"שיר עשרה אחים" כאילו נכתב בתקופת הקורונה

הבדידות בימי הקורונה מביאה אותי לקריאה מנחמת בפואמה של אלתרמן "שיר עשרה אחים", שהתפרסמה בשלמותה בשנת 1957 כחלק האחרון בספרו "עיר היונה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לחיות עם הקורונה, המודל הפלסטיני
– מחולל מהפכת התורה בישראל
– הזדמנות בקורונה: להחזיר לישראל את המוחות שברחו

עד עתה לא נתתי דעתי במידה הראויה לסיטואציה הקונקרטית המהווה עילה לכתיבת השיר – שיטפון שניחת על העולם בהפתעה וגורם לבריחה ממקום האסון ולבידוד: "תְּנוּ אָחֵם נָא אֶל אֵשׁ הַכִּירָה אֶת רַגְלַי/ לֹא נֵצֵאָה מִפֹּה עַד יוֹמַיִם,/ כִּי שָׁטְפוּ הַפְּלָגִים אֶת הַדֶּרֶךְ בַּגַּיְא/ וְעַד בֶּטֶן סוּסִים גָּאוּ מַיִם". האחים יוצאים להסתגר מהשיטפון במקום מקלט בבקתה (יסודות סימבוליים מוכרים בשירים התיאטרליים של "כוכבים בחוץ"), ושרים איש איש את שירו, בשעה שכל אחד מהם יודע שייתכן שאלו דבריו האחרונים לפני מותו:

כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה וּנְמוּכָה/ וּבִקְצֵה הָרְחוֹב הִיא נָחָה./ אוּלַי לֹא נִרְאֶנָּה מָחָר,/ כִּי רַבִּים מֵתִים עַד שַׁחַר.// אַךְ עַד שֶׁנַּלְבִּין כְּגִיר/ וְהַמָּוֶת הַמַּר נִישָׁנָה,/ לוּ יִחְיֶה לְפָנֵינוּ הַשִּׁיר/ שֶׁל עֲשֶׂרֶת אַחֵינוּ שֶׁלָּנוּ.

הפחד המגיח משורות אלו דומה לזה שחשנו, ועודנו חשים, כשנחתה על העולם הקורונה – פחד מהתקרבות אל אנשים מחשש הידבקות במחלה וממוות. כך הדֶבר ("המוות השחור") בפירנצה במאה ה־14 שבעקבותיו כתב בוקאצ'ו את "דקאמרון"; כך הכולרה בוונציה המתוארת בנובלה של תומס מאן "מוות בונציה", או הכולרה ברומא המתוארת בנובלה "דייזי מילר" של הנרי ג'יימס ומביאה למותה של דייזי. בעיקר בולט תיאור זוועות המגפה והחרדות מפניה בספרו של יוצר רובינזון קרוזו, דניאל דפו – "יומן שנות המגפה", המתאר את התפשטות הדֶבר בלונדון בשנת 1666 (פורסם ב־1722).

האימה המורגשת בפואמה אינה נעוצה רק בבחירה בסיטואציה קיצונית הגורמת להתבודדותם של האחים ולהכרח שהם חשים בהשארת צוואה רוחנית. היא נובעת גם מהתבנית הצורנית שלה, המשרתת את תמונת הפחד מהחיים על קו הקץ, מחד גיסא, ואת ההתרגלות אליהם, מאידך גיסא, כאילו היו הפחד, הבדידות, המוות וההשלמה עם כל אלו אחוזים זה בזה, כדברי האח הבכור:

מִי יָבִין אֵי צוֹפָה לוֹ שְׁעַת הַפְּקוּדָה,/ אִם הַרְחֵק אוֹ אִם פֶּתַח הַבַּיִת?/ מִי יָמוּת, בְּנֵי אִמִּי, וְיִפֹּל אַפְּרַקְדָּן,/ מִי יָמוּת וְיִפֹּל אַפַּיִם.

זוהי תבנית מעגלית דרמטית של דיאלוגים: עשרה שירים, שלכל אחד מהם מצטרפת תגובה, מעין פזמון, המכונה "זֶמר". המעגל נשלט על ידי אלמנט דֶמוני: כל אח הנושא את דבריו נלקח מארצות החיים, ומותיר אחריו אח אחד פחות. סיטואציה מובנית זו, שבה מת כל יום אדם נוסף, מצמררת בדמיון שיש בה אל ימי הקורונה, שבהם אנו מתבשרים מדי יום על מספרם המעודכן של הנדבקים והמתים.

רוח של הומור שחור

תבנית דרמטית זו של הפואמה נשענת על מסורות פואטיות גותיות, שאלתרמן ביטא את משיכתו אליהן כבר בשירי "כוכבים בחוץ" ובתרגומיו לבלדות אנגליות וסקוטיות. זהו יקום שבו החיים והמתים שורים במחיצה אחת ללא הַפרד ונשמותיהם ממשיכות לחיות זו בקרב זו (כמו בשיר "החולד": "אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם/ וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ"). מסורת אחת היא האמריקנית – "שיר עשרה כושים קטנים", והשנייה היא השיר היידי "עשרה אחים".

בגרסתו הידועה התפרסם השיר "עשרה כושים קטנים" מיד לאחר מלחמת האזרחים (1875) כשיר קברטי שהוצג על ידי הלבנים בארה"ב, וכשיר ילדים שנועד כביכול ללמד אותם לספור מעשר ומטה. בשיר מוצג ה"נִיגר" כבוּר ועצל, ובעיקר כמי שמזיק לעצמו וזקוק לחסות האדם הלבן (נצלה בשמש, נחנק בסעודה, מקצץ את גופו כשמבקע עצים להדלקת אש). לא פלא אפוא שעל עשרת הכושים הקטנים, המייצגים את הגברים השחורים הלא מפותחים, נגזר למות בזה אחר זה, כשהאחרון שנותר תלה את עצמו, כנראה משום שלא יכול היה לשאת את הבדידות. הנִיגר הפך בהמשך מטעמי תקינות פוליטית לאינדיאני, ואחר כך לחייל.

אלתרמן הכיר ודאי לא רק את הגרסה האמריקנית, שאומצה על ידי השחורים עצמם כסוג של הפנמת הדימוי, אלא גם את השיר היידי. גם זה כקודמו בנוי בתבנית של עשרה אחים המתים בזה אחר זה. על השיר מנשבת רוח ההומור השחור היידית: עשרת האחים עובדים בעבודות מסחריות זוטרות, ואינם מצליחים לפרנס את עצמם. הראשון סחר בפשתה, ומשלא הצליח להתפרנס – מת. זהו גם גורלם של האחרים, שעסקו במכס וסחרו בפטריות, בדברי מאפה, בגרביים, ביין, בבדיל, במספוא ובשעורה. משלא הצליחו להתפרנס ממסחרם, מתו בזה אחר זה, ונשאר האחרון, המעיד על עצמו: "אָח אֶחָד לְבַדִּי נִשְאַרְתִּי/ הָיְתָה יָדִי בַּכֹּל/ מוֹת אָמוּת כָּל יוֹם וְיוֹם/ כִּי אֵין לִי מַה לֶּאֱכֹל". האח האחרון, ברוח קומית־טרגית יהודית אופיינית, חווה עצמו כמת לא בגלל הבדידות והאבל על אחיו שמתו, אלא משום שאין לו מה לאכול.

שלא כבשיר האמריקני, לשיר היידי יש פזמון בסוף כל בית: "אוֹי! שְמֵרִיל בַּכִּנּוֹר וְטוּבְיָה בַּתֹּף/ זֶמֶר לִי נַגְּנוּ בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב/ אוֹי אוֹי אוֹי, אוֹי אוֹי אוֹי/ זֶמֶר לִי נַגְּנוּ בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב". הפזמון מדגיש את העוני של היהודים בגולה כמצב קיומי שאין דרך להיפטר ממנו, אלא רק להקל עליו באמצעות נגינת הכלייזמרים. אלתרמן שאב מהשיר היידי את הפזמון, וגם אצלו בולטת חשיבותו של הזמר העממי בהתמודדות עם הכאוס. בסיום "שיר עשרה אחים", כמו גם בסיום המחזה "פונדק הרוחות", מתגלגלים החיים באמנות העממית והאמנות העממית מתגלגלת בחיים:

כַּמָּה שְׂמָחוֹת, כַּמָּה בְּדָיוֹת/ וְקִנְיְָנִים, אֲשֶׁר מֵהֵמָּה/ שְׁעוֹת חֶלְדֵּנוּ עֲשׂוּיוֹת./ כָּאן בַּבִּקְתָּה, פְּקַדְנוּם מֵאֶמֶשׁ,/ מְָחָר – אַחֵר הֲלֹם יָסוּר/ וְיִפְקְדֵם, שֶכֵּן בְּלִי גֶּמֶר,/ / מִיּוֹם הֱיוֹת פֻּנְדָּק וָאוּר,/ מִזֶּמֶר הֵם עוֹבְרִים אֶל זֶמֶר/ וּמִסִּפּוּר אֱלֵי סִפּוּר.

אבל הפגעים הקיצוניים המתוארים ביצירות הפרוזה האירופיות ובשירים האמריקני והיידי מהווים בפואמה בעיקר "תירוץ" לניסיון לבדוק מהו שנותר אחרי הפחד, הבדידות והמוות. את "שיר עשרה אחים" יצר אלתרמן כאוסף של אוֹדוֹת, המנונים, המעמידים מול המשבר דרכי התגוננות והתגברות. זו הסיבה שניתן גם בימי הקורונה להיאחז בפואמה כמקור להזדהות עם הקושי והתקווה, ובצד הסבל שהמגפה גורמת להתנחם ביכולת האנושית להתאושש בעתיד.

דיאלוג מצמרר עם המתים

עשרה שירים – סוג של עשרת דיברות הכתובים כספר חוקים פיוטי, הנשען ברמיזות על אירועים היסטוריים ועל רעיונות אוניברסליים – מבקשים מאתנו לחיות שני סוגי חיים לנוכח האבסורד: לשמור בד בבד על "חַיָּיו הַגְּדוּשִׁים שֶׁל הָרֶגַע" בחיינו, אך גם על האחריות לזולת ולהמשכיות העולם. "תֵּבֵל מִשְׂחָקִית", "הַבְלֵי הֲבָלִים", "הַחֲמוּטָל" מוזגת היין, "שִׁבְחֵי קַלּוּת הַדַּעַת" – אלו מייצגים את "עקרון העונג" וניתנים למיצוי במשפט הידוע: "נִשְׁמָתוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּרְגָעִים, לְחִנָּם בַּדּוֹרוֹת נְבַקְשֶׁנָּה" ("שיר האב"). "הַגְּוִילִים", ה"סִפְרִיּוֹת", "דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ", "תְּפִלַּת אָבוֹת", "שִׂמְחַת הַמַּעֲשֶׂה", ה"יְגִיעַ", "קוֹרוֹת עוֹלָם", "הַחֹק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ" – אלו מייצגים את "עקרון המציאות" וניתנים למיצוי במשפט מתוך השיר "אשמורת שלישית": "כִּי הַתֹּהוּ עַל סָף וְעִוְרוֹן חֻקָּתוֹ שֶׁאֵינָה תּוֹבַעַת,/… לֹא יַפְרִיכוּ אֶת חֹק הָאָדָם וּמֹאזְנֵי עֲרָכָיו".

אפילו ביחידה העצמאית, בכל אודה בפני עצמה, טמון הַלל לשני מישורי החיים הקוטביים הללו כהגנה מפני האימה הרובצת בפתח. כך, למשל, בשיר "הדרכים", הדרך, כמו בשירי "כוכבים בחוץ", מיועדת "לִהְיוֹת אֹשֶׁר לַהֵלֶךְ שִׁיר לַנַּוָּד", אך כמו בשירי "עיר היונה", היא מציינת גם את מהלכה של ההיסטוריה: "אֲבָל אֵין כְּמוֹתָהּ לְהֶמְשֵׁךְ וָקֶבַע".

מכל שירי הקובץ יש אחד שאליו אני חוזרת. זהו השיר של האח התשיעי, "קוֹל וָהֵד", שבו חרג אלתרמן מנוהגו בקודמים לו. אם בשירים הקודמים הזֶמר מהווה תגובה של האחים החיים לשירי המתים – ואלו יוצרים יחד את הדיאלוג הדרמטי – כאן החי מקיים דיאלוג עם המתים במהלך השיר עצמו, והדרמה מתחוללת מול עינינו. ובעצם לא דרמה אחת אלא שתיים, שני אסונות שמולם האדם עומד כנתבע.

האסון הראשון הוא המלחמה, שקרוב לוודאי שמלחמת השחרור עומדת כרקע לו. בתוך מצב זה אלתרמן מתבונן ברגע הסיפּי שבין חיים למוות. זה הרגע בו הלוחם נמצא על סף המוות, ועדיין מוצא כוח להציל את רעהו:

נִדְחִים כָּל מַרְאוֹת לֵיל בִּהְיוֹת בֹּו קְרָב בֵּין הַמְּצָרִים/ וְהָרוֹדְפִים סוֹגְרִים עַל אִישׁ לְהַכְרִיעוֹ/ וּכְבָר נַפְשׁוֹ פָּרְקָה עֻלֵּי חַיֵּי בְּשָׂרִים/ אַךְ אֶת רֵעוֹ עַל גַּב יִשְּׂא כְּעֹל אַחֲרוֹן.

האסון השני מרמז לשואה, ובו, באופן סנטימנטלי במקצת, מתאר האח את הרעב בגטאות ובמחנות ההשמדה על ידי העֲמדת נערה קטנה בתור לקבלת מרק, כשבידיה אח קטן, והיא משמשת לו "אֵם וְאָב וַעֲשָׂרָה אַחִים". אחרי מצב אסוני זה מתאר המשורר תמונה נוספת הרומזת לשואה: האב, הבורח מפני היורים, נאלץ להשאיר את בת זקוניו ביער, מכוסה בשמיכת צמר, והיא מלווה את מותו בשריפה בנשיקת אהבתה.

תמונות נוראות אלו נרמזות גם בספרו של קאמי "הדבר", אך אצל אלתרמן הדרמות האלו לובשות צורה מיוחדת: האחים המתים עונים בהד החוזר על סוף המשפטים של האח התשיעי, ונוצר דיאלוג מצמרר ביניהם לבינו.

שאלת המוסר הכפול

הסף הנחצה בין המוות והחיים ניכר גם בתיאור מצב קיצוני אחר: הצעקה של הסובל אינה נענית, ומתוך התהום מתגלה באופן לא הגיוני כוח כלשהו המחזיק את חייו בחוט דק, שיכול להיקרע בכל רגע: "בְּכֹחַ עַד הַמִתְגַּלֶּה פִּתְאֹם/ לְקוֹל שַׁוְעַת נִרְדָּף לֹא עֲזוּרָה/ וְהַגּוֹרֵף חַיֵּינוּ עַל פִּי תְּהוֹם/ וּמַחְזִיקָם בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה". רק על סף החידלון מתחילה ראשית חיים חדשה, ומכאן יחזור העולם למעגל החיים הטבעי של מאבק מתמיד: "וּלְפֶתַע קוֹל חָדָש לָהֶם יִבְרָא… זֶה הַסֻּלָּם/ בֹּו הַמֵּתִים עוֹלִים לָשׁוּב אֶל קְרָב/ וְנַעֲרָה חוֹזֶרֶת לְנַשֵּׁק פִּצְעֵי אָב".

בשיר זה שואל אלתרמן את השאלה ששואל האל את אדם הראשון במצב של משבר אמון: "אַיֶּכָּה"? כאן שואלים האחים את האח התשיעי, הלובש את צלם האב הנשרף: "פָּנֶיךָ שִׂיד, אָחִינוּ. מִי אַתָּה?". זוהי עת בה נשרפו הצְלמים, ההגות האנושית נותרה חסרת ערך, ועליהן אומר המשורר: "מַהוּתָן פִּתְאֹם מֻפְרֶכֶת וּפִרְאִית". השאלה "מי אתה" היא שאלה קיומית הנשאלת נוכח הפנים המוסריות הכפולות של האדם: "בָּנִינוּ עִיר עַל תֵּל/ וְגַם שָׂרַפְנוּ עִיר עַד רֶדֶת לֵיל".

ההרס והבנייה, שהן פניה החצויות של "עיר היונה", מרמזים ככל הנראה על תל־אביב שחלקים ממנה נבנו על חורבות כפרים ערביים. על הפנים החצויות הללו שואל המשורר: "בְּמִשְׁפָּט תָּבוֹא דַּרְכֵּנוּ/ וְיֻגַּד מָתַי שָׂרִינוּ/ וּמָתַי עַל אַף צִדְקֵנוּ,/ עֲשָׁרָה לִסְטִים הָיִינוּ". על שאלה זו עונה האח התשיעי מתוך הכרעה מחודשת: "אַחִים, קוֹלְכֶם בְּתוֹךְ קוֹלִי שָׁלוּב/ כְּאִלּוּ זֶה לָזֶה אֲנַחְנוּ הֵד", והם מהדהדים בתשובתם את דבריו: "כְּאִלּוּ זֶה לָזֶה אֲנַחְנוּ הֵד/ וּכְאִלּוּ אָח מֵאָח לֹא יִפָּרֵד".

השאלה שמפנה אלתרמן אל האח התשיעי "מִי אַתָּה?", נוכח החורבן שאינו נפרד מהבנייה, מעלה על הדעת את השאלה הנשאלת גם כיום: מה חלקנו בגרימת מגפת הקורונה, והאם היחס המזלזל כלפי הטבע תרם להופעתה? תשובת האח התשיעי "אָח מֵאָח לֹא יִפָּרֵד", נותנת תחושה שגם עכשיו, כשהמצוקה מגיעה עד צוואר, יש בכוחה של אחוות אחים לצמצם אותה.

בפואמה של אלתרמן מתגלגל האסון הנגרם ממצב קיצוני למצב האקזיסנציאליסטי של האדם ה"צוֹפֶה תֹּהוּ פָּתוּחַ וָרֵיק". מן האשמורת השלישית, שבה הלילה מביא איתו את השחר המדמדם של הבוקר, האדם עומד מול האבסורד כשבידיו עשרת הדברות – "שיר עשרה אחים".