צדק בצל הכבשנים: בתי המשפט במחנות העקורים אחרי השואה

המבחן האמיתי לחוסנו של עם אינו כשהוא מנצח והנהגתו נישאת על כנפי האופוריה, אלא דווקא כשהוא כושל ומדמם. כיצד הוא ממשיך להתנהל כקולקטיב כשהמנגנונים החברתיים שלו קרסו, האנשים מוכי הלם מהמכה האדירה שחטפו, ולכול נדמה שקיצו קרוב? מה יעשה אז?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סערה בעקבות הכוונה למנות את עו"ד איסמן לפרקליט המדינה
– מחולל מהפכת התורה בישראל
– לחיות עם הקורונה, המודל הפלסטיני

במבחנים קשים מסוג זה עמד העם היהודי בהצלחה פעמים רבות בעבר למרבה הצער, אולם נדמה שהפעם האחרונה היא המרשימה מכולן, ולא רק משום עוצמת החורבן שעימו התמודדו היהודים אותה שעה. כוונתי לאופן שבו מתוך נחשול המוות שהציף מכל עבר את מחנות העקורים היהודים שהוקמו לאחר השואה באירופה, כוננו הניצולים מערכת משפטית שביקשה לנהל את חשבונות העבר של אלה שכונו "שארית הפליטה".

הרהרתי בכך במהלך מפגש בין משפטנים ישראלים ופלסטינים שלקחתי בו חלק לאחרונה. עוד מפגש שחשיבותו (וסליחה על הקלישאה) היא בעצם קיומו, במיוחד בימים אלה של הנהגות חסרות אחריות ואומץ, שמובילות להעמקת התהום בין שני העמים שחיים כאן. הפעם הדיון עסק במערכת המשפט ברשות הפלסטינית. נשמעו טענות רבות על אופן תפקודה הכושל, הן בהגנה על זכויות המתדיינים בה להליך הוגן, והן ביכולת לאכוף את פסקי הדין שלה בחברה ש"חונכה בשנות הכיבוש הארוכות לתעב את המושג שלטון חוק", כפי שהבהיר אחד המשפטנים הפלסטינים. הוא לא היה היחיד שתלה את האשם בכיבוש הישראלי. כמעט כל הנוכחים ראו בנו את הסיבה לכך שמערכת המשפט הפלסטינית מושחתת כל כך. "מה אפשר לצפות מעם שבמשך שנים ארוכות חי בשיטה שאין בה לא צדק ולא חוק? שיקים מערכת משפט הוגנת?", תהה אחר וכולם הנהנו להסכמה.

אף שאינני מחובבי ההשוואות לשואה, החלטתי לספר להם מה קרה בימים הנוראים ההם, כשהעולם כולו קרס ונדמה היה שליהודים לא נותר עוד חמצן לנשימה. ביקשתי לתאר כיצד "ניצולי" מחנות המוות והריכוז, אנשים מרוסקים ושבורים שהאנושיות הופשטה מהם כליל במשך שנים רבות, לא ויתרו והקימו מערכת משפטית לתפארת, וזאת למרות שדם יקיריהם היה מרוח עדיין על בגדי האסירים שלהם ועורם היה עוד ספוג בריח הנורא שהפיצו הקרמטוריומים, שבהם הועלו באש בני משפחתם וקהילותיהם, ואיתם גם ההבטחות הגדולות שליוו את המשפט המודרני – "צדק", "זכויות אדם" ו"שלטון החוק".

ניקוי השורות הדלילות

הכורח לכונן מערכת משפט פנים־יהודית נולד מהמצב הבלתי נסבל ששרר במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה, שבהם רוכזו מאות אלפי יהודים מספר חודשים לאחר המלחמה. באותם מחנות – שחלקם למרבה הזוועה הוקמו במחנות הריכוז עצמם, כשהמבנים הוסבו לשימוש אזרחי – מצאו עצמם זה לצד זה ניצולים "רגילים" יחד עם אנשי היודנראט, המשטרה היהודית הקאפואית ושאר בעלי התפקידים במחנות, שלא פעם אכזריותם עלתה על זו של הנאצים. לא זו בלבד אלא שרבים מאותם בעלי תפקידים בגטאות ובמחנות מיהרו לתפוס כעת מקום בהנהגת מחנות העקורים, גם משום שמצבם הפיזי והנפשי היה טוב יותר משל שאר הניצולים, וגם משום שהיו מיומנים בניהוג אנשים.

היה זה בלתי נסבל בעיני הניצולים. כך, למשל, טען ניצול בשם חנוך טייטלבאום במכתב זועם ששלח לוועד היהודי המרכזי ברגנסבורג, כי בראש הוועד היהודי במחנה העקורים ארגולדסבאך עומד מי שהיה קאפו באחד ממחנות אושוויץ: "עד לא מכבר הוא היה מוצץ דם יהודי, עד לא מכבר הוא מכר את בגדינו, עד לא מכבר הוא היה קאפו יהודי! וכבר הוא זכה לרהביליטציה?!… זו צעקה גדולה לעולם שאדם עם עבר כזה, עם ידיים טבולות בדם, שאדם כזה יהיה שליח ציבור עבור הכלל היהודי".

באופן דומה נכתב בעיתון במחנה לייפהיים, כי "הבעיה של ניקוי שורותינו הדלילות ממשתפי הפעולה עם הרוצחים – אשר לא רק בעברם המזוהם שאפו ל'מנהיגות' בתור 'קאפואים'… אלא שגם עכשיו, לאחר השחרור, הם אינם רוצים לעזוב את 'עבודתם הציבורית'. גם עכשיו, כאשר קומץ שארית הפליטה, שעל פי נס נותר בחיים, עושה את המאמצים ההרואיים הגדולים ביותר למקם את עצמו שוב כחלק מן העם היהודי… ואוסף מתוך הרסיסים את הכבוד היהודי, את הטוהר היהודי, את הגאווה היהודית, התרבות היהודית. שוב מעמידים את עצמם ה'מנהיגים' הללו בראש 'לעזרת' הקומץ המעונה שלנו".

מצב זה, שעלול היה להוביל – ואף הוביל במעט מקומות – למלחמת אחים שתחריב לגמרי את המעט שעוד נותר אחרי השואה, הביא לכך שבמחנות הוקמה מערכת בתי דין אזרחיים שתפקידם היה לדון יהודים ששיתפו פעולה עם הצורר הנאצי. בתי דין אלה לרהביליטציה לקחו על עצמם לטהר מבחינה מוסרית את שארית הפליטה, כדי "להחיות את הערכים התרבותיים, הרוחניים והחומריים של שרידי היהדות".

נאשמים שהם קורבנות

סיפור הקמתם ואופן פעולתם של בתי דין אלה הוא לא פחות ממופלא בעיניי. התוודעתי אליו בזכות עבודה נחשונית וארוכת שנים של ד"ר רבקה ברוט, שבמאמץ אדירים חשפה את הסיפור המדהים הזה שנשכח, ואפשר שאף הושכח על ידי קברניטי המשפט הישראלי בארץ. בספרה "האזור האפור – הקאפו היהודי במשפט", שיצא לאור בשנה שעברה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, היא מגוללת את האופן שבו מערכת המשפט הצליחה לעשות את תפקידה למרות הקשיים העצומים שעמדו לפניה: הקושי המוסרי־משפטי לשפוט את משתפי הפעולה, שלא פעם פעלו מתוך "מרחב בחירה מצומצם ובתנאים של טרור שלטוני שפעל בדרכי רמייה… נאשמים שהם בעת ובעונה אחת קורבנות ומבצעי עבירות", כלשונה של ברוט; הקושי המעשי לפעול ללא סמכות חוקית; וכך עוד קשיים כמו העובדה שאוכלוסיית העקורים במחנות השתנתה והקשתה על איסוף עדויות.

מערכת בתי דין אלה, שהוקמו בצמוד למערכת בתי הדין הדתיים (שעסקו בעיקר בהתרת עגונות ועגונים מקרב הניצולים), נועדו לטהר אדם שהואשם שלא בצדק בשיתוף פעולה, ובמידה שתימצא אשמתו – לטהר את העם היהודי מפניו.

לא נדרשת מומחיות משפטית כדי לעמוד בהשתאות אל מול האופן שבו הוקמה והתנהלה מערכת בתי הדין הללו. להקמת המערכת קדמו דיונים ארוכים ומרשימים בעומקם. אפילו בימינו, בעיתות שגרה, ועם כל המשאבים שעומדים לרשותנו, לא רואים עבודת הכנה כזו. לחשוב שזה נעשה אז, בתנאים לא תנאים, על האדמה המקוללת ההיא שלא הפסיקה לרעוד, זהו דבר שכמעט לא ייאמן. כך, למשל, ד"ר ברוט מגלה כי כבר בשלב ראשון נקבע ש"משום שהנוגעים בדבר נאשמים בבגידה בעם היהודי, אין לאפשר להגיש תלונה בידי אדם פרטי… [מנהל במחלקה המשפטית] יהיה התובע הציבורי ואף יגיש את כתב האישום בשם החברה היהודית… העם הנבחר יבחר נציג מטעמו, והיהודי שהוכה יופיע במשפט כעד".

באופן דומה נערכו דיונים רבים ומרשימים בעומקם בנוגע לשאלה מי יהיו השופטים אשר ישפטו את משתפי הפעולה; האם משפטנים בלבד ישבו שם, או שיש מקום לשתף גם את מי שאינם בעלי השכלה משפטית (כמו רבנים ומלומדים אחרים), שהרי השאלות שיעמדו בפני בתי הדין חורגות מהמישור המשפטי הצר של אשמה או חפות, ומעלות סוגיות מוסריות. באופן דומה נחלקו הדעות לגבי השאלה האם רק מי שישב במחנה ריכוז רשאי לשבת בדין או שמוטב שדווקא שמי שלא היה שם ישפוט, וכהנה שאלות רבות. בסופו של דבר נקבע שבראש בתי הדין יעמוד משפטן, שיחד עם ארבעה חברים נוספים יהוו את נשיאות בית הדין שתקבע את הרכב המותבים.

באופן דומה הושקעה עבודה מקדימה רבה בקביעת סדרי הדין של בתי הדין באופן מפורט; בהכנת כתבי תביעה וערעור (רוויזיה) עם נוסח אחיד; בבניית מערכת איסוף ראיות מכל עשרות מחנות העקורים לדיון בתביעות שהוגשו (הן על ידי מי שמבקש לטהר את שמו והן על ידי מי שמבקש לבוא חשבון עם אחד ממשתפי הפעולה) וכמובן בניסוח העבירות המהותיות שבהן מוסמכים בתי הדין לדון.

הרשיעו בזהירות ובצמצום

עבודה זו נשאה פרי. ברוט מתארת בספרה כיצד התקיימו ההליכים המשפטיים אגב הקפדה על שמירת זכויות הנאשמים (לרבות דאגה למינוי מעין סנגור ציבורי לנאשם שאינו מיוצג), על רישום פרוטוקולים ועל עקרון פומביות הדיון. פגם דיוני יכול היה להוביל לדיון מחדש בהכרעה. הלכה למעשה בתי הדין עסקו בעבירה אחת: "מעשים מזיקים כלפי היהדות". הגדרה זו נקבעה כדי לתת שיקול דעת נרחב ליושבים בדין, ששקללו לא רק את תוצאות מעשהו של הנאשם אלא גם את מניעיו. כך, למשל, באחת הפרשות כתבו השופטים בהכרעת הדין כי הנאשמת "ניצלה לרעה את תפקידה בכך שהתנהגה באכזריות כלפי הנשים היהודיות, וכי עשתה זאת ביוזמתה ובלא שהגרמנים הכריחוה". לחלופין זוכה יהודי בעל תפקיד במחנה עבודה משום ש"הצטיין ברמה מוסרית גבוהה ובאחריות חברתית כלפי האסירים היהודים".

זיכויים אלה לא התקבלו בקלות על ידי יושבי המחנה שראו במשתפי הפעולה בוגדים, אך לשיטתה של ברוט השופטים גילו אומץ לב, וכשסברו שיש לזכות לא היססו לעשות זאת למרות ש"באולם יושב הקהל היהודי שלנו… עדיין צמא דם ונקמה, ופעמים רבות הדבר מרחיק לכת עד ניסיון לינץ' של הפושעים בעת הכנסתם לאולם בית המשפט, כך שיש צורך בהצבת כמה שוטרים לשמור על הנאשם", כמו שנכתב באחד מעיתוני המחנות באותה תקופה.

מאחר שלא מדובר היה במערכת ריבונית ולבתי המשפט שלה לא הייתה כל סמכות חוקית, התחבטו מכונניה רבות אילו עונשים ניתן יהיה בכלל לגזור על הנאשמים שיורשעו. בתחילה סברו כי הם פשוט יוצאו מהעם היהודי, אולם רעיון זה נגנז מהטעם שלא ניתן להוציא מהיהדות אנשים כשם שלא ניתן לצרף אליה (ללא גיור). משכך עברו לסנקציות אחרות: פרסום ההרשעה בעיתוני המחנות באופן שהביא לנידוי חברתי, פיטורים והרחקה מתפקידים בהנהלה ובמוסדות היהודיים, ומניעת קבלת עזרה מהמוסדות היהודיים. ברוט מציינת ש"כך למשל העבירה המחלקה המשפטית לסוכנות היהודית רשימת אנשים וביקשה למנוע מהם סיוע בתהליך העלייה לישראל, משום שמתנהלת נגדם חקירה בקשר עם 'מעשים מזיקים כלפי היהדות'".

מחקרה של ברוט מגלה שעל פי רוב נהגו בתי הדין ביד זהירה והרשיעו רק במקרים קיצוניים באמת. זה מרשים במיוחד נוכח מה שהתרחש במשפטי משתפי הפעולה היהודים בארץ לאחר שנת 1950, כאשר בתי המשפט הישראליים החמירו עד מאוד ולא גילו הבנה למעשי הנאשמים (גם כשאלה טענו למשל ששיתוף הפעולה נכפה עליהם על ידי הנאצים). העובדה שדווקא במחנות העקורים, כאשר השופטים הם עצמם חלק מהקורבנות, נבנתה מערכת משפטית כזו שעשתה צדק במקרים המורכבים האלה, רק מוסיפה להשתאות.

כשסיפרתי לחברים הישראלים והפלסטינים במפגש על המערכת הזו, הם הצטרפו לפליאתי על תעצומות הנפש של מי שכוננו את המערכת המשפטית הזו, של מי ששפטו בה ושל מי שהסכימו, למרות תחושת הנקם שפיעמה בהם, לכוף את ראשם בפניה ולהשיג את ידם הנוקמת לאחור. כמוני, גם הם לא היו בטוחים שההשוואה נכונה. מטבען, השוואות היסטוריות נוטות להיות מניפולטיביות. אבל אין ספק שבסיפור הגבורה המשפטית־חברתית הזו של שורדי השואה היהודים יש לקח חשוב לכל משפטן רודף צדק באשר הוא: זה אפשרי. תמיד.

פרופ' יובל אלבשן הוא סופר, עו"ד קהילתי ודיקן הקמפוסים הרב־תרבותיים בקריה האקדמית אונו