פעמיים בשבוע נהגה אשתו של השחקן ברוך דרור ("רמת אביב ג'", "מנאייכ" ועוד) להסיעו לבית חולים פסיכיאטרי, כדי שיקבל טיפול בנזעי חשמל. במשך תקופה ארוכה סבל דרור מדיכאון עמיד, בעקבות הלם קרב שחווה במהלך שירותו הצבאי בלבנון. בנסיעה לבית החולים חש דרור חרדה טבעית מפני הטיפול השנוי במחלוקת, זה שגרם לסופר ארנסט המינגוויי לשאול: "מה הטעם להרוס את כל מה שבראשי ולמחוק את זכרוני – שהוא רכושי?"; המינגוויי קיבל שתי סדרות של טיפולים, שלאחריהן התאבד. ואילו דרור, לאחר שקיבל סדרות טיפולים שנמשכו תקופה ארוכה, יצא מהן למרבה המזל מחוזק כדי לכתוב נובלה מזוקקת, ואולי מוטב לומר נובלה מחשמלת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחסות איראן: חיזבאללה מנסה להשתלט על כלכלת לבנון
– כך הפך הרב נריה את המוזיקה לחלק מעבודת ה'
– מתקפת הסייבר על "שירביט": אין חשש למניע ביטחוני
בפרפרזה על הצהרתו של השר יעקב מרידור משנת 1981, שבעזרת נורה אחת יהיה אפשר להאיר את העיר רמת־גן, כותב דרור על הטיפול בחשמל: "אני בטוח שכמות החשמל שהוזרמה לתוך הראש שלי הייתה יכולה להאיר את פנסי הרחוב של העיר במשך עשרים שנה לפחות… נותר ממני קצת פחות משליש בנאדם" (עמ' 46).
דרור נתקף אימה לפני הטיפול אף יותר מהאימה שבה נתקף בלבנון, לאחר שעף באוויר כשמטען צד כמעט פגע בג'יפ שבו נהג. למזלו, הוא לא נפגע בגופו. כששב לג'יפ הבחין שהמושב שלו מחורר. הוא הרגיש כאילו ראה שם למעשה את גווייתו, מראה שתרם לבסוף להתמוטטותו הנפשית. דרור מנסה להתחמק מהטיפול, כשהוא מדמה את עצמו ל"נידון למוות המטפס ברגליים כושלות במעלה המדרגות המובילות אל הגרדום" (9). אך אשתו ללי מנסה לשדלו באומרה בלשון רבים, כאילו גם היא עוברת יחד איתו את הטיפול: "בייבי… אנחנו חייבים" (עמ' 50). כשהפסיכיאטרית ד"ר מילר שומעת את דברי אשתו, שמסירותה הצילה את חייו של דרור, היא צורחת: "הוא לא בייבי! אל תקראי לו בייבי. זאת בדיוק הבעיה!" דרור רוצה לצעוק על הרופאה ולומר: "זאת בדיוק הבעיה!… אני כן" (50).
חור שחור
פרקים אחרים בנובלה עוסקים בטיפול התרופתי, שבחלקו מסייע להחלמה, ובחלקו, כמדומה, משמר את המחלה. "שלושה כדורים כתומים נגד דיכאון, שלושה לבנים נגד פסיכוזה, שלושה כדורי הרגעה ורודים, ארבעה מייצבי מצב רוח אפורים" (71) – מתאר דרור את המרשם שקיבל מד"ר פרנק. הוא בולע את כולם, ו"מרגיש כיצד הם מפלסים בשקשוק את דרכם מטה כמו אבנים המתגלגלות במורד גבעת טרשים" (72).
חייו של דרור העולים מן הספר מזכירים במידת מה מאזניים שעליהם מונחות חפיסות רבות של תרופות, שבעזרתן רופאיו מנסים לייצב את מצבו הנפשי. לעיתים התרופות מייצרות תקווה, כשהוא מקבל תרופות מודרניות המחלצות אותו מהקיבעון הדיכאוני והאובדני. בתום שירותו הצבאי הוא משתחרר מאשפוז בן שנה במחלקה צבאית פסיכיאטרית, שבמהלכו הדיכאון שהוא סובל ממנו נקלע לדרך ללא מוצא, והחיילים המאושפזים שם יחד איתו נראים לו כמו "מוזלמנים, כפי שאמא קראה להם, אלה שראתה באלפיהם, שעונים על הגדר באושוויץ" (76). רופאו החדש באזרחות, ד"ר פרנק, פוסק שעליו פשוט להחליף את הטיפול התרופתי. בכך הוא מעניק לו חמש שנות שפיות שבהן הוא חוזר לעצמו, מתחיל ללמוד ולעבוד וגם מכיר את אשתו, שהיא הפיה הטובה של חייו.
התרופות הן גם מעגל סגור של ייאוש, הגורם לכך שבאחת הסצנות בנובלה דרור כמעט רוצה לבלוע את כולן ולהתאבד, כדי לסיים אחת ולתמיד את הסיוט התמידי הזה של הדיכאון. סיוט שאותו הוא מדמה לחור שחור שבולע אותו, או לישות שטנית שמלווה אותו. אך לבסוף הוא מגייס בעצמו כוחות נעלמים כדי לסגור את המגירה ולא לבחור בפתרון הסופי.
תסמונת הדור השני
הציניים שבינינו ישאלו כדרכם את מי צריכה לעניין נובלה העוסקת במציצנות בחייו של אדם שאושפז וטופל מכיוון שסבל מלקות ואף נכות נפשית בשל מחלת דיכאון; ספר שחלק מדפיו נראים כמו דיאגנוזה פסיכיאטרית. ובכן, התשובה היא חד־משמעית: מדובר בספר חשוב ומרתק שמחברו, אדם מוכר בציבור – שחקן במקרה הזה – נזקק לאומץ לב כדי לפרסמו ולחשוף כמו בצילום רנטגן את חולייו.
ממחלת הדיכאון סובלים כארבעה אחוזים מאוכלוסיית העולם, דהיינו כמאתיים וחמישים מיליון בני אדם. כך שלספר ישנה, מלבד חשיבותו הספרותית, גם חשיבות חברתית. מזמן לא קראתי בספרות המקור נובלה מוצלחת כזו העוסקת באשפוזים ובמחלות נפש. יש בה למעשה הרבה יותר מכך, מכיוון שהיא מגוללת את שורשי המחלה המתחילים, לטעמי, לא רק בהלם הקרב בלבנון, המכונה בז'רגון הפסיכיאטרי "תסמונת דחק פוסט־טראומטית", אלא בהלם נוסף שאפשר לכנותו תסמונת הדחק של השואה. דרור הוא מה שמכונה בן הדור השני, בנה של ניצולת אושוויץ. היא ניצלה מהשמדה, ואילו הוא לא ניצל מתופעות הלוואי שינק יחד עם חלב אימו. ספיחי השואה נוכחים בנובלה אף יותר מכפי שנדמה, אם כי, לטעמי, חסר בה פרגמנט נוסף שיתאר כיצד השואה תרמה את תרומתה ההרסנית לדיכאון שממנו סבל דרור.
"הלילה בגרנדה" הוא נובלה וידויית שנכתבה על ידי נפש מצולקת, המצטרפת לקומץ ספרי המקור הקיימים על המדף ושעוסקים במחלות נפש, דיכאון ואשפוזים. כדאי להזכיר בין השאר את ספרו המרשים של איתן גלס, "אני סימון נחמיאס" (הספריה החדשה, 1995), שתיאר את חוויות האשפוז של נער בבית חולים גהה ("לא היה מה לעשות בגהה חוץ מלהשתגע"); וכן כמה מהשירים העוצמתיים שפרסם עודד פלד בספרו "קדיש ושרים אחרים" (עקד, 1981) על הטיפול בחשמל: "את הבן שלך חשמלו, אבא/ עשר פעמים/… אבל אני לא מת/ לא מת, אבא/ באלוהים שלא/ כמו לזרוס שחזר מן המתים עודד יקום לתחייה"; את האסופה "נפש" ועוד, ובעיקר רומנים וידויים מכוננים כמו "חשיכה נראית" של ויליאם סטיירון על מחלת הדיכאון, "פעמון הזכוכית" הקלאסי של סילביה פלאת, "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" של חנה גרין, "ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצג'רלד וכמובן "קן הקוקייה" הידוע מכולם של קן קוזי.
קוקטייל מילים
הספר עוסק אמנם באשפוזים, טיפולים ושאר מרעין בישין, אבל כוחו גם בתיאורי השירות בלבנון בימי מלחמת לבנון ופוסט־מלחמה. על תקופה זו נכתבו אמנם רומנים נוספים, אבל משהו בתמהיל של שואה, שיגעון, מלחמה ואהבה יוצר לטעמי מרשם ספרותי בעל ערך.
מדובר בנובלה פרגמנטרית. העלילה אינה מסופרת לפי סדר כרונולוגי אלא בדילוגים מן השיגעון אל השפיות, ומלבנון אל השירה והספרות (דרור, החולם בצבא להיות משורר, כותב שיר על המשורר הספרדי פדריקו גרסיה לורקה, שנרצח בעיר גרנדה במהלך מלחמת האזרחים בספרד). פרגמנט על חשמל, פרגמנט על לבנון, פרגמנט על אהבה, פרגמנט על אשפוז, ושוב לבנון ושוב חשמל. זוהי מין חפיסת קלפים שהמחבר ערבב במתכוון, כדי שהקורא יישאר סקרן לדעת מה בעצם קרה לדרור; מה גרם להלם הקרב שלו, מה גרם לאשפוזו, מה תרם להחלמתו. פרק 24 הוא המשכו של פרק 20, ופרק 25 הוא המשכו של פרק 19, וכך הלאה. התשובות יתגלו בהדרגה והמתח יישמר עד לסיום.
דרור יודע לשחק לא רק על הבמה אלא גם עם המילים, ומצליח ליצור צירופי מילים הנראים כמו קוקטייל מוצלח של תרופות. הפעם מדובר בקוקטייל של מילים, ודרור בוודאי יסכים שתרפיה במילים עדיפה. חובה לציין שבספר אין הדבר מורגש, והחוויות הקשות שעבר דרור עוברות דרך פילטרים מעודנים של פרוזה ראויה ואיכותית ברובה, המצליחה לצבוט את הקורא או לתפוס את תשומת ליבו. זה קורה לא רק כשמדובר באשפוז או בחייל שעף מהג'יפ. סצנת ההיכרות בין דרור לאשתו ללי בחנות הספרים מקסימה במיוחד. התיאורים של הכלבה האימתנית ג'וליה, חייה לצידו ומותה ששבר את ליבו, עד שהוא כמעט נזקק לאשפוז נוסף, אף הם נוגעים ללב.
דרור הוא לא אחד שהשתגע בלבנון ומחפש שהקורא ירחם עליו. הוא לא מרחם לא על עצמו וגם לא על הקורא. אין בספר נחמה, אבל הוא יכול לעזור לקוראים להבין את מסתרי נפשו של אדם שנקלע למשבר נפשי עמוק. למשל, התיאור כיצד דרור לא מצליח לישון כל הלילה מכיוון שהוא מצרף באובססיביות מילים ומספרים כדי להגיע לחקר האמת, ולבסוף הוא מצליח רק להשתגע. או התיאור של חברו למחלקה הסגורה הקורא באובססיביות את הרומן "גבעת ווטרשיפ", מצטער שוב ושוב על סופו של הארנב לוז, גיבור הספר, מגיע לבסוף למסקנה העצובה ש"כל שפן חייב למות" (34), ומתאבד. שאלת ההתאבדות כמוצא עוברת כחוט השני לאורך כל הספר. ועוד: תיאור הלילה של ההתקף המאני, שבו דרור מאמין שהוא המשיח ושהאנשים סביבו מצמיחים קרניים. הוא נמלט משני פרמדיקים כדי לסיים לבסוף כמו "בובת סמרטוטים רפויה, בלון מרוקן מאוויר" (123), ומרוקן כמובן גם משפיות.
דרור מתרכז בספר במחלת הדיכאון, אך ניכר שהוא מתאר בספרו מהלך של מחלת המאניה־דיפרסיה. אך בדיאגנוזות יעסקו הפסיכיאטרים, שגם הם יכולים להיעזר בנובלה כספר לימוד; אני העדפתי לקרוא אותו כמעין תרופה אנטי־פסיכוטית, ונהניתי־סבלתי מכל דפיו במידה כמעט שווה.
הלילה בגרנדה
ברוך דרור
ידיעות ספרים
2020, 136 עמ'
