איש סודו של ראש הממשלה ואחד האנשים החזקים והמקושרים ביותר במדינה, יוני נבות, נופל בגיל 49 מגג ביתו המפואר שבסביון ומאושפז במצב קשה בבית החולים כשהוא בתרדמת. אחרי שלושה שבועות הוא מתעורר, אבל אז מתברר שמבחינתו השנה היא 1993, הוא בן 24 ומאוהב קשות במלצרית בשם עמית, העובדת בבר שבבעלותו. זהו הבסיס העלילתי ל"זה שהיה כאן קודם", שממנו מתפתחים לסירוגין שני סיפורי החיים של נבות – הצעיר והמבוגר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הפוליטיקלי-קורקט מחסל את השיח הציבורי
"התחושה בכדורסל הישראלי היא של ברדק. פרקו כל עול"
חולים במחתרת או חסינות עדר? מאחורי הקורונה במגזר החרדי
לכאורה, עלילת נבות המבוגר אמורה להיות מעניינת ומותחת יותר, שהרי מדובר במי שבמוחו המעורפל, פנקסו האבוד וטלפונו שכוּח קוד הפתיחה צפונים להם סודות שיכולים להפיל את ראשי המדינה על הקרשים, שלא לדבר על נזקים ביטחוניים כבדים. לעומת כל זה, מה יש לבחור בן 24 ששותף בבר בתל־אביב להציע? לא פלא אפוא שהגופן שנבחר לספר את הסיפור הזה הוא הרגיל, ואילו תיאור חייו של נבות הצעיר והמאוהב מופיע בגופן מודגש, סימן ברור שמדובר בנושא המשני בספר.
אלא שדבר משונה קורה עם חלוף העמודים: סיפור האהבה של יוני ועמית הולך ומתפתח, מקבל עומק וממדים שונים, חלקם אפלים ומרתקים, ובמקביל דווקא הזרוע הסיפורית שאמורה להוביל את העלילה הולכת ושוקעת למחוזות צפויים של דרמות פוליטיות שכבר הכרנו כמותן, ולא באמת יוצרת את המתח המצופה מנקודת הפתיחה הגבוהה שבה החלה.
חשוב לציין שלמרות זאת, גם ברגעיה החלשים, כתיבתו של אורי לברון קולחת ומעניינת, ומדובר בכל מקרה בספר טוב וראוי. שתי תקופות חייו של יוני הולכות ומתקרבות למפגש ביניהן, ודמות הגיבור מצליחה לצוף לעיני הקורא באופן מעורר אמפתיה, גם אם רצוף בכמה קלישאות משפחתיות אמריקניות שלא תורמות הרבה ואפשר היה לנכש, כמו הבן המסרב להשלים עם המציאות, הרעיה שמוצאת את עצמה ננטשת ונלחמת על מקומה, החבר הטוב היחיד שיעשה בשבילך הכול ועוד כהנה וכהנה גיבורי משנה שצצים לכמה עמודים ונגוזים בלי שיותירו חותם חשוב במיוחד.
סיום הספר מעורר תחושות מנוגדות. מצד אחד, קיימת ציפייה להסבר משכנע קצת יותר על טיב יחסיהם של עמית ויוני. נכון שחלפו 25 שנה מאז היו מאוהבים, והסיבה לפרידתם מתוארת היטב, אבל דווקא הכישרון של אורי לברון לתאר את יחסי השניים בעבר מקשה על קבלת תיאורם כששניהם מבוגרים ובעלי משפחות. אולי זה בדיוק מה שרצה לברון לומר: החיים לא קלים, ואהבות נעורים הן אמיתיות מאוד אבל גורלן בדרך כלל הוא שאינן מתממשות.
גם אקורד הסיום של יוני המבוגר היה יכול להיסגר באופן מספק יותר. יותר מדי קצוות נותרים פתוחים, ודווקא האופן האמין שבו מתוארת דמות הגיבור – למרות החסרונות – גורם לרצות לדעת מה קרה בסוף עם הפגישה החשובה ההיא בפריז, למשל. אם לברון מתכנן ספר המשך לעלילותיו של יוני נבות, יש לו בסיס טוב כדי לעשות זאת, ויש גם כמה שאלות שנשמח לקבל עליהן תשובות.
זה שהיה כאן קודם
אורי לברון
כתר, 347 עמ'
