הדרך אל העושר /// איתי וגשל / 43 / 3+
"כמה חבילות עשית היום?" זאת השאלה שבה אני מתקבל על ידי הבכור כמעט בכל יום, מאז שהתחלתי לעבוד כשליח. הוא יודע כמה אני מקבל לחבילה (חוסך מכם. חרם דרבנו גרשום או משהו כזה) ואני רואה את הגלגלים בראשו מסתובבים. אני לא יודע אם מאהבת החישובים (יש לו, ברוך השם) או מאהבת הכסף (מאיפה הוא שמע על זה?) צצה לו ההתעניינות, רק להגיד שכשאנחנו צריכים כסף מזומן הוא בסוף מסכים להלוות לנו בריבית. ממה שאנחנו נתנו לו, כן?
אני גדלתי בקיבוץ אחר מילדיי. לא ידענו מה זה כסף ולא דיברנו על כסף. הוא לכאורה לא היה רלוונטי לחיים שלנו. הכי קרוב היה "צ'ק פנימי" שאיתו שילמו בחנות המקומית. ההורים של כולנו עבדו (או לא) מ־7:00 עד 16:30, ובערב נפגשנו בחדר האוכל לארוחה משפחתית קיבוצית פשוטה. אנחנו הילדים מיהרנו לסיים כדי לצאת לשחק ברחבה הגדולה מחוץ לחדר האוכל. זה לא אומר שלא הייתה קנאה, היא נדדה לתחומים שבהם ניתן לכאורה לשאת אותה יותר בקלות או לפחות בפאסון.
בקיבוץ הנוכחי זה סיפור אחר. לא שחסר לילדים או לנו משהו, אבל ה"לא חסר" משתנה ממשפחה למשפחה, וההבדלים – שלא לומר פערים – ניכרים. מעולם לא דיברנו עם הילדים על כסף, אם כי המילה נזרקה לאוויר הסלון כבר כמה פעמים מאז שהתחלתי לכתוב את הטור. כן דיברנו איתם (וניסינו לשכנע גם את עצמנו) על בחירות ועל הכרת הטוב, וקיווינו שהם לא יעשו את ההשוואה וההקשר. אבל כל הורה יודע שלילדים חושים מחודדים, וניסיונות הסתרה נידונו לרוב לכישלון, ומכאן להסברים מפותלים הדרך קצרה.
אני מקווה ומתפלל שאני מצליח לשדר במעשיי לא את אהבת הכסף אלא את הערכת החלומות שמתגשמים באמצעותו. ובעיקר, אני מקווה להטמיע בהם את ההבנה שתמיד אמצא דרך להשיג את הדבר ה"מטונף" הזה שנקרא כסף, המגשים לנו – לכולנו – את החלומות.
תורת החיסכון /// שי ולדמן / 49 / 5+
לרוב אדם מעביר לילדיו את מה שלמד וראה בביתו. במקרה שלי, לפחות בנושא הכסף, זה לא קרה. הוריי היקרים היו כנראה חסידי "סוד הצמצום". לא שהיה חסר משהו – היה מהכול, אבל בצמצום. בנושא הזה הייתה ביניהם תמימות דעים מרשימה. בכל זאת יש לקחת בחשבון שהם היו דור שני ואולי גם יותר מזה לצמצום. למשל בתחום השימוש בחשמל: אם תומאס אדיסון היה מגיע לביקור בביתנו הוא יוצא במפח נפש תוך שהוא ממלמל לעצמו "הייתי צריך להשקיע יותר בפונוגרף". אבי ז"ל היה מסתובב מדי שעה לביקורת (לא פתע) לכיבוי האורות ומכשירי החשמל ה"בוערים" (כך אמר) לחינם. שיחות הטלפון נחשבו למוצר יוקרה ופינוק, ואם הייתה שיחה החוצה בשעות הבוקר היקרות (פעם הייתה חלוקת תמחור כזו) הבנתי כבר שכנראה אין ברירה וצריך לברר את שעת הלוויה. המקרר היה מאוורר למדי והכיל בעיקר מוצרים בסיסים, כך שבילדותי לא הבנתי לשם מה יש שם בכל זאת תאים רבים כל כך. לא מעט בגדים עברו בין האחים או הגיעו במשלוח מהדודים באמריקה. כלי הכתיבה החליפו את הצורך בצעצועים, וכך חיינו בצמצום ובשמחה והוריי היקרים יכולים היו לחסוך, ולתת בעת הצורך סיוע לכל ילד שפרשׂ כנפיו החוצה והתחיל בדרכו העצמאית.
ומה העברתי מזה לילדיי? נדמה לי שמאומה. רציתי לתת להם תחושה של שפע, לא רציתי לסרב לבקשותיהם ולא חינכתי אותם מספיק לסדרי עדיפויות בהוצאות. מול עיניי עומדת דמות אבי, שחסרה לי מאוד, שמסתובבת בביתי בדמיוני, מכבה מוצרי חשמל הפועלים לחינם ומחנכת את הילדים לחיסכון כהכנה מטרימה לחייהם הבוגרים. התוצאה היא שהבית שלנו מואר כמו אצטדיון כדורגל, רעש ענוג של מייבש או משהו אחר נמצא תמיד ברקע, היד על הארנק קלה וחדר המשחקים עולה על גדותיו. אחרי עשרים שנות הורות אני מתגעגע ליכולות האיפוק והצמצום של הורי – אבל נדמה שעכשיו קצת מאוחר מדי. ככה זה כשחוסכים על חינוך.
