"דווקא כשכותבים קומדיה לא צריך לבחור סצנות מופרכות", מרצה השחקנית מאיה (אגם רודברג המעולה) בפרק השלישי של הסדרה "חזרות" המשודרת בכאן 11 למחזאית איריס (נועה קולר), כשהיא מחליטה לשכתב את הטקסט שהאחרונה כתבה לה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–הפיל שבחדר: מי אשם באבטלה הסעודית?
–שובה של טאוור רקורדס
–אולמרט מנסח את גבולות הסולידריות הישראלית, וזה נראה רע
בפרק השני מגיע תומר (ארז דריגס), הבמאי הצעיר, בחולצה הקטנה על מידותיו לפגישה חשובה. החולצה – כך יתברר במהרה – היא של אמו, היא לא מתאימה לו אבל היא לא נשית במופגן או עתירת מלמלה לדוגמה. וכך נחמד לגלות בדיעבד שהיוצרים (קולר ודריגס שחולקים את קרדיט היוצרים עם אסף אמיר, וגם אחראים לתסריט) מקשיבים לעצות שמשיאות הדמויות שיצרו. ובכלל, הערבוב בין אמת ובדיה הוא זרם תת־קרקעי מהנה שמוסיף לחוויית הצפייה בסדרה.
"הבאנו טלוויזיה לתיאטרון ותיאטרון לטלוויזיה, ושלום על ישראל ועם ישראל חי", מכריזה ורה קורקין (יבגניה דודינה הנהדרת) כשהיא מתייחסת לליהוקם של כוכבי המסך הקטן בהצגה החדשה, אבל בעקיפין ובבירור גם לסדרה שזירת ההתרחשות שלה היא תיאטרון המשכן הבדיוני שהיא מנהלת. מעל הכול מרחפת העובדה ש"חזרות" מספרת על זוג יוצרי תיאטרון שנפרדים רגע לפני שעולה על הבמה מחזה שכתבו על מערכת היחסים שלהם, בדומה למה שקרה במציאות, כשההצגה "אחד פלוס אחת" שקולר ודריגס כתבו על הזוגיות שלהם עלתה בתיאטרון גשר במקביל להתפרקות יחסיהם.
לעומת המחזה ההוא, שקטעים ממנו מוצגים בסדרה כיצירה בתוך היצירה והוא זכור לי כקומדיה זוגית חביבה וחמימה אבל לא באמת מאתגרת, ב"חזרות" השניים לא חוסכים ביקורת הן על מערכת היחסים הזוגית שלהם והן על עולם התיאטרון הישראלי.
אבל המבט שלהם, גם אם יהיה ציני או לעגני, לא יוותר על קורטוב חמלה. כך לדוגמה בפרק שבו מונה מאיה בפני כוכב הטלוויזיה שעתיד להיות מלוהק מולה בהצגה את כל כשלי התיאטרון הישראלי (במיוחד אם מדובר בלהיט) – מהשכר הלא מספק, דרך הנסיעות הארוכות ועד הקייטרינג הדל עד לא קיים – הם גם ידאגו להפגין מולנו את הקסם הבימתי בתמונה קטנה שהיא פנינה, ובה מככבים ותיקי הבמה רבקה גור ויוסי סגל.
לא פחות ואולי יותר מענייני התיאטרון עוסקת הסדרה במערכות יחסים. איריס מאמינה שכמו בתיאטרון גם הקשר שלה עם תומר יחולל בסופו של דבר קסם למרות המהמורות והקשיים ויתגלה כמשהו שהוא מעל סך חלקיו, אבל היא תיאלץ להבין שתומר לא מעוניין להיות אחד החלקים הללו. לרגעים נדמה שדווקא מפני שקולר גם אחראית על הטקסטים שלה, היא הרשתה לעצמה להציג את בת דמותה לעיתים כפאתטית באופן שנוגע בגבול המופרך כאשר היא נאבקת על הקשר, אבל בסיכום הכללי היא מציגה דמות מלאה ומרגשת. כמוה גם דריגס, שדמותו מצליחה לעצבן ולעורר חיבה (וקנאה בשׂערו הסמיך). הוא גם משחק טוב, ויש לשער שאם ירצה נראה גם אותו עושה את המעבר שעשתה קולר מהבמה אל המסך (כל מסך אפשרי, במקרה שלה).
כסדרה שעוסקת בתיאטרון, מוכיחה "חזרות" את האמרה הידועה על כך שאין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים, והיא דאגה ללהק שחקנים מצוינים לכל תפקיד ראשי או משני. כך נוסף על צמד היוצרים, ועל רודברג ודודינה שהתפקידים שלהן בסדרה הם מהעבודות המשובחות שביצעו לאחרונה, אנחנו זוכים ליהנות מתצוגות משחק נהדרות גם מאיתי תורג'מן, שמיל בן־ארי, רבקה נוימן שחסרה לנו על המסכים, בן יוסיפוביץ', דניאל שפירא בתפקיד מזכירת התיאטרון המחוקה, ובעצם כל מי שמופיע ב"חזרות". על המבצעים המעולים מנצח בעז פרנקל הבמאי, שיוצר סדרה של תמונות אינטימיות שחושפות את המתרחש מאחורי הקלעים של מערכות היחסים המקצועיות ושל אלו שהן בעליל לא, הממלאות את הסדרה.
חזרות, כאן 11, ארבעה כוכבים
