תנאי האקלים החמים בישראל מונעים מענפי ספורט החורף להתפתח כאן באופן מקצועני, ומי שעוסק בהם מגיע לכותרות במקרים נדירים בלבד. במקרה של אליעזר שרבטוב, שחקן הוקי קרח יהודי שנולד בישראל וגדל בקנדה, הוא ודאי היה מעדיף לזכות בכותרות האלה בנסיבות שונות לגמרי. שרבטוב, שמככב כבר 15 שנה בנבחרות ישראל השונות, חתם באוגוסט האחרון בקבוצת אוניה אושוויינצ'ים מהליגה הפולנית הבכירה, שמייצגת את העיר הסמוכה למחנה ההשמדה אושוויץ (אושוויץ הוא שמה הגרמני של העיר). המהלך הוביל לתגובות רבות, חלקן שליליות מאוד. הרב אלחנן פופקו, מרצה בכיר באוניברסיטאות בארצות־הברית ובקנדה, הגדיל לעשות וטען שהמעשה הוא בגידה בעם היהודי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחסות איראן: חיזבאללה מנסה להשתלט על כלכלת לבנון
– איפוק או תוקפנות: באיראן חלוקים על תגובה לרצח מדען הגרעין
– "על סף התעללות": בג"ץ ידון בעתירה על זכויות אסירים בקורונה
"הביקורת הזו פגעה בי מאוד", מודה שרבטוב, "אני עונד בגאווה מגן דוד, מייצג את ישראל ואת העם היהודי בכל מקום בעולם, ולשמוע רב מדבר עליי בצורה כזאת היה מאוד קשה ולא נעים. אני מבין שיש אנשים שחווים את הדברים בצורה שונה, אבל הצטערתי שהוא לא שאל אותי לפני שכתב דבר כזה, כי לא כולם הבינו את המהלך שלי. מבחינתי, ברגע שקיבלתי את ההצעה לחתום, זו הייתה משימה שא־לוהים נתן לי – לחזור לפולין אחרי כל מה שקרה, חזק מתמיד, להציג את היכולת הגבוהה ביותר שלי ולנצח בשביל המתים ובשביל השורדים שהמשיכו בחיים".
"מהרגע הראשון קיבלתי תמיכה גדולה מהמשפחה שלי. אבא שלי אמר לא לחזור עד שאעשה את העבודה הכי טובה שאפשר, ולרגע לא הרגשתי שעשיתי טעות", הוא מציין, "להפך, זה רק נתן לי מוטיבציה להיות טוב יותר".
עם חתימת ההסכם הפך שרבטוב ליהודי הראשון שמשחק בקבוצה הפולנית. "כל מי שקשור לעולם ההוקי הפולני קיבל את ההגעה שלי עם הרבה פרגון, הם שמחו שהצטרפתי לליגה ועד עכשיו מאוד מרוצים מהיכולת שאני מפגין", הוא מספר, "האוהדים של הקבוצה אוהבים אותי מאוד. זו עיר קטנה בת כ־50 אלף איש, ובכל מקום שאני הולך אליו עוצרים אותי ברחוב ומבקשים להצטלם. בכל מסעדה שאני נכנס אליה, בעל הבית מזמין אותי לארוחה בחינם. הוקי קרח הוא ענף ספורט פופולרי מאוד בפולין. עבורי, להצטרפות למועדון שהוקם שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה (המועדון הוקם ב־1946 וקבוצת ההוקי־קרח הוקמה ב־1958, ד"מ) יש משמעות גדולה – והמטרה שלי היא להראות מה שחקן הוקי יהודי מסוגל לעשות".
זה נכון שלפני כמה שנים נשמעו מיציע אוהדי המועדון קריאות אנטישמיות באחד המשחקים?
"היה כאן מקרה לפני כמה שנים שאוהדים של קבוצת הפוטבול המקומית צעקו דברים אנטישמיים במהלך משחק, אבל הוקי הוא ענף יותר מכבד ומכובד, מעולם לא שמעתי על מקרה דומה ואין מה להשוות בין הדברים".
איך הקשר שלך עם הקהילה היהודית במקום?
"אין כאן קהילה יהודית גדולה, אבל באחד המשחקים שלנו הגיעו לצפות נציגים מארגון 'אור חדש' בקראקוב. נפגשתי איתם אחרי המשחק והם הזמינו אותי אליהם לעשות שבת".
ביקרת כבר במחנה אושוויץ?
"עדיין לא. החתימה שלי יצרה הד גדול והייתי מוצף מכל הביקורות החיוביות והשליליות שהופנו כלפיי, מעבר לאינספור ראיונות שביקשו ממני לערוך בשלוש שפות, והחלטתי שזה עדיין לא הזמן ללכת. באתי לכאן כדי להיות השחקן הכי טוב שאני יכול, והייתי חייב לקחת הפסקה מהכול. כשיגיע הזמן, אלך לשם כמו כל יהודי אחר שמרגיש את הכאב של העם שלנו על מה שהוא עבר במלחמת העולם השנייה, ואני חייב שהנפש שלי תהיה מוכנה לזה".
שרבטוב הגיע לפולין בתקופה מורכבת לנוכח משבר הקורונה העולמי, שמשפיע באופן ישיר גם על ענפי הספורט השונים. "הליגה החלה בספטמבר עם חצי מכמות האוהדים שכל מגרש יכול להכיל, אבל בגלל החרפה במצב הקורונה, מהמחזור ה־11 אנחנו משחקים בלי קהל, עובדה שמשפיעה עלינו מאוד. חצי מהתושבים של אושוויינצ'ים הם אוהדי הקבוצה, שממלאים את האולם באופן קבוע, עושים הרבה רעש ויוצרים אווירה ביתית וחמה. כל זה הפך את המגרש הביתי שלנו למבצר שכמעט לא מפסידים בו", הוא מתאר, "הליגה הפולנית קטנה יחסית, עם עשר קבוצות בלבד. משחקים כאן ארבעה סיבובים ואז יש פלייאוף. איכות ההוקי היא ברמה אירופית טובה, שמזכירה את הליגות באנגליה ובקזחסטן. נכון לעכשיו אני ראשון בקבוצה מבחינת הבקעת שערים ונקודות ואחד הראשונים בליגה, וגם הקבוצה במצב טוב. אנחנו כרגע במקום הרביעי והכול עובד כמו שצריך, בתקווה שעוד נשתפר. בסוף דצמבר ארבע הראשונות בליגה יתחרו בטורניר הגביע, ואני מאמין שנהיה אחת מהן".
איך החיים בפולין עבורך?
"האנשים פה קצת שונים ופחות חייכנים ממקומות אחרים שחייתי בהם, אולי בגלל התקופה שעוברת על כולנו, אבל בשורה התחתונה אני מרגיש שהתאקלמתי כמעט לחלוטין. זו הפעם הראשונה שהמשפחה שלי איתי, נולדה לנו בת בכורה לפני שמונה חודשים, ולא משנה מה קורה במגרש, כיף בשבילי לחזור אל אשתי ובתי הביתה. מבחינה מקצועית הנהלת הקבוצה מתייחסת אליי ממש יפה, ואם אקבל הצעה להארכת חוזה בתנאים טובים כמו השנה, אשמח להישאר פה – בטח בימים שבהם חצי מהליגות בעולם כלל לא משוחקות. זה משהו שאנחנו כבר בדיונים עליו".
ואיך עובר עליך משבר הקורונה?
"חצי מהקבוצה שלנו נדבקה בקורונה, וגם אני. היה לי חום במשך כמה ימים ואיבדתי את חוש הטעם והריח לכמה שבועות, זה היה משוגע לגמרי. מבחינת ההוקי זה פחות קשה, כי עכשיו אנחנו ממשיכים לשחק".
לישון בקופסת סיגריות
אליעזר שרבטוב (29, 1.73 מטר) נולד בישראל למשפחה שעלתה מרוסיה בסוף שנות ה־80, ובגיל שנתיים עבר עם הוריו ושני אחיו לקוויבק שבקנדה. "אמא שלי הייתה בעברה אלופת רוסיה בהחלקה אמנותית ולאבא שלי היה עסק להסעות", הוא מספר, "בתקופה מסוימת גורמים מהמאפיה המקומית החלו לדרוש כספים מאבא שלי, הוא לא רצה להתעסק בדברים האלה, ובהחלטה משותפת הם החליטו לעלות ישראל".
גם התקופה בישראל לא האירה פנים למשפחת שרבטוב, שהחליטה להמשיך הלאה. "ההורים שלי סבלו מקשיים כלכליים, המצב הביטחוני היה לא טוב באותה תקופה והם החליטו שנעבור לקנדה. אבא שלי תמיד היה חובב מושבע של הוקי קרח והליגה הקנדית, הוא תמיד חלם שאחד הילדים שלו יעסוק בתחום, וזו הייתה אחת הסיבות שהוא בחר לעבור למונטריאול".
ספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו כבר מגיל צעיר. "הייתי ילד היפראקטיבי ובשלב מוקדם אבא שלי שלח אותי ואת האחים שלי לחוגים של אמנויות לחימה. בגיל שש התחלתי לשחק הוקי קרח, והייתי ממש גרוע", הוא צוחק, "אבא כבר חשב שאולי לא כדאי שאמשיך, אבל אמא שלי עבדה איתי על ההחלקה על הקרח, תוך שנה השתפרתי מאוד ונתנו לי להמשיך. בילדותי אהבנו מאוד לשחק הוקי בשטח פתוח, כל שכונה הרכיבה את הקבוצה שלה והיינו מתחרים זה מול זה. גרנו בשכונה קשוחה בשם לסאל ובתור ילד היו לי הרבה קרבות רחוב מול ילדים אחרים. למזלי היו לי שני אחים שהיו לצידי".
גם בשנים הראשונות בקנדה התמודדה משפחת שרבטוב עם מצוקה כלכלית גדולה. "המצב היה כל כך קשה, שבהתחלה להורים לא היה אפילו כסף למיטה בשבילי, אז במשך תקופה ישנתי בקופסה גדולה ששימשה קודם לכן לאחסון סיגריות", הוא מדהים ומספר, "אבא שלי עבד בפיצרייה ותיקן מקררים. בזכות קשרים שיצר, אמא החלה ללמד שיעורי החלקה אמנותית בחינם, כשאבא במקביל פתח חנות שמכרה מוצרים בתחום. החנות עברה הסבה לציוד הוקי קרח אחרי שהתחלתי לשחק. אחרי כמה שנים, גם אמא עשתה הסבה מקצועית וייסדה בקנדה את ענף ה־Power Skating, שבו לומדים להחליק על קרח ולומדים טכניקות שדרושות לשחקן הוקי. לאורך השנים היא גידלה ילדים שהפכו לכוכבים גדולים, והיום היא הבעלים והמנהלת של בית הספר הגדול ביותר בתחום במונטריאול".
בגיל 14 עבר שרבטוב תאונה שאיימה לחסל את קריירת המשחק שלו. "נפלתי אז על הרגל בצורה לא טובה, סבלתי מבעיה עצבית ועברתי שלושה ניתוחים שפתרו באופן חלקי את הבעיה, אבל גם גרמו לי לאיבוד תחושה מתחת לברך ברגל שמאל. אין לי שם שריר פעיל ואני לא יכול ללכת בלי תמיכה", הוא מספר, "כתוצאה ממה שקרה הייתי חייב להפסיק לשחק לתקופה, מה שגרם לי לעצב גדול והחזיר אותי לחדר הכושר, שם חיזקתי את השרירים סביב הרגל הפגועה. במקביל עבדתי קשה על הקרח עם אמא שלי ופיתחנו עבורי טכניקה שמאפשרת לי לתפקד בצורה כזאת. מאז אני בעצם משחק על רגל אחת. זה מונע ממני תנועות מסוימות, לפעמים אני נופל כי אני מאבד שיווי משקל וזה הופך את הכול למורכב יותר. הדבר היחיד הטוב שקרה לי כתוצאה מהפציעה הוא שעזבתי את בית הספר שבו שיחקתי הוקי קרח, עברתי לבית ספר רגיל ושם פגשתי את סומלי שהיום היא אשתי".
שנה לפני הפציעה, כשהיה בן 13, זומן שרבטוב לראשונה לנבחרת ישראל הצעירה. "בגיל הזה נחשבתי לאחד הכישרונות הבולטים בקנדה, יכולתי לייצג את הנבחרת הצעירה המקומית, אבל ברגע שקיבלתי זימון מישראל לא חשבתי פעמיים והסכמתי מיד", הוא נזכר. "הגעתי באותו קיץ לישראל ושיחקתי עבור קבוצה במטולה, ומשם המשכתי עם הנבחרת לאליפות העולם עד גיל 18 והפכתי לצעיר ביותר ששיחק בה אי פעם. אני זוכר שממש פחדתי כי כולם היו גדולים וחזקים ממני, אבל הקפטן שלנו הרגיע אותי, הבטיח שישמרו עליי וזה מה שהיה. א־לוהים הוא זה שנתן לי את היכולת והמהירות לשחק הוקי קרח ואת היכולת לשלוח מסר. שמחתי מאוד לייצג את ישראל ומעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו".
באליפות העולם הראשונה שלו, בדרג השלישי בבולגריה ב־2005, השיג שרבטוב תשע נקודות (ארבעה שערים וחמישה אסיסטים) וסייע לישראל לזכות במדליית הארד הראשונה שלה בכל הזמנים. הוא שיחק עם הנבחרת גם באליפויות ב־2006 ו־2008, שבהן הציג יכולת טובה עוד יותר וסייע לה לעלות לדרג השני – שממנו נשרה שוב ב־2010. באליפות העולם בדרג השלישי שנערכה בדרום אפריקה ב־2011, הוא הפך לאחד מכוכבי הטורניר עם 26 נקודות (14 שערים ו־12 אסיסטים), כולל שער עם ביצוע וירטואוזי יוצא דופן מול נבחרת יוון שזכה ליותר ממיליון צפיות ביוטיוב. בסיום הטורניר חזרה ישראל לדרג השני והוא נבחר לפורוורד המצטיין של האליפות. "לאורך השנים זכיתי עם הנבחרת בשלוש מדליות זהב באליפויות עולם בדרגים הנמוכים, האחרונה בקיץ 2019 במקסיקו, שהעלתה אותנו מהדרג השלישי לשני. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי הקפטן, וזו הייתה חוויה מיוחדת ומרגשת עבורי. יש לנו שחקנים מדהימים בסגל, רובם ישראלים, ואני גאה שהם בחרו בי להוביל אותם".
תמיד במסע הישרדות
לאחר שלא נבחר בדראפט ה־NHL – ליגת ההוקי־קרח הבכירה בעולם, הפועלת בארצות־הברית ובקנדה – החל שרבטוב את המסע האירופי שלו, שנמשך כבר עשור. התחנה הראשונה שלו הייתה בקבוצת ביזונס דה נויילי־סור־מרן מהליגה הראשונה בצרפת, שבה הפגין יכולת גבוהה וסיים שישי בליגה ברשימת המבקיעים בעונתו השנייה. משם עבר לארבע שנים בליגה הקזחית, תחילה בקבוצת אסטנה הקטנה, ולאחר מכן שלוש עונות בקבוצת הצמרת בייבאריס אטיראו – שאותה סחף לאליפות בעונה שנייה, כשהוא מוביל את הקבוצה בכיבושים ובאסיסטים. "אני אסיר תודה למדינות ולערים שנתנו לי הזדמנויות לשחק, להוכיח את עצמי ולהתקדם בקריירה. כשיש קבוצה טובה שמנצחת וכיף לי להיות עם השחקנים האחרים, אני נהנה מאוד. חלק מהעונות היו שונות, עם חברי קבוצה פחות נחמדים ואפילו עוינים, אז במקרים כאלה הייתה חוויה פחות נעימה".
איך העוינות הזו התבטאה?
"באופן טבעי כשאתה על המגרש השחקנים היריבים שונאים אותך, בטח שחקן כמוני שנחשב לצבעוני יותר כי אני מהיר מאוד ועושה כל מיני תרגילים. לצערי היו שנים שבהן זכיתי ליחס מנוכר מחברים לקבוצה אך ורק בגלל הרקע היהודי שלי. יש כאלה שלא אוהבים שיהודי מישראל ירוויח או יצליח יותר מהם בענף, שלא נחשב לכזה שאנחנו עוסקים בו באופן מסורתי".
זה יחס שאתה ממשיך לסבול ממנו?
"זה קורה כמעט בכל שנה, אני מרגיש את זה היטב וזה כבר רגיל עבורי. היום כבר חוששים יותר להגיד לי את זה בפנים כי היהודים חזקים ומוגנים הרבה יותר מאשר בעבר, ואם יהודי רוצה להצליח במשהו, אף אחד לא יעצור אותו. מאז ומעולם אני מרגיש שאני נלחם על ההישרדות שלי כיהודי כי אנשים לא רוצים לראות אותנו מצליחים, וזה מה שגורם לי להמשיך לדחוף קדימה כל הזמן".
ב־2017 חתם שרבטוב בקבוצת סלובן ברטיסלאבה הסלובקית, והפך לישראלי הראשון שמשחק בליגת ה־KHL הנחשבת לליגה השנייה ברמתה בעולם. השידוך הזה היה פחות מוצלח. "אני לא מצטער על מה שקרה שם, אבל אני יודע היום שיכולתי לעשות דברים אחרת", הוא מנתח, "הייתי קצת לחוץ מדי לאורך העונה, השקעתי יותר במשחק ההגנתי אבל בפועל הייתי צריך להישאר אני, לעשות מהלכים משוגעים, לקחת יותר סיכונים וליהנות. התייחסתי לזה יותר כעבודה ופחות כמשחק, ושם הפסדתי. הייתי שמח לקבל עוד הזדמנות, אבל אני עדיין אסיר תודה על החוויה לשחק ברמה הזאת עם כמה מהשחקנים הטובים בעולם".
אתה מאמין שעוד יש סיכוי שתשחק בליגת ה־NHL?
"אני לא חושב. כדי להגיע לשם אתה צריך להישאר במערכת בצפון אמריקה, ואני לא רוצה לעבור לאיזו קבוצה קטנה באזור ולקרוע את עצמי תמורת הרבה פחות כסף רק בשביל איזה סיכוי שאולי מישהו ישים לב אליי. לפעמים אני חושב לאן הקריירה הייתה יכולה לקחת אותי אם היו לי שתי רגליים בריאות, אבל אני עדיין שמח מאוד בחלקי".
שחקן הוקי קרח מקצועני יכול להתפרנס בכבוד?
"שחקן הוקי מקצועני מתפרנס היטב מהמקצוע, וברמה שלי באירופה אני מפרנס את המשפחה שלי בצורה מכובדת ביותר".
מה דעתך על מצב הענף בישראל?
"הענף עדיין לא מקצועני לחלוטין בארץ, אבל בימים אלה מנסים לקדם שם פרויקט להקמת קבוצה מקצוענית שתשחק בליגת ה־KHL. אשמח מאוד שזה יקרה, כי אני רוצה לגור בישראל ולסיים בה את הקריירה".
מה היחס שלך לפן האלים שלפעמים רואים במשחקי הוקי קרח?
"אני לא חושב שזה ענף אלים, אבל כן יש מקרים שבהם מתחילות תגרות על הקרח. אני אישית לא אתחיל קרב במהלך משחק, ואהיה חלק מדבר כזה רק אם אני צריך להגן על חבר מהקבוצה. משלמים לי כדי להבקיע שערים וזו המטרה היחידה שלי. למדתי אמנויות לחימה מגיל ארבע, אני יודע להילחם היטב ויכול לגרום למישהו נזק גדול, אבל אעשה זאת רק אם אהיה חייב כדי להגן על המשפחה שלי".
מי שלקח את העיסוק באמנויות לחימה צעד קדימה במשפחת שרבטוב הוא אחיו הקטן יורי, שבשיאו דורג במקום ה־14 בעולם במשקל זבוב ב־MMA, ענף אמנויות הלחימה המשולבות. לאחים שרבטוב יש היום בקנדה שלושה מרכזים ללימוד התחום, שאותם מנהל האח הגדול במשפחה. "הוא ויתר על הקריירה שלו כדי לתמוך בזו של יורי, שמתאושש כרגע מפציעה, וכדי לנהל את המרכזים שלנו. זה ענף קשה מאוד ואני מניח שאם לא הייתי שחקן הוקי קרח גם אני הייתי מתחרה בו", אומר אליעזר, "המשפחה שלנו מאוד מלוכדת וגדלנו עם אבא שלימד אותנו שאם עושים משהו, אז צריך לעשות אותו במאה אחוז והכי טוב שאפשר. חשוב לי לא לאכזב אותם, כי ההורים שלי הגיעו מכלום ונתנו לנו הכול. בתור ילד לא הרגשתי איך זה להיות עם 25 דולר בכיס, כשיש לך שלושה ילדים להאכיל. הם הרגישו את זה, ואני לא יכול להרשות לעצמי לעשות משהו שהוא לא המיטב שלי".
יש לך זמן לעיסוקים מחוץ להוקי קרח?
"אני מגיע ממשפחה מוזיקלית ביותר ולפני עשר שנים למדתי משמיעה לנגן בפסנתר, ואני ממש נהנה מזה. לצערי אין לי זמן לעסוק בזה במהלך העונה בגלל העומס, אבל אני עושה את זה כשאני בחופשה בקיץ בקנדה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני שמח שהמשפחה שלי איתי, שאני משחק בספורט שאני אוהב, ומייצג את העולם היהודי בעולם ההוקי. יש משהו רוחני בדרך שלי, ואני תמיד מרגיש שיש לי עוד מה להוכיח. אני בחמש".
