בכל שנה חוגגת משפחת שושן – גילי, דנה וילדיהם, את חג הפורים בתל־אביב אצל חברים קרובים. כשהם עושים את הדרך מביתם בצפת למרכז בתחבורה ציבורית. בפורים האחרון, בעקבות הנגיף המסתורי שבדיוק נחת בארץ, הם התלבטו אם לנסוע או לא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לחיות עם הקורונה, המודל הפלסטיני
– הכדור בידיים שלו: יובל שניידרמן הולך בדרכי אביו בהפועל ירושלים
– מתקפת הסייבר על "שירביט": אין חשש למניע ביטחוני
דנה הטילה וטו, אבל גילי ביקש ממנה לשקול שוב. "אמרתי לה 'מאמי, תירגעי, יש ארבעים חולי קורונה בכל המדינה, איך זה קשור אלינו? התקשורת סתם מנפחת את זה'". אבל דנה פחדה. גילי הבין שהוא כנראה ייאלץ לוותר על המסורת השנתית. "הכנתי את עצמי שלא ניסע".
"אני לא דובר המגזר. אצלנו בקהילה סגרו את בתי הכנסת והמקווה מיד. אני מאמין ויודע ומרגיש שיש קרע גדול בעם בין כל המגזרים, ועולם התקשורת בעיקר חוגג על זה ומלבה את היצרים ואת השנאה בין כל המגזרים כדי להפיק ולהרוויח את הדרמה שמספקת לו את הרייטינג"
אבל אז, כמו בסיפור חסידי, גילי השחקן, שמאז שחזר בתשובה עוסק בטיפול, מרצה על תורת הנפש ועורך התוועדויות חסידיות, קיבל בקשה לבוא ולערוך התוועדות ברחובות בליל פורים. "אמרתי להם שאדבר עם המנכ"לית ואתן להם תשובה. אמרתי לדנה 'תקשיבי, הקב"ה רוצה שניסע למרכז. בואי ניקח את הכסף שאני מקבל על ההתוועדות בערב, נשכור נהג פרטי עם רכב שיקח אותנו לרחובות ומשם לתל־אביב, כך לא ניגע בעמוד באוטובוס שנגע בו לפנינו מישהו שרק חלם על קורונה". דנה ביקשה לחשוב, אבל גילי שכנע אותה 'מה יש לחשוב. את מקבלת משמיים טרנזיט דה לוקס'. "אין לי רישיון אז בדרך כלל אנחנו נוסעים כמו דוסילנד הארד קור באוטובוסים. הפעם אמרתי, נתפנק".
את פורים הם חגגו כרגיל בתל־אביב "לא היו מסכות, ולא אלכוג'ל. הקורונה הייתה משהו שקורה רחוק מכאן, בסין ובאיטליה". מרוצים חזרו הביתה, שוב בטרנזיט המפואר. עוד בטרם הספיקו לשקוע אדי האלכוהול מהסעודה, קיבל שושן טלפון ממשרד הבריאות, "ביקשו לדבר עם גלעד ואמרו לי שנסעתי ביום זה וזה עם נהג הסעות, והתברר שהוא חולה מאומת, ושכולנו צריכים להיכנס לבידוד. לא ידעתי איך אני מבשר את זה לדנה, לקח לי כמה שעות, והיא הגיבה בבכי ובהיסטריה".
מהרגע הזה ובמשך החודש וחצי שלאחר מכן, שבמהלכם הספיקו שני בני הזוג לחלות, להיות מבודדים מששת ילדיהם ולחשוש לגורלם, ולהיות מנותקים מהעולם החיצון בימים שקורונה עוד הייתה כאן דבר נדיר, שושן לא הפסיק לצלם. התוצאה היא המיני־סדרה "חרד", שתוקרן בפסטיבל הסרטים היהודי במרכז ברודט בחנוכה בשיתוף מקור ראשון. הסדרה מספקת הצצה אינטימית אל תוך העולם החרדי, וחושפת בפנינו דמויות אנושיות ומרגשות, שנאבקות בנגיף שהתנחל בביתם ובגופם. הסיפור מוצג דרך עיניה של משפחת שושן. מובאים בה הפחדים, ההתמודדויות הטכניות, הדאגה לבני המשפחה, השחרור שבהורדת הזבל והתסכול שבאי היכולת ללכת למקווה לטבול. זהו בעצם תיעוד המלחמה היומיומית שהוכרזה על האנושות כולה ללא הבדל דת, גזע ומין, דרך סיפורה של משפחה חרדית אחת בצפת.
פצצה מתקתקת
מבחינת ההפקה, "חרד" היא מוצר חובבני יחסית, היא מורכבת מסרטונים שצולמו במצלמה ביתית במקרה הטוב או בטלפון הנייד במקרה הפחות טוב. גם הנושא של משפחה שמתכנסת בבית עקב נגיף הקורונה הוא כבר לא חדשני, תשעה חודשים אחרי התפשטות המחלה בישראל, ובכל זאת היא מצליחה לגעת. הסדרה אינטימית ונותנת הצצה לתוך ליבם של גיבוריה ברגעים הקשים וברגעים היפים שלהם. יום למחרת הטלפון ממשרד הבריאות עלה חומו של גילי. "שכבתי כאן על הספה", הוא מחווה על הסלון, "התחלתי להרגיש צמרמורת של חום. אמרתי לעצמי 'לא יכול להיות, לך תבדוק. לא, אל תבדוק, זה בטח יעבור תוך שנייה', אבל זה לא עבר, ומהר מאוד עבר את ה־38 מעלות. התקשרתי למוקד של משרד הבריאות והם הנחו אותי להיכנס לחדר לבידוד, לחבוש מסכה, ולהשתמש באלכוג'ל וכפפות. לא ידעתי על מה מדברים איתי, מה זה מסכה ואיזה אלכוהול?". עוד לפני שהספיק לעכל את הנעשה, דנה החלה להשתעל. שניהם נבדקו על ידי דוגם שהגיע לביתם. "היינו בהיסטריה, המחלה הייתה ממש שבועיים בארץ, אתה בטוח שאתה הולך למות, שאם יגידו לך שאתה חיובי זה גזר דין מוות ושכדאי להתחיל להיפרד מהחיים".
באותו הרגע גילי החליט שכדאי לו לצלם את הנעשה בבית, מתוך מחשבה שייתכן שהוא מצלם את התקופה האחרונה בחייו. זה אולי נשמע מצחיק, אבל הוא באמת האמין בכך. כשהגיעו התשובות החיוביות, נדרשו לו כמה שעות עד שהעז לבשר על כך לדנה. "היא קרסה מבכי, התגובה שלה הייתה מאוד כאובה, היו דברים שאפילו לא הכנסנו לסרט". הוא העלה סרטון לפייסבוק שבו הוא מספר שחלה, חברו הבמאי אריאל טלפלר שראה את הסרטון ביקש ממנו להמשיך לצלם, ולמעשה ביים אותו מרחוק.
אחד הקשיים המרכזים של בני הזוג החולים נבע מהדאגה לששת ילדיהם – שלום איתמר בן ה־13, הודיה (12), מנחם מנדל (9) חנה אמונה (7) ותאומים בני חמש, יוסף יצחק ודבורה לאה. "רצו לשלוח אותנו לבית חולים כי זה מה שעשו באותה תקופה. אבל לא יכולנו לצאת ולהשאיר לבד שישה ילדים, אז התחושה שלך היא כאילו אתה הולך להדביק את הילדים שלך במשהו כמו סרטן. הרגשנו כמו פצצה מתקתקת".
במשך למעלה משבוע הם העלימו מהילדים את עובדת היותם חולים. הם רק אמרו להם שהם צריכים להיות בבידוד, ולא יכולים לגעת בהם ולטפל בהם. העול המשפחתי נפל על הודיה, שאז עדיין לא חגגה אפילו את בת המצווה שלה. באחד מהרגעים העצובים בסדרה רואים את הודיה מתפרקת בבכי במיטתה בעקבות הקושי שבניהול הבית. "אצל ילדים דתיים גם ככה יש את הקטע של אמא קטנה מגיל צעיר", אומר גילי, "הודיה עשתה דברים בבית גם לפני כן, כמובן שלא ברמות כאלו. דנה ביקשה ממנה לקחת פיקוד והיא עשתה הכול, כולל קיפול כביסה, אמבטיות לקטנים. היא פשוט תותחית".
היו רגשות אשמה בקשר לזה?
"היו קצת רגשות אשמה, אבל בעיקר הרבה הודיה להשם שיש את הילדה הזאת. יש כאן שני הורים נעולים בחדר ושישה ילדים, ביניהם שני ילדים בני חמש שצריך לטפל בהם, והיא החזיקה את הבית".
"היה לי קשה להביא ילדים רק כי כתוב שצריך להביא ילדים, ובפועל אין לך את הזמן והיכולת והכסף לגדל אותם. לא הפסקתי לדבר לשון הרע על פרו ורבו, ואז דנה באה והסבירה לי 'מאמי, אתה יכול לחפש את החברים שלך, תחלום שזה הולך להיעצר'"
החשש הגדול של בני הזוג היה שדבורה לאה הקטנה תידבק בנגיף. בגיל שנה היא נדבקה בחיידק נדיר שפגע בשריר הלב שלה, התנדנדה בין חיים למוות והייתה מאושפזת תקופה ארוכה. "כל הזמן היינו עם העיניים עליה. מפוקסים בעיקר עליה, רק שלה זה לא יקרה. היו הרבה תפילות ובכי שלא יקרה לה כלום. דנה התפרקה מזה, זה העלה לה את כל הטראומה של האשפוז ואת החשש לחיים שלה. פחדנו שאם הילדים יחלו הם יצטרכו להתאשפז ואז אין מי שיהיה לצידם".
המשפחה היא חלק מקהילת חב"ד בצפת וזכתה למעטפת של תמיכה. "בישלו לנו והביאו לנו אוכל, אבל אנשים פחדו לעלות אפילו במדרגות שלפני הדלת שלנו. ביקשתי מאנשים שיביאו לי תרופות והם פחדו לשים את זה ליד הדלת. זה היה בימים שאנשים לא ידעו כלום על הנגיף. הפחד היה מאוד גדול. אנשים היו לגמרי בהיסטריה".
הקהילה החרדית ספגה הרבה ביקורת על התנהלותה במשבר הזה. אתה יכול להבין את זה?
"אני לא דובר המגזר. אצלנו בקהילה סגרו את בתי הכנסת והמקווה מיד. אני מאמין ויודע ומרגיש שיש קרע גדול בעם בין כל המגזרים, ועולם התקשורת בעיקר חוגג על זה ומלבה את היצרים ואת השנאה בין כל המגזרים כדי להפיק ולהרוויח את הדרמה שמספקת לו את הרייטינג הצהוב והמדמם ממלחמת הגלדיאטורים שהוא בעצמו מטפח. תוסיפי לזה את הסיבה השורשית מבחינתי לכל השנאה הזאת, שהיא מבחינתי הסיבה להתפרצות הקורונה לכתחילה – חינוך קלוקל, שלא מבוסס על התבוננות נפשית פנימית וטיפוח של מודעות קשובה, והנה קיבלנו התנהלות של חיים מתוך מרחב נפשי בעל ראייה חיצונית, שופטת, מבקרת, אלימה כלפי עצמה".
הילד שמסתבך
גילי בן 47, נולד בתל־אביב לאב בתפקיד בכיר בביטוח לאומי ולאם עקרת בית. הוא זוכר ילדות מאושרת "רוויה במלא כיווצים בלב". הוא סבל מבעיות קשב וריכוז "בימים שלא היה כדור ריטלין, אלא רק כדורגל, למזלי. כי אם היה, היו נותנים לי שני ריטלין ביום". מגיל הגן הוא היה הילד שמסתבך. "אם אפשר היה לזרוק אותי מגן הילדים, היו זורקים אותי. למרבה המזל היה לי אבא שלי,
שהיה אדם בתפקיד בכיר פלוס סגן אלוף בצה"ל בעברו, שהסביר לכל מוסדות החינוך שהייתי בהם שהם תקועים איתי עד לסוף חוק חינוך חובה". הוא עבר מבית ספר לבית ספר עד שנפלט מחוץ למערכת.
נקודת האור היחידה שלו בבית הספר הייתה הבמה, הוא הופיע בכל הטקסים וכיכב בכל המופעים של בית הספר. "הייתי מהילדים שלא נמצאים כל השנה בכיתה, ואז בסוף שנה המורים מבסוטים שהם אצלם כי הם יודעים להחזיק מופע כמו שצריך".
את תעודת הבגרות שלו השלים בבית ספר אקסטרני. "היו שם מורים שמקבלים משכורת כמו שמורים צריכים לקבל, ובזכותם יש לי בגרות". בצבא שירת בסיירת עורב גבעתי. וכשהיה צריך לבחור מקצוע לחיים, החליט לבחור בדבר היחיד שידע שהוא טוב בו – הבמה. "קלטתי שאלו הדברים שעושים לי טוב, ושאני מוכשר בזה, לא רציתי להיות שחקן, אלא במאי ומחזאי, אבל אמרתי שלפני זה כדאי שאני אלמד את המקצוע מהבמה". הוא למד משחק בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. ואז הגיעה "הפוך", דרמה קומית שגוללה את סיפורם של שמונה צעירים בתל־אביב. בעידן של שני ערוצים ומעט מאוד דרמות מקוריות, הסדרה הפכה להצלחה אדירה, ושושן, שגילם את דמותו של יששכר דרווין, הפך בן־לילה לכוכב לצידם של אורנה פיטוסי, עינת ויצמן, נירו לוי, דני שטג ואחרים. "היינו כמו משפחה. עינת, אורנה ונירו היו החברים הכי קרובים אליי, וגם עם השאר היינו כמו משפחה. עם כולם אני בקשר עד היום".
בין סרטי הקולנוע שגילי השתתף בהם אפשר למנות את "אהבה אסורה", "צומת וולקן", "בסמה מוצ'ו" ו"האסונות של נינה". בטלוויזיה כיכב, בין השאר, ב"הצל של החיוך" וב"שבתות וחגים", אבל את עיקר פרסומו הוא חייב ל"הפוך". באותה תקופה עצרו אותו בכל מטר בתל־אביב, ילדות רדפו אחריו וביקשו חתימות, והוא איבד את האנונימיות. במקום לשמוח על ההצלחה וההכרה, החלו להתעורר בו שאלות. "אתה קולט את הבל העולם ברמות הכי קשות. זה העולם? היו ניגשים אליי טייסים וחברי כנסת, מבקשים חתימות לילדים שלהם, ולא עשיתי בחיים שלי ולא אעשה גרגיר ממה שהם עשו. במקום שאני אגיד "אחי, אתה טייס, כל הכבוד", ואנשק לו את הרגליים, הוא רץ אחריי".
לכאורה הוא היה בשיא הצלחתו המקצועית והכלכלית ("הרווחתי 40־50 אלף שקל ביום מצילומים לפרסומת אחת, ועוד עם פנים כאלו"), אבל הוא לא נהנה מחייו. הוא זוכר ערב הזוי במיוחד שבו אחת מחברותיו, דוגמנית מצליחה, ישבה בסלון שלו במשקפי שמש ובכתה. "היא הרוויחה מאות אלפי שקלים ביום צילום, ובערב הייתה בוכה מדיכאון. הבנתי שאני לא רוצה לחיות ככה".
מתי התחלת את תהליך התשובה שלך?
"בגיל 27, אבל האמת היא שמאז שהייתי ילד בגן היו לי שאלות על העולם הזה. הייתה לי ילדות מאושרת אבל זה לא היה אושר שלם ופנימי".
הוא התחיל ללמוד קבלה, התעמק במדיטציות, זה היה אחד הכלים שדיברו אליו. "זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי כלי שעזר לי להשתלט על הרגשות שלי. כלי נקי שעזר לי. זו הייתה ההצלה שחיכיתי לה כל החיים".
עם הזמן התחבר לחסידות חב"ד, וכיום הוא משתייך לפלג המשיחיסטי של התנועה. אנחנו נפגשים בביתו בקריית חב"ד בצפת. כשאני קצת מתבלבלת בדרך ומספרת לו שאני נמצאת ליד שני דגלי "משיח" צהובים ענקיים הוא מבקש שאתן נקודת ציון אחרת, כי "כל בית שני באזור מתהדר בדגל כזה".
וידוי לפני תלמיד חכם
בתפילת מנחה של שבת בבית הכנסת "גאולת ישראל" בשינקין הוא פגש את דנה, אז אשת מחשבים וכיום עקרת בית. בתוך שלושה חודשים הם נישאו בחתונה שהיו בה ידוענים תל־אביבים לצד חסידי חב"ד. עד לפני שמונה שנים הם גרו שם, אבל עם שני ילדים קטנים, החיים במרכז הפכו יקרים. גילי גם חיפש שלווה שתאפשר לו להתמקד בכתיבה.
"רצו לשלוח אותנו לבית חולים כי זה מה שעשו באותה תקופה. אבל לא יכולנו לצאת ולהשאיר לבד שישה ילדים, אז התחושה שלך היא כאילו אתה הולך להדביק את הילדים שלך במשהו כמו סרטן. הרגשנו כמו פצצה מתקתקת"
עם הזמן הוא התחיל לחקור לעומק את נושא המדיטציה, הפך למומחה בתחום וכיום הוא מקדם את גישת המיינדפולנס – מודעות קשובה, והוא עושה זאת בכלים יהודיים. הוא למד CBT וכיום הוא מטפל בכמה שיטות טיפול המשלבות קבלה וחסידות ומרצה על מיינדפולנס, בין היתר בפני מפקדים בצה"ל וסיירות מובחרות, ועורך סופי שבוע עם הרצאות בנושא, מתוך אמונה שזהו כלי משנה חיים. "זה הדבר שכיום אני הכי מושקע בו. אני רואה בזה שליחות. עשיתי בתור חילוני מדיטציות, זה היה הכלי היחיד שעזר לי להשתלט על הרגש ועל המחשבות שלי. קראתי אז את כל חכמי המזרח. כשהתחלתי לחזור בתשובה, גיליתי בכתבים שלנו דברים שהם ממש מקבילים ומתארים את אותם הדברים". לפני ארבע שנים החליט להתמקד במיינדפולנס. "זה כלי מספר אחת בעולם להטבה ושיפור נפשי של יציאה מדיכאונות, מחרדות, מכעסים, מהתמכרויות, כשהמחשבות משתלטות עליך והורגות לך את החיים עם מחשבות מקטינות ואלימות, יש לך כלים פנימיים נקיים ולא מניפולטיביים לנהל את המחשבות ואת המוח והרגשות, ולא הן אותך. זה תרגול שמשנה את המאזן ההורמונלי בגוף ומשפר משמעותית את המצב הבריאותי והנפשי".
ילדי משפחת שושן נוכחים כל העת בסדרה. הם שם מחוץ לחדרים המבודדים של ההורים כששני הגדולים, ובעיקר הודיה, מנהלים למעשה את הבית. הקורונה תקפה את המשפחה בימים המוקדמים של התפשטות הנגיף בארץ, כשעוד לא היו מלונות קורונה או אפשרויות אחרות לצאת מהבית. לא תמיד, מתוודה שושן בסדרה, הוא חלם על משפחה גדולה. "אחרי הילד השני אמרתי שזהו בשבילי. משפחה ברוכת ילדים זה לא אני, ועם כל הכבוד לשטאנץ הזה, אני לא בסרט הזה". מי ששינתה את דעתו הייתה דנה. "רק בזכותה יכולתי להאמין שאני מסוגל להביא יותר משני ילדים. לפני זה הרגשתי שאין לי מספיק יכולת כלכלית ונפשית לתת להם את החיים שאדם יכול לקבל. היה לי קשה להביא ילדים רק כי כתוב שצריך להביא ילדים, ובפועל אין לך את הזמן והיכולת והכסף לגדל אותם. למה אתה עושה את זה? אתה הולך לדפוק לעצמך את החיים. לא הפסקתי לדבר לשון הרע על פרו ורבו, הייתי אומר לאנשים – מה הסרט שלכם? שני ילדים זה מספיק, שלושה זה מעולה, בטופ – ארבעה זה ממש למוכשרים בינינו. ואז דנה באה והסבירה לי 'מאמי, אתה יכול לחפש את החברים שלך, תחלום שזה הולך להיעצר". הייתה לי נקודה בחיים שממש קלטתי שזה או שהעולם הזה מנצח, או שהקדוש ברוך הוא מנצח, ואם אתה מאמין בו ועשית את המסע הזה ואתה חווה אותו ואוהב אותו והוא מבחינתו רוצה את זה, למה לתת למוח ולכסף להחליט מה אתה יכול או לא יכול?"
"היו קצת רגשות אשמה, אבל בעיקר הרבה הודיה להשם שיש את הילדה הזאת. יש כאן שני הורים נעולים בחדר ושישה ילדים, ביניהם שני ילדים בני חמש שצריך לטפל בהם, והיא החזיקה את הבית"
אבל עד שנולד הילד השלישי, חוותה דנה ארבע הפלות. "לא הצלחנו. אמרתי לעצמי, 'זה משמיים, אתה מקבל פה עונש כי דיברת על פרו ורבו, עד אז הכול הלך מהר ובקלות, לידות קלות ומהירות, ופתאום הפלות עם כאבי תופת ואשפוזים".
מה עשית?
"עשיתי "וידוי לפני תלמיד חכם", דיברתי עם הרבי, אמרתי לו 'נראה לי שהבנתי מה עשיתי. בבקשה תפעל שניכנס להיריון. אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי. אני מבין את השיעור, אני מתחייב לא לחזור על זה'. הבטחתי שאם ניכנס להיריון וזה יהיה בן, אקרא לו על שם הרבי", תשעה חודשים אחרי אותו וידוי חבקו בני הזוג את מנחם מנדל. "יש לנו שישה ילדים ברוך השם, ואתה מבין מה זה לצאת מהגבולות של עצמך, לא במאמרים ובספרים אלא בפועל לראות כמה אתה יכול ומסוגל, אני שמח שהרווחתי את זה, וזה רק בזכות דנה".
דנה שנוכחת־נעדרת בריאיון הזה, בחרה שלא לשהות בבית בעת הריאיון מתוך רצון לשמור על פרטיותה. גם לסדרה הסכימה להצטלם רק לאחר שכנועים ארוכים מצד בעלה. "בתוך תוכה היא ידעה שזה קצת אבוד. אמנות זה החיים שלי".
ובסוף גרמת לה להיפתח לגבי הקושי שלה כשהיא לא יכולה ללכת לטבול במקווה במהלך חודש וחצי של בידוד.
"היא עשתה זאת אך ורק מתוך תחושת שליחות. דנה היא שליחה של הרבי. היא הבינה וגם אני, שמבחינתנו מספיק שאישה אחת תטבול בגלל זה, אז כל הסרט שווה לנו. ויותר מזה – אפילו שזה רק יגרום להרהור בראש, שיעזור למישהי לקלוט את הקדושה ואת הרוח המיוחדת שזה מכניס לחיים, אז מבחינתנו הרבי לא רק מחייך, אלא צוהל ורוקד ברחובות. דנה הבינה שזו שליחות ושיש דברים משמעותיים יותר מהפחד מהמצלמה והדוסיות. זה מאוד לא פשוט לדבר על חוויית המקווה, והיא עשתה את זה. בסוף שנינו לא מחפשים את הפרסום וההכרה, אלא לעשות משהו טוב בעולם".
