אם הייתם אומרים ליעקב אסרף בן ה־16 שיום יבוא והוא יהיה המנהל המוזיקלי של אחד הזמרים המצליחים בישראל, הוא היה צוחק עליכם. באותם ימים הוא הסתובב עם נוער השוליים של נתניה, ועם חברים שחלקם עסקו בשעות הפנאי בפלילים, בין השאר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חג הקניות: מבצעים שמחים לכבוד יום ההנחות
– ארגוני המורים פספסו את הזדמנות חייהם
– גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה
20 שנה לאחר מכן, יעקב אסרף הוא המנהל המוזיקלי ונגן הגיטרה בהופעות של חנן בן־ארי, ועומד יחד עם הודיה אשתו בראש הסטודיו "סולם יעקב", שמפיק בשנים האחרונות וידאו־קליפים ומוצרים גרפיים נוספים למנעד רחב למדי של זמרים – מחנן בן־ארי, כאמור, ועד לאביב אלוש, נינט טייב ועדן בן־זקן.
כשקבענו את הריאיון בביתו בפדואל ושאלתי בחשש־מה אם האזור בטוח כעת, אסרף צחק ואמר לי: "מה קורה לך? כל האמנים ביקרו אצלי בפדואל, אין מה לחשוש".
משפחת אטרף
שלט ענק תלוי על ביתו של אסרף, שמגדיר את עצמו חסיד ברסלב: "הקיבוץ הגדול של ראש השנה – כאן בפדואל". זהו שלט שנשאר מימי ראש השנה, אז לראשונה אחרי שנים רבות נאלץ להיעדר בשל הקורונה מתפילות החג באומן, וקיים מניין ברסלבי בחצר ביתו.
את פניו של אסרף (36), עטורות הפאות החסידיות שמשתלשלות לו משני צדדיו, אתם מכירים מהמופעים של חנן בן־ארי, שם הוא מתפקד כאמור כמנהל המוזיקלי וגם כגיטריסט. אבל לצד הקריירה המוזיקלית שלו, הוא מפתח בשנים האחרונות קריירה פורחת נוספת, מאחורי הקלעים. במסגרת הסטודיו הוא עיצב מאות עטיפות לסינגלים ואלבומים, הפיק מאות קליפי־מילים, ובשנים האחרונות גם וידאו־קליפים, ביניהם קליפ המעלית המפורסם של חנן בן־ארי לשיר "אם תרצי" (שצבר, נכון לכתיבת השורות, למעלה מ־14 מיליון צפיות), שבו מככב גם אסרף בעצמו, כשהוא נדחס יחד עם שאר הנגנים במעלית בבית החולים איכילוב. נוסף על כך, הוא החל גם לביים מופעים, ועומד בפעם השנייה מאחורי בימוי והפקת פסטיבל "צמאה" בבנייני האומה, שהשנה יתקיים במתכונת מיוחדת שעוד מעט נידרש אליה.
"נכנסתי לחדר, ועל המיטה הייתה גיטרה, ומהרגע שהיא הייתה שם – יעידו חבריי – לא יכולתי לעזוב אותה. התמכרתי אליה שעות בכל יום. בדיוק בתקופה ההיא התחילה התוכנית 'כוכב נולד', אז החבר'ה כינו אותי 'מיטלמן'"
את כל אלו הוא עושה בלי שסיים תעודת בגרות, וכאב לשבעה ילדים, שהקטן מביניהם, עקיבא בן החודש, נמצא לסירוגין בידיו ובידי הודיה אשתו בעת הריאיון.
"גדלתי במשפחה דתית בנתניה", הוא מספר, "דתית אבל נתנייתית. בזמן התיכון, כל החברים שלי עזבו את הדת, וגם לי היו לי המון זגזוגים. ברגע שנער דתי מתחיל לחטוא חטאים שקשורים לקדושה, הוא מרגיש צביעות גדולה בתוכו, כי הוא לא מצליח להכיל את הניגודים של הרצון והחשק. גם אני חשתי צביעות כזאת, ואמרתי לעצמי: אם אני לא לבן – אני שחור, ואם אני לא מקיים חלק מהמצוות, אז למה לקיים את החלק האחר? זה הוביל אותי להתרחק מהדת עד סוף התיכון".
מה לקח אותך חזרה לדת?"
"הגעתי למכינה הקדם־צבאית בפדואל, ושם בבית המדרש ראיתי את הרב רועי חיון, רב צעיר, ברסלבר, מדבר על כך שמה שחשוב יותר ליצר הרע מהנפילה של האדם הוא העצבות שבאה אחרי הנפילה. היצר הרע עושה את הכסף שלו מהדימוי העצמי הנמוך של האדם אחרי החטא. זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי רב שמדבר כך".
מהמכינה, אגב, הוא הועף לא פחות משלוש פעמים ("באחת הפעמים לקחתי לראש הישיבה את הג'יפ. חשבתי שזה מצחיק"), אבל הקרבה לרבי נחמן, שהחלה מאותה דרשה של הרב חיון, גרמה לו להיות עקשן. "החידוש של רבי נחמן היה לפני הכול להרגיע: אתה בסדר, אינך צבוע. תירגע, תנשום, אנחנו נתקן הכול בנחת. שים חיוך", הוא מספר. "בצבא עשיתי 'גלח' על כל הראש, והשארתי גוזמבות קטנות, סטייל בן־גוריון, בצדדים, כדי להראות לעולם שלשם אני רוצה להגיע. להתחייב לה' שאני רוצה לעבוד אותו".
המוזיקה נכנסה לחייו עוד קודם. "בכיתה א' אמא שלי לקחה אותי ללמוד פסנתר, אבל לא התחברתי, כנראה לא הסתדרתי עם המורה או משהו כזה, וכבר חשבתי שאני ומוזיקה לא הולכים ביחד. זה השתנה בגיל 16, אז קיבלתי גיטרה ליום ההולדת. נכנסתי לחדר, ועל המיטה הייתה גיטרה, ומהרגע שהיא הייתה שם – יעידו חבריי – לא יכולתי לעזוב אותה. התמכרתי אליה שעות בכל יום. התחלתי לנגן באקורדים פשוטים. לא היה אז יוטיוב, אלא חוברות לימוד גיטרה, ולאט־לאט ניסיתי לנגן דברים שאני שומע. בדיוק בתקופה ההיא התחילה התוכנית 'כוכב נולד', אז החבר'ה כינו אותי 'מיטלמן' (בהשראת ערן מיטלמן, המנהל המוזיקלי של כוכב נולד; ח"ב). היום, ערן ואני כבר עובדים ביחד".
הוא הצטרף ללהקת נוער נתנייתית של חברים כבסיסט הלהקה. "זה המוטו שלי, לקחת את הידע המוגבל שיש לך, ולקפוץ איתו לאוקיינוס ברמות הכי גבוהות. ידעתי רק כמה אקורדים – וכבר התחלתי לנגן בלהקה".
"אמרתי להורים שלי: תראו איך יהיו לי 12 ילדים – ואני עדיין אתפרנס ממוזיקה. אין דבר כזה 'לא יכול'. הוכחתי את זה בהתחלה ברצון לקדושה, וכעת הגיע הזמן להוכיח את זה במוזיקה"
כשהיה בן 21 הכיר את הודיה, אשתו לעתיד, והשניים נישאו אחרי זמן קצר. "יום למחרת החתונה, הגיעה השאלה המתבקשת ממה מתפרנסים. הוריי תמיד אמרו ש'אי אפשר להתפרנס ממוזיקה', אבל אני הייתי עקשן ואמרתי להם, תראו איך יהיו לי 12 ילדים ואני אפרנס אותם ממוזיקה. אין דבר כזה 'לא יכול'. הוכחתי את זה בהתחלה ברצון לקדושה, וכעת הגיע הזמן להוכיח את זה במוזיקה, בפרנסה. אני תמיד אומר לילדים: אם מישהו אומר לך 'אתה לא יכול ל'… תתרחק ממנו מיד כמו מאש. אני מרגיש שהייתי צריך להוכיח את זה לעצמי אלף פעמים, אבל זה נכון.
"אלו תכונות שלימים הבנתי שקיבלתי מהוריי. אני חייב את הכול להוריי. היום הם אנשים מבוגרים, מרוקאים טובי לב. רק כשעבר המון זמן הבנתי שכל הדברים הטבועים בלב שלי הגיעו מהם".
אז כדי להתפרנס ממוזיקה, הוא הקים להקת חתונות בשם "ארמוניה". "הודיה האמינה בי ונתנה לי את היכולת ללכת שלוש פעמים בשבוע לחזרות, ולנסות להקים להקת חתונות. יחד עם חבר'ה שהיו איתי בפדואל וידעו לנגן עשינו חזרות חצי שנה, והתחלנו להופיע בחתונות. עד היום, הלהקה הופיעה ב־1,400 חתונות. ושל מי הייתה החתונה הראשונה שלנו? של מור דהן, המנהל של חנן. לנצח אזכור לו את הטובה הזאת, כי היה צריך מפתח שייכנס לסטארטר ויניע את המערכת".
במשך שנים ליווה כגיטריסט וכמנהל מוזיקלי את הלהקה, עד לפני שנתיים, כשהתחילו התנגשויות תאריכים רבות מדי בין חתונות הלהקה להופעות של חנן בן־ארי. אבל הוא עדיין מתפקד כבעלים ומנהל הלהקה. "כשהייתי מנגן בחתונות, היו מגיעים להצטלם איתי הרבה סלפי, כי הכירו אותי מההופעות של חנן, ולא התמקדו בחתן ובכלה, וזה גם הפריע לי", הוא מגלה. "הלו"ז שלי די מטורף, והודיה מסדרת לי אותו. זה או הופעות, או חזרות, או עיצובים והפקת קליפים כאן בסטודיו. לפעמים אנחנו קוראים לעצמנו 'משפחת אטרף'".
בתפקיד השדכנית: התורה
במקביל לקריירה המוזיקלית שהתחילה, וממש עד לאחרונה, עסקו הזוג יעקב והודיה אסרף גם בנושאי חינוך ועזרה לנוער שמתמודד עם קשיים. "התחלנו לעבוד ב'זולה של חצרוני' (מועדון נוער בירושלים המיועד לנוער במצוקה; ח"ב) לפני 15 שנה. היה לנו חזון לחיות חיים כמו של אברהם ושרה, בית עם ארבעה פתחים, לחיות בלי מנעולים, ולחבק ולארח כל יהודי. כשהיינו בזולה, החבר'ה מהזולה היו באים לבית שלנו בתפוח, שבאמת היה פתוח לכול. עשינו שבתות כזוג צעיר עם 30־20 איש, בלי תקצוב. משכורת חודשית הייתה הולכת בשבת אחת, אבל עם לב לעם ישראל".
"היה לנו ויז'ן לחיות חיים כמו של אברהם ושרה, בית עם ארבעה פתחים ולחיות בלי מנעולים, ולחבק ולארח כל יהודי. עשינו שבתות כזוג צעיר עם 30־20 איש, בלי תקצוב. משכורת חודשית הייתה הולכת בשבת אחת, אבל עם לב לעם ישראל"
"גם היום אני מרגיש בשליחות", הוא ממשיך, "אנשים נכנסים להופעה שפופים ויוצאים עם לב רחב. אמר לי הרב סטבסקי שמי שמחנך היום זה כבר לא הרבנים אלא המוזיקה, התרבות. לנערה שמחכה לאוטובוס ושומעת שיר, השיר נכנס ללב יותר מאלף שיעורים שהיא שומעת באולפנה".
הקשר עם בן־ארי החל כאשר שניהם לימדו בתיכון "אדר" בפתח־תקווה. "לא ידעתי בכלל ללמוד תורה, כלומר גמרא והלכה. בשנה אחת בכיתי על כך בציון של רבי נחמן באומן, אמרתי לו: אני לא מצליח ללמוד, אז תלמד אותי אתה", הוא מספר, "כשחזרתי לארץ, מתקשר אליי חבר ואומר: 'מחפשים אצלנו בתיכון אדר מחנך, סוג של ר"מ לצוות בית המדרש, זה תפור עליך'. באתי לריאיון ומיד נדלקתי על התפקיד, וגם הצוות התחבר אליי. שנייה לפני שיצאתי, אמר לי המנהל כבדרך אגב: 'שומע, צריך להכין את החבר'ה לבגרות בתלמוד, שמונה דפים במסכת קידושין, קל'. נעתקה נשימתי. כשחזרתי הביתה, אמרתי להודיה שאני לא לוקח את התפקיד. מאיפה אני יודע ללמד תורה? הודיה אמרה לי: 'אתה לא רואה? ה' שמע את התפילה שלך. הרי בכל דבר אחר אתה תמיד קופץ למים, אז תקפוץ גם פה'. זו הייתה תחילת הדרך שלי בלימוד תורה. חנן היה מדריך ב'אדר' ושם נפגשנו. לכן אני תמיד אומר שמי ששידכה בינינו הייתה התורה.
"החיבור בין חנן בן–ארי לביני היה חזק, כאילו מצאנו אחד את השני. עד היום, החיבור בינינו עוצמתי מאוד, סוג של שידוך מובהק – והחיבור הכי חזק שלנו הוא מעבר למוזיקה, ברצון לרפא או לגעת בעם ישראל"
"בהפסקות, חנן היה משמיע לי שירים שכתב. באחת ההפסקות הוא השמיע לי שיר על המילים 'שבע יפול צדיק וקם'. באמצע היום, 11 בצהריים, במגרש, התחלתי לבכות. הוא השמיע לי עוד ועוד שירים שכתב, ואמרתי לו: אני לא יודע אם אתה כותב יותר יפה, מלחין יותר יפה או שר יותר יפה. החיבור בינינו היה חזק, כאילו מצאנו אחד את השני. עד היום החיבור בינינו עוצמתי מאוד, סוג של שידוך מובהק – והחיבור הכי חזק שלנו הוא מעבר למוזיקה: הרצון לרפא או לגעת בעם ישראל, בכל עם ישראל, ולאהוב כל יהודי ויהודייה".
התגלות בקיסריה
בחזרה לגיטרה של אסרף, שהמשיך כל העת לנגן בבית ובחתונות במגזר הדתי־לאומי. "הרגשתי שאני מנגן טוב, וכשניגנתי סולואים של פינק פלויד שאלתי את עצמי: רגע, למה בחו"ל אף אחד לא מוציא סולואים של יעקב אסרף? למה אף אחד לא נושא עיניים לתרבות היהודית? באותו זמן, סצנת המוזיקה היהודית לא הייתה שוות ערך למה שקורה בעולם. לפעמים הייתי משתגע כשבשירים שונים של המוזיקה היהודית בתחילתה הייתי שומע גיטרה לא מכוונת או משהו שלא מופק עד הסוף, ושאלתי את עצמי למה זה כך. החלטתי שאני רוצה לעבוד על ה'עטיפה', שההפקה במוזיקה היהודית תישמע כמו שצריך. ואז, ב־2008, הוציא שולי רנד את האלבום 'נקודה טובה', שהוא מאסטרפיס, אלבום שהלך עד הקצה – מבחינת הטקסט כל מילה הייתה חקוקה בסלע, וגם ההפקה המוזיקלית הייתה מהוקצעת עד הקצה. חנן ואני דיברנו על זה, ושאלנו את עצמנו: איך הוא הקדים אותנו? אנחנו רצינו להביא ראשונים את הבשורה הזאת. אבל שמחנו שזה קיים.
"תקופה לאחר מכן היינו הודיה ואני במופע של שולי בקיסריה, הרמנו את העיניים לראות מי הקהל, וזו הייתה הפעם הראשונה שראינו קהל כזה: אנשים עם קעקועים; חסידים; דתיים־לאומיים. כל עם ישראל עומד, משתאה, כוסף ונהנה בקיסריה, וזה היה מדהים".
ברקע, כמובן, היה הרצון לעשות את זה בעצמם. "חנן ואני רצינו להרים את זה עוד רמה. חנן הוא אמן של מילים ושל לחן, והוא רצה שאפיק לו מופע. ישבנו וחשבנו יחד, והחלטנו ללכת על מופע קונספט על גיל ההתבגרות, וכך נוצר המופע 'מתבגרים' עם חנן, ניר ורובין ואני, שרץ במשך שנתיים, 300 הופעות. זה היה במקביל לזה שחנן גם שר בלהקת חתונות ('קולות'). באותו זמן, היה זמר נוסף עם פוטנציאל טוב שרצה שאפיק אותו, ומהצד השני היה חנן שרצה לפרוץ, והחלטתי ללכת על חנן. כששואלים אותי לפעמים אם האמנתי בו כבר אז, שהוא יגיע להיכן שהגיע, התשובה שלי בפה מלא היא: כן. אמרתי לאשתי: אין מצב שלא".
אחרי "מתבגרים", חנן בן־ארי הפציץ עם "החיים שלנו תותים" ושאר הלהיטים שחרכו את הרדיו. אסרף נשאר לצידו מאז ועד עתה.
אתה מסכים עם כל מה שחנן כותב בשירים שלו?
"לא. יש שורות שיותר, ושורות שפחות. שכן שלי סיפר לי פעם שהם דיברו אצלם בסעודת שבת שלוש־ארבע שעות על שיר אחד שחנן כתב. אמרתי לו: תגיד לי את האמת, מתי בפעם האחרונה ישבתם שלוש שעות על שורה מהרמב"ם? אני מבין שלפעמים אנשים מדברים, אבל לא חייבים להסכים על כל מילה בכל שיר. אני עצמי מחנך את הילדים שלי לבחירה, לסנן שירים שלא עושים לך טוב. שיר זה לא תורה מסיני".
"לפעמים הייתי משתגע כשבשירים של המוזיקה היהודית בתחילתה הייתי שומע גיטרה לא מכוונת או משהו שלא מופק עד הסוף. החלטתי שאני רוצה לעבוד על ה'עטיפה', שההפקה במוזיקה היהודית תישמע כמו שצריך"
אתה מנסה לעיתים להשפיע על הכתיבה שלו?
"לא באופן ישיר. אנחנו חברים, ואני לא מנסה להשפיע השפעות כאלה. אני צריך להזכיר לך שהפאות האלה שלכאורה מסמנות אותי הגיעו לא מתוך צדקותי הרבה, אלא מתוך רצון לחייב אותי להזכיר לעצמי את המקום האמיתי שלי. כשסטייליסטיות באו להלביש אותי, אמרתי כבר מההתחלה: 'ציצית, פאות, כיפה וזקן – לנצח יהיו גלויים אצלי. אחרי זה, שימו מה שבא לכן'. פעם באה מלבישה וביקשה שאשים עליי כובע, וסירבתי. ואגב, מעריכים את זה מאוד – בתנאי שזה באמת אתה. ועדיין, לפעמים אני חוטף אש מהצד השני, במקומות של דוסים, בגלל נעליים אדומות שמלבישות ציוותו לי".
אסרף מספר שהוא "מרגיש בבית בכל מקום. בפדואל, בתל־אביב, גם עם ברסלברים וגם כשאני מתחכך בלב התעשייה".
איך אוכלים אותך בתל־אביב, עם הפאות האלה?
"יש דבר שנקרא תדר, וזה משהו פנימי. יש אדם בלי פאות וזקן שהתדר שלו כבד ואין זרימה, ויש אדם עם פאות, זקן וציצית, שהתדר שלו מכיל ואוהב והעיניים נפגשות והכל קורה. כשאני מגיע לתוכניות ולאייטמים בטלוויזיה ולחדרי חזרות, ברגע אחד, במבט ראשון, יש חיבור. אין אפילו קרח להמיס. בחיים לא הסתכלתי על מישהו ובדקתי אם יש לו קעקוע או ציצית, וגם עליי אף אחד לא הסתכל ככה, ולכן אני מרגיש בבית בכל מקום".
מופע שלא היה כמותו
עם השנים נכנס אסרף גם לנבכי הצילום, הבימוי והעריכה. "לא למדתי כלום בצורה מסודרת", הוא מבהיר מיד. "פשוט אמרתי לעצמי: או שתמשיך להוציא כסף על קליפים, או שתלמד איך להפיק לבד. אחד הדברים הראשונים שהפקתי היה קליפ המילים, שיצא די בתחילת הז'אנר, לשיר 'ילדי האור' שהוצאנו במסגרת 'מתבגרים'. ישבתי עם חנן על התוכנה אולי חודש כדי ללמוד כיצד להזיז את האותיות. כששחררנו את הקליפ התחילו להגיע פניות מאמנים שרצו שאצור להם קליפים כאלה, ואני כדרכי קפצתי למים. גם לווידאו־קליפים הגעתי באותה דרך, בכל פעם צפיתי במדריכים ביוטיוב שנגעו למה שהייתי צריך לדעת באותו רגע".
בין שאר קליפי־המילים שהפיק לשירים, נמצאים השירים "הזמן שלנו" של עדן בן־זקן ואיתי לוי, "בין השמשות" של נינט ומוש בן־ארי, "זה הגשם" של נורית גלרון, וכמובן – עבודות רבות לאמני המוזיקה היהודית.
לאחרונה אף קיבל טלפון מפתיע משלמה ארצי, שרוצה לעבוד איתו על קליפים לאלבומו החדש.
זה בסדר מבחינתך לערוך קליפים עם שירת נשים?
"תראה, כל היום וכל הלילה אנחנו שואלים את עצמנו שאלות, והתשובה היא חד־משמעית: יש לנו רב בנושא של הבמה, פוסק גדול, ואני שואל אותו כל שאלה לגופה. הוא אמר לי כמה פעמים: 'זאת השליחות שלך והמהות שלך', וכל מה שעשיתי עבר את אישורו".
מה הגבולות שלכם? יש משהו שתגיד לו "לא"?
הודיה, אשתו, מתנדבת לענות במקומו: "בגדול, זה דבר שהוא מאוד אינדיבידואלי, וכשאנחנו מרגישים שמשהו עובר את גבול הטעם הטוב, בגלל הדמות הנשית ששרה או התדמית שהיא מביאה איתה, לא נהיה שותפים לזה. כשאנחנו מרגישים שזה לא שייך, שהסיטואציה כבר יצאה ממשהו שמתאים למה שאנחנו רוצים לחיות איתו, אנחנו עוצרים. אנחנו מדברים על זה הרבה בשיח, ביחד, ואם יש משהו שהוא על התפר אנחנו כמובן מתייעצים עם הרב. עם זאת, ענינו עד היום בחיוב לרוב העבודות שהגיעו אלינו. אני כן זוכרת מקרה אחד שבו סירבנו להרבה כסף, תמורת הפקת קליפ לקראת הופעה של זמרת בינלאומית מפורסמת מאוד שהגיעה להופעה בישראל. זה היה באמת משהו שכבר עבר את הגבולות שלנו".
"הבנתי שיש אנשים שאצלם הפנימיות משפיעה על החיצוניות, ויש אנשים שאצלם להפך. אז עשיתי מעשה קיצוני, עשיתי גלח על כל הראש, והשארתי גוזמבות קטנות, סטייל בן–גוריון, בצדדים, כדי להראות לעולם שלשם אני רוצה להגיע. להתחייב לה'"
לאחרונה אסרף גם הפיק מוזיקלית וביים שלושה וידאו־קליפים במסגרת פרויקט "זה הזמן לסלוח" של מקור ראשון, שפורסם בחודש אלול, לקראת ראש השנה, והציג ביצועים ועיבודים חדשים לשירים מוכרים. "הרעיון היה לעשות סוג של פרויקט שילובים לאלול. זה התחיל מרצון לעשות סליחות ישראליות, לחבר בין אמנים לביצועים מיוחדים לשירי סליחות מוכרים, כמו 'שער הרחמים' או 'זה הזמן לסלוח'. הביצועים היו של כנסיית השכל ושולי רנד ('שער הרחמים') ושל שי צברי ויובל דיין ('זה הזמן לסלוח'). חיברנו גם את רביד פלוטניק, שהוא חבר כמו אח, עם אביתר בנאי, לשיר את 'הריני', ולמרבה ההפתעה 'הריני' בביצוע הזה אפילו נכנס לפלייליסט של גלגלצ. זאת הייתה הפתעה מטורפת. וכשזה הגיע מהשטח, בעקבות הצלחת השיר והקליפ, זה היה הכי מדהים".
בסוף השבוע הקרוב עולה אסרף עם מופעי "צמאה", משירי וניגוני חסידות חב"ד, שהוא מביים זו השנה השנייה. השנה, כמובן, בלי המוטיב המרכזי של המופעים: הקהל שקופץ ורוקד באקסטזה. "לביים מופע, ובמיוחד את 'צמאה', זה חלום. בכל דבר שאני עושה אני שואף להיות בטופ, לא להיות עוד גיטריסט ולא להיות עוד במאי קליפים, וזה באמת קשה מאוד לחיות ככה, כשכולם רוצים לראות 'מה הוא יביא הפעם'. הבימוי הגיע במקביל לעבודת הסטודיו. אלא שבדרך כלל עסקתי בבימוי קליפים, דמיינתי עולם שלם ויזואלי, וב'צמאה' הגיעה אליי ההזדמנות לשלב בין הבימוי לבין התחום שאני חי בו – שהוא הבמה, ולביים את המופע. יכולתי לעוף עם הרעיונות בדמיון שלי.
"הייתה לי הזכות לעבוד על המופעים האלה עם הרב משה שילת, יוזם ומנהל 'צמאה', שהביא קרוב ל־60 אלף איש למופעים בשנה שעברה, מופעים שהתפרשׂו על פני שבוע שלם בבנייני האומה. הוא אדם שאפתן ובעל חזון. בחב"ד יש עניין של 'לכתחילה אריבער', כלומר לקחת שישה צעדים קדימה, וב'צמאה' הלכנו עד הסוף מכל הבחינות. השילוב הוא בין שלושה: הרב שילת, נאור כרמי המפיק המוזיקלי, ואני. השיח בינינו הוא מדהים ופתוח, ויש רצון לכוון הכי גבוה. יש כאן הרבה מהחלום שהיה לי לגבי איך שצריכה להישמע ולהיראות מוזיקה יהודית, ואני יכול להגיד לעולם: תסתכלו רגע, ככה נראית היהדות, ככה נראית החסידות. אנחנו יודעים להתלבש, לשמוח ולהביא את המוזיקה הכי גבוהה ואת התוכן הכי מדויק. אנחנו ממש עובדים על כל מילה שנאמרת שם, על כל פיפס וכל פריים, ואני מאמין שזה ילך ויתעצם".
אבל הסוד של "צמאה" הוא ביכולת לשלהב את הקהל, להרקיד, להקפיץ. איך עושים את כל זה כשאין קהל והמופע עובר רק בשידור חי?
"ובכן, עשיתי סוויץ' בראש לנאור ולרב שילת, שהמופע פשוט צריך להיראות אחרת, לא סתם מופע רגיל ללא קהל. צריך להבין שהחסידות הוזמנה בדיוק בשביל הקורונה. לא לרגעים היפים, אלא לאלה המורכבים. לגלות שה' נמצא בכל מקום ומשגיח בהשגחה פרטית. מופע לייב בקורונה זה לא בדיעבד, אלא לכתחילה. אני אומר לך שמופע כמו שיהיה השנה, לא היה ולא יהיה. הצופים לא יחוו את מה שהם חוו בשנה שעברה, אבל הם יקבלו חסידות במנה כפולה, כמו שרק הקורונה יכלה להביא".
איך זה יתבטא בפועל?
"מראש, אני לא מכוון השנה לעשות 'מופע', אלא לעשות טלוויזיה, ובמיטבה. עם קטעי וידאו מיוחדים שמצולמים תקופה, ראיונות, קליפים קצרים ועוד, וכמובן – שורה של זמרים על הבמה שישולבו בין הקטעים, כמו אמיר דדון, אביב אלוש שינחה, נתן גושן, רמי קלינשטיין, אריאל זילבר, שולי רנד, עידן עמדי, אודי דוידי, הפרויקט של רביבו – ואפילו אברהם פריד, שיצטרף בדרך מאוד מעניינת מניו־יורק. זו תהיה חוויה טלוויזיונית, הרבה יותר מאשר לראות מופע לייב.
"בחזרות, שמענו את המוזיקה השמיימית ואת הניגונים, שהם רפואה לנפש, הנגנים מדהימים והעיבודים של נאור מהפנטים. אז נאור שאל בשלב מסוים: איפה הקהל השנה? איפה ה־60 אלף איש? אמרתי לו: אתה יודע מה זו חסידות בעיניי? לא לשאול איפה ה־60 אלף איש – כי השנה יקבלו את המוזיקה הזו, בלייב־סטרים, 500 אלף איש! נכון שלא תראה ניצוץ בעיניים של הקהל מולך, אבל תגיע לאנשים בדרך אחרת, וכפול 10. אנחנו חייבים להסתכל על כל דבר בדרך הזו, על איך ה' מיטיב איתנו במצב הנוכחי. והנה, גם 'צמאה' יגיע השנה להרבה יותר אנשים!"
