האם ידעתם שמרסל מרסו, אמן הפנטומימה המפורסם, הצטרף במלחמת העולם השנייה למחתרת הצרפתית ועזר להציל את חייהם של אלפי ילדים יתומים? נשמע לגמרי כמו חומר מתבקש לסרט שואה עוצמתי, נכון? אז כיצד קרה שרק כעת, בשנת 2020, נזכרו לעבד את הסיפור הזה לקולנוע? איך עוד לא נחשפנו כבר מזמן ליצירה מהפכת קרביים וזוכת אוסקרים בשם "היתומים של מרסו" או "החיים שותקים"?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
המשימה הבאה של הציונות הדתית
שכר לימוד: השינויים שהגיעו לחינוך הדתי בזכות הרב נריה
פסטיבל הסרטים היהודי אצלכם בבית!
אולי מפני שסיפורו של מרסו, חשוב מבחינה היסטורית והומנית ככל שיהיה, לא מכיל את מה שדרוש לעיבוד קולנועי ראוי? כך לפחות ניכר ממאמציו של הבמאי והתסריטאי ג'ונתן יעקובוביץ', שלמרות הרבה כוונות טובות לא הצליח להפוך את "התנגדות" החדש להרבה יותר מסרט שואה יעיל אך רדוד וגנרי.
מרסל מאנגל (ג'סי אייזנברג) תמיד שאף להיות אמן במה, בזמן שעבד בחנות הבשר של אביו בעיר שטרסבורג בצרפת. ערב מלחמת העולם השנייה, הוא מצטרף אל אחיו בעזרה למאות הילדים היתומים שעוברים את הגבול וזקוקים לטיפול ולמקומות מסתור. בהמשך, הם מתגייסים למחתרת הצרפתית בעיר ליון, הנאנקת תחת אכזריותו של מפקד הגסטפו קלאוס ברבי. מרסל, ששינה את שם משפחתו למרסו, מנצל את כישרון הציור שלו לזיוף מסמכים ונרתם למשימה המסוכנת של הברחת הילדים מעבר לגבול אל שווייץ.
לפני הכול, אם תחליטו לצפות ב"התנגדות", לא תשתעממו. יש כאן כל המרכיבים הדרושים ליצירת דרמת שואה הוליוודית משכנעת: גיבור שקל להזדהות איתו, קצין נאצי מפחיד ומסוכן, סיפור אהבה ושפע סכנות מסמרות שיער. העניין הוא שהכול מפוזר וטכני, ובעיקר חסר את בניית הגיבור הנדרשת כדי להפוך את הסרט לשלם הגדול מסך חלקיו. כדי שסיפור חשוב יהפוך לקולנוע גדול, צריך שיהיה בו משהו עמוק ומפעים ואמיתי. כמו שינדלר הגוי שהולך ושוקע בתוך מבצע ההצלה המדהים שלו, או שפילמן הפסנתרן שניצל לבסוף בזכות המוזיקה שמרוממת את הנפש מעל לכל השנאה האנושית. גם יעקובוביץ' מחפש את הדבר החמקמק הזה, ומוצא אותו באופן טבעי באמנות של מרסו. הוא משלב סצנות פנטומימה ולהטטנות שאמורות לייחד את הגיבור, ומייצר דיאלוגים העוסקים בקשר שבין רוח היצירה למושג החופש, במטרה למנף את המכלול לחוויה חשובה ומעוררת השראה. אבל בין שמדובר בסצנה צפויה עד כדי דמעות שבה מרסו מצליח לכבוש את לב היתומים בהצגת פנטומימה או בדיאלוג תלוש לגמרי מהקשרו העלילתי שבו מרצה מרסו לברבי הנאצי על חשיבות החופש בטיפוח הנטייה האמנותית, הכול תפור באופן מלאכותי ומאולץ, והדרמה אינה מצליחה לצבור מומנטום ומשמעות.
ג'סי אייזנברג מביא לתפקיד, כמו תמיד, את אישיותו הנוירוטית והצינית. בדרך כלל זה עובד לו; אלא שהפעם, גם אם נניח לרגע שמרסו אכן היה נוירוטי וציני, קשה שלא לראות על המסך רק את אייזנברג שמנסה לעשות קצת פנטומימה.
כאמור, "התנגדות" אינו משעמם, אבל הוא בהחלט מפוספס. אם אתם מחפשים סרט שואה מעורר השראה, שבו שחקן שמגלם קודם כול את עצמו עוזר לילדים לשרוד את הזוועות, רוברטו בניני כבר עשה את זה טוב בהרבה ב"החיים יפים".
התנגדות. ארה"ב 2020, במאי: ג'ונתן יעקובוביץ'. 120 ד', זמין לצפייה ב–VOD של Hot, פרטנר ו–yes
