"בנות עם הפרעת קשב עושות מאמצי־על להסתיר זאת"

1

האם נכון שלבנים יש סיכון מוגבר להפרעת קשב לעומת בנות? מחקרים מראים באופן גורף שיותר גברים, נערים וילדים מאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז מאשר נשים. אבל האם הנתון הזה נעוץ בעובדה שיש יותר מודעות וקבלה של ההפרעה אצל גברים? ממחקר שנערך בשנת 2006 באירופה על ידי מכון ADORE עולה ש־84.3 אחוזים מהמאובחנים בהפרעת קשב הם בנים ורק 15.7 אחוזים הן בנות (הגילים שבדקו הם 6 עד 18). באוסטריה, למשל, על כל 16 בנים שמאובחנים בהפרעת קשב, אובחנה ילדה אחת בלבד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המאבק החדש: יד ושם זקוק לעמוד שדרה רעיוני
– בכירים באירופה: יש לנתק את האסלאם ממדינות מוצאו
– האלגוריתם שניצח את הקורונה

"עד סוף המאה העשרים הייתה תפיסה שיש יותר בנים עם הפרעת קשב מאשר בנות", מספרת ד"ר לירן דנסקי־ברנגה, פסיכולוגית תעסוקתית שמייעצת לנשים בעמותת "נטע" – המרכז לפיתוח קריירה, ובעלת קליניקה פרטית בכפר־סבא, "במחקרים של השנים האחרונות עולה שיש שיעור גבוה בהרבה ממה שחשבו של בנות עם הפרעת קשב".

אז למה חושבים שזה מקובל יותר אצל בנים?
"אני מכירה את הסיבה החברתית: יש הבדל בציפיות החברתיות מגברים ומנשים. נשים מצופות להיות קשובות לקולות ולציפיות של הסביבה, ואפילו אומר בצורה יותר מוקצנת: מצופה מהן לרצות את הסובבים אותן, לתת מענה, להיות נעימות, רגישות וגם שקטות. מנגד, יש סלחנות לכך שבנים יהיו מרדנים, לוקחי סיכונים, עצמאיים, פחות רגישים ויותר חושבים על עצמם.

"כלפי בנים, הסימפטומים של הפרעת קשב, כגון אימפולסיביות, התפרצויות וקושי לשבת בכיסא, נסלחים יותר – ואילו אצל בנות זה לא מקובל, כי הן צריכות להיות 'מנומסות ושקטות'. בנות עם הפרעת קשב עושות מאמצי־על להסתיר זאת: הן יֵשבו בשיעור ואם הן צריכות לזוז אז הן יזיזו רגליים מתחת לשולחן, יכססו ציפורניים, ימוללו את השיער באצבעות – כל זאת כדי לגייס את הקשב. הן ינשכו שפתיים כדי להיות שקטות, ובעצם עושות מאמצים אדירים כדי להסתיר את ההפרעה. בנות משלמות מחיר גבוה כשלא מאבחנים את התופעה בזמן, ולרוב לצערי הבנות מאובחנות בגיל מאוחר יותר מהבנים – כשזה כבר הספיק לגבות מחירים: חוסר ביטחון עצמי ולעיתים אף בחירת מקצוע או מסלול לימודים שלא מתאים להן – כיוון שהן לא מודעות ליכולות שלהן".

דנסקי־ברנגה גרה בכפר סבא, נשואה ואם לשני ילדים (בני 14 ו־11). תחום המומחיות שלה הוא עולם העבודה, אך במסגרת עבודתה ב"נטע" היא עובדת אך ורק עם נשים בהיבט של פיתוח קריירה. רבות מאותן נשים מאובחנות עם הפרעת קשב וריכוז.

האם באמת יש הבדל בין נשים לגברים במובן של הפרעת קשב וריכוז?
"לא מעט נשים שאני פוגשת במסגרת העמותה אובחנו בגיל מתקדם יחסית, לקראת סיום תיכון או אחרי צבא, כשהן בתוך הלימודים האקדמיים, וללא ספק שילמו מחירים על חוסר האבחון. יש גם נשים שמהרגע שהפכו להיות אמהות – הסימפטומים של התופעה בולטים אצלן עוד יותר. לפעמים הן מגלות את הפרעת הקשב של עצמן דרך הילדים שלהן שמאובחנים. מישהי שלא אובחנה עד הגילים האלה מייחסת את הקשיים שלה לכך ש'אני לא חכמה או מוצלחת', 'אני עצלנית', 'אני מעופפת' או 'שום דבר לא הולך לי'. הן חוששות מלימודים אקדמיים, שוקלות אם בכלל ללכת ללימודים, וחוששות איך יתמודדו. הן חושבות שהן לא מסוגלות להתמודד, למרות שמדובר בנשים אינטלגנטיות מאוד".

"בנות עם הפרעת קשב עושות מאמצי–על להסתיר זאת: הן יֵשבו בשיעור ואם הן צריכות לזוז אז הן יזיזו רגליים מתחת לשולחן, יכססו ציפורניים, ימוללו את השיער באצבעות – כל זאת כדי לגייס את הקשב. הן ינשכו שפתיים כדי להיות שקטות"

לא נעים לי לומר, אבל גם כגבר, עד כה אני מזדהה עם כל מה שאמרת.
"ברור, הרי גם גברים שלא מאובחנים ומטופלים סובלים מאותן תופעות, אבל לרוב אצל נשים האבחון יבוא מאוחר יותר, וזה הבדל מהותי. הבדל נוסף הוא שנשים עסוקות בהקמת תא משפחתי, ולצערי הנשים הן עדיין נושאות הנטל המרכזי של גידול ילדים וטיפול בבית בכל הנוגע לסדר, ארגון ותפעול. בקורונה רואים בעיקר אמהות שעוזרות לילדים עם הזום. הזירה הביתית נעשית מאוד מרכזית, ואם יכולתי להיות מאורגנת ולצלוח את החיים עד כה – פתאום אני צריכה להתמודד עם לימודים, עבודה והזירה הביתית ביחד, והחיים הופכים מאתגרים יותר".

2

דנסקי־ברנגה סבורה שנשים עם הפרעת קשב צריכות לעשות "אאוטסורסינג" (מיקור חוץ) של משימות, כדי להקל עליהן. "חייבים לעשות התאמות סביבתיות. אם אפשר להביא עוזרת בתדירות גבוהה, כדי לשמור על סביבה מאורגנת, שמשפיעה מאוד על מוסחות, אז למה לא? יש לה כל כך הרבה דברים על הראש, אז חייבים לפנות משהו".

יכול להיות שנשים פחות משתפות את הסביבה בעניין הפרעת הקשב שלהן?

"אישה מרגישה שהיא צריכה לעמוד בציפיות ולהיתפס כשווה בין שווים, ולא פחות טובה ממישהי אחרת. יש חשש אצל נשים רבות ש'אם יש לי הפרעת קשב, זה יעיד עליי דברים' או 'אנשים שלא מבינים מה זה עלולים לשפוט אותי'. זה כמובן יכול להיות משהו שנשים ירגישו שהן לא רוצות לצאת בפומבי ולספר אותו".

באילו היבטים היחס של נשים להפרעת קשב במקום העבודה שונה מזה של גברים? אמר לי פעם מנהל משאבי אנוש בתחום התקשורת ש"לרוב נשים יהיו מפיקות טובות יותר, כי הן יותר מתוקתקות ומסודרות".

"דווקא התדמית הזו, של 'אישה צריכה להיות מתוקתקת, ולעשות המון דברים בבת אחת, כי גברים יכולים לעשות רק משהו אחד' – בעייתית. אני מאמינה שיש גברים שיכולים לעשות הרבה דברים במקביל, ושיש גם נשים שיכולות לעשות רק דבר אחד במקביל. אם זו הסטיגמה הרווחת אז האישה משווה עצמה אל מול הציפייה החברתית".

3

אחרי שנים רבות בתחום התעסוקה, דנסקי־ברנגה עדיין מזהה שיש נורמות שמותרות לגברים עם הפרעת קשב – אבל לא לנשים עם אותה ההפרעה בדיוק. "אימפולסיביות במקום העבודה תהיה סלחנית יותר אצל גבר", היא מצהירה, "גבר שאומר כל מה שעולה לו בראש ויכול להיות לפעמים בוטה – יתקבל. אצל אישה, היא תיחשב לבוטה, חוצפנית ואולי אפילו גברית. זה יעבור פחות טוב".

אלמנט נוסף שהיא נתקלת בו הוא מה שהיא מכנה "תסמונת המתחזה": "נשים רבות מספרות ש'עוד רגע יעלו עליי שאני לא מומחית במה שאני עושה' או ש'אני לא מבינה עד הסוף במה שאני עושה'. זה אפקט שכיח, הרי בהפרעת קשב יש תנודתיות בתפקוד; לפעמים הולך לי ולפעמים לא. קשה לי לקבל תפיסה יציבה של המסוגלות ושל הערך שאני מביאה".

אז איך מטפלים בכל מה שדיברנו עליו עד כה?

"העבודה בחדר הייעוץ חשובה במיוחד, בהקשר של לייצר נרטיב אחר. על הנרטיב הנוכחי דיברנו, והוא שלילי מאוד, על כן הייעוץ לנשים חייב לכלול התייחסות לצורה שבה זה בא לידי ביטוי אצלן, ואילו מחירים הן שילמו לאורך השנים בעקבות חוסר האבחון והטיפול. חייבת להיות אצלן ההבנה שאם הן היו מקבלות כלים, הן היו יכולות להיות במקום של מימוש וביטוי, וההבנה שכל השיפוטים האלה לא מציאותיים.

"בהקשר של הייעוץ התעסוקתי, אצל נשים עם הפרעת קשב במיוחד אני מוצאת שיש להן קושי בחיבור ל'מה מעניין אותי', 'מה אני רוצה', 'מה אני אוהבת'".

איך את מסבירה את זה?
 "זו תקיעות בהישרדות. הפוקוס הוא על 'איך אני מצליחה להשיג בגרות' או 'איך אני מצליחה להיות תלמידה טובה'. הפוקוס הוא נורא על הצלחה, פחות על 'מה אני רוצה' או 'מה מעניין אותי'".

4

דנסקי־ברנגה מספרת על אישה שהגיעה אליה לייעוץ. "רק בפרק האחרון של התיכון היא אובחנה עם הפרעת קשב; קיבלה התאמות זמן וריטלין. אבל ריטלין או כל תרופה אחרת אינן תחליף לטיפול בהפרעות קשב, זה רחוק בהרבה מסל הכלים שחשוב שהיא תקבל כדי להתמודד נכון עם ההפרעה.

"היא תיארה חוויה של קושי בנוכחות ברגע; כאילו חוויות חולפות לידה והיא לא מצליחה להיות בתוך מה שהיא עושה. במהלך הייעוץ התברר שהיא בולמת את עצמה מלהביע עמדה בעבודה. בלימודים היא הייתה בתחושה שהיא מפוספסת. היא קיבלה כלים לתפקוד טוב יותר בלימודים, בעבודה ובבית. מצאתי את עצמי משתמשת איתה בכלים של מדיטציה, שזה תרגול מצוין כדי להחזיר את תשומת הלב לרגע הנוכחי".

אך יש נשים שדווקא שימוש בתרופות גורם להן לראשונה בחייהן להצליח, וההצלחה הזו ממכרת עבורן. דנסקי־ברנגה חושבת שהדבר הזה מסוכן. "יש כאלה שגילו שהן מסוגלות ואז ההצלחה הייתה הייעוד המרכזי בחיים שלהן. הייתה לי מטופלת שזה התחיל לגבות ממנה מחירים: פרפקציוניזם בשיאו, כשהזירה המשפחתית והחברתית מוזנחת. הדרך מכאן לוורקהוליות קצרה. העבודה שלנו הייתה לעזור לה לראות את מה שהיא מפספסת, והיא גילתה את עצמה מחדש. מקום העבודה הבא שלה לא היה הייטקי כמו הקודם, אלא עמותה חברתית. התרגשתי מכך שבמסגרת הצעת העבודה היא הודיעה שהיא מוכנה לתפקיד אם הם יקבלו את תנאי שעות העבודה שהגדירה, שיאפשרו לה להיות גם בבית, ואפילו ישאירו מקום לתחביב שפיתחה בשנה הזו".

מה את ממליצה לנשים שקוראות ומזדהות עם הדברים, ואומרות שהן רוצות לטפל בבעיה?
"אני ממליצה לאנשים ולנשים לקבל עזרה ולהבין שזה חוזק ולא חולשה. לפנות לעזרה נחשב לחולשה, אבל זה בדיוק הפוך. להבין שאם סובלים מסימפטומים, לא צריך להגיד 'התמודדתי עד היום, אז אני יכולה להמשיך להתמודד'. זו גישה שמשמרת את ההישרדות, והחיים קצרים מדי בשביל זה. אפשר לשפר את איכות החיים לאין שיעור אם אנחנו נותנים לעצמנו כלים להתמודדות, והם הרבה מעבר לריטלין. הכלי המרכזי לעבוד עליו הוא החמלה, והדיאלוג המיטיב והמקבל. לבסס את תחושת הערך שלי מבפנים, ולא כתלות בדברים חיצוניים".