באחד הציוצים היותר משעשעים שעלו סביב התוכנית של אראל סג"ל בגל"צ, כתב רועי עידן (שהיה גם אחד המנחים המתחלפים בתוכנית), שהוא מאוד אוהב את אראל למרות שהוא נשמע כמו מישהו שמשדר תוך כדי אירוע מוחי. אירועים מוחיים הם כמובן לא נושא משעשע, אבל זאת הייתה דרך נהדרת להמחיש באופן סאטירי את סגנון ההגשה הייחודי והססגוני של סג"ל.
הציפייה שסג"ל, ששייך לאסכולות רדיופוניות של הווארד שטרן, יגיע למגרש הבורגני הגלציניקי ויהפוך לגרסה הימנית של רזי ברקאי הייתה מופרכת מהיסוד.
כמו סוס פרא שאי אפשר באמת לאלף אותו, סג"ל דהר בתוכנית שלו, ולפעמים תוך כדי אייטם היה מעלה ומוריד נושאים בקצב של מכונת ירייה. בימים שבהם היה חולה, המחליפים נשמעו כמו גרסת בית האבות לתוכנית הזו.
לא באמת היה אפשרי לכפות עליו כללי שידור מסורתיים של גל"צ, והוא מצידו הרגיש שאם לא ייתן בשעה היומית שלו את כל מה שיש לו במחסנית הימנית, אף אחד לא ייתן את זה בשאר שעות השידור האחרות בתחנה. במידה רבה הוא כמובן צדק, ישועת הימין בדמות שידור הוגן לא תגיע כנראה מרזי ברקאי, לא מרינה מצליח, לא מרינו צרור וגם לא מיעל דן.
ללהיטות הזו יש מן הסתם חסרונות, ואת המחיר עליה שילמו סג"ל עצמו והצוות שלו. פעמיים הצליחו להערים עליהם, והמקרה המפורסם ביותר היה כמובן של המתחזה לדונלד טראמפ. במאמר מוסגר נאמר שהיה מרענן ונהדר לראות את החיבוק והגיבוי שהעניק ה"טאלנט" לצוות מיד עם היוודע דבר הפדיחה והעליהום שהחל ברשתות החברתיות, על ידי כל מי שרק חיכה בפינה לכישלון התוכנית.
אם הביקורות מחוץ ומבית היו מתרכזות בסגנון שידור תזזיתי מדי או בטענות מקצועיות כלשהן, אפשר היה להאמין שאין מאחוריהן אג'נדה פוליטית. גם הדמיון למלחמה ב"מילה האחרונה", שנבעטה אל מחוץ לשעות האקטואליה של הבוקר רק בגלל לחץ תקשורתי פוליטי ועל אף נתוני שידור נהדרים, לא תרמה.
כיאה לרוח התקופה ולעידן הטוויטר, המלחמה בסג"ל התבצעה בווליום גבוה יותר. עוד לפני שפתחו לו בכלל את המיקרופון כבר החלו להישמע קולות ההשתקה וניסיונות הסירוס מבחוץ. במקביל, החיה המכונה "ועד גל"צ" התגלתה לעולם כאשר סג"ל היה הראשון שזכה לקבל נזיפה ממנו; כתבי תקשורת ופוליטיקאים עסקו בתוכנית באובססיביות וחיכו עם זכוכית מגדלת למעידות. השיא נרשם במשפט האלמותי של הדס שטייף על כך ש"רוח פרצים נכנסה לבניין". משפט שביטא את שאט הנפש שלה מהקולגה החדשה שהעזה להיכנס לטריטוריה, שעל פניו נראה שחשה כשייכת לה באופן פרטי. והיא לא הייתה היחידה מבין אנשי התחנה שהדגימה מופת של טעם רע בקולגיאליות.
מה שגרם לעזיבה, לפחות לפי הפרסומים, הייתה הצעה טובה יותר מהתחנה המתחרה FMי103. אבל העובדה שאף אחד מהקברניטים בגלי צה"ל לא נעמד על הרגליים האחוריות כדי להשאיר בתחנה את התוכנית הכי מואזנת בה, מספרת בעצם את כל הסיפור העגום הזה, שממשיך לשחק לידיים של כל מי שטוען שהתחנה לא משקפת ומשרתת את טעמו של הציבור הרחב.
ההחלטה להחזיר את המילה האחרונה למשבצת המקורית שלה היא ניסיון פיצוי מתבקש, אבל אפשר להריץ כבר את הטיימר לאחור עד שיתחילו להישמע הקולות על כך שקובי אריאלי ביביסט ושעירית לינור היא התגלמות כל החושך בעולם הזה, זמנם קצוב גם כן.
מבחינת סג"ל – הוא יכול לצאת בראש מורם לתחנה החדשה שלו. כנראה שאין תקדים לתוכנית שבזמן כה קצר הפכה לכה משפיעה על סדר היום. את האפקט שלה ושלו על השיח כבר קשה לעצור גם עם כל ההתגייסות מסביב.
מעבר למתן המיקרופון לקולות ולפרשנויות שונות לסיפורים המעולים ולחשיפות שכמעט אף פעם לא קיבלו פולו־אפ בתוכניות אחרות, יש משהו מרכזי שהמאזין או המאזינה הימניים יזכרו לאראל סג"ל הגלציניקי: הוא הראשון שהצליח לגרום לאגף השמאלי (שהקשיב לתוכנית בהמוניו) להבין – לפחות לשעה אחת ביום – איך מרגיש מאזין ימני ממוצע של התחנה כבר עשרות שנים. את זה הימין לא ישכח לו, ועל זה המאזין והטוויטריסט משמאל אף פעם לא יסלחו לו.
מתוך מוסף מוצש שיתפרסם בסוף השבוע במקור ראשון
