נדמה שכמעט בכל נקודה ברחבי הארץ שהייתי מציע לפגוש בה את אלידע בר שאול, ממורי הדרך המנוסים והמבוקשים בישראל, היה בר שאול מוצא אנקדוטה, סיפור היסטורי עלום או גילוי מקורי שקשורים למקום. לקראת הריאיון הזה הצעתי שניפגש בסביבות רחוב עמק רפאים בירושלים, ליד פארק המסילה. "אמרת ליד המסילה? יש סיפור אחד שמופיע בספר ומתרחש שם", אמר, והציע לקיים את הריאיון תוך כדי הליכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יום התפוצות בכנסת: קהילת יהודי בחריין נחשפת
– הסערה בוועדת השופטים: אלה המינויים שמדאיגים את הימין
– שלושה אירועים, עשרות נדבקים: כך הפכה עפולה לאדומה
וכך, ערב חנוכה, אני פוגש את בר שאול בחצר בית הכנסת מקור חיים בירושלים לשיחה על "גיבורים שלנו", ספרו החדש והשלישי במספר (הוצאת משעול), ובו סיפורים מרתקים על גיבורים שרובם נשכחו עם השנים ולא צורפו לקאנון הרשמי של סיפורי מורשת הקרב. שבעה שערים לספר, ובהם עלילות של חיילים שקפצו על רימון, מפקדים ולוחמים שקבעו בגופם גבולות של שכונות וערים, ועוד – הכול בשילוב תובנות היסטוריות, שירי ארץ ישראל, ציטוטים מן העיתונות, פרטים ארכיוניים, צילומים ואנקדוטות מסיוריו וממחקריו של בר שאול ב־25 השנים האחרונות.
יש בעיה בכתיבת ההיסטוריה. לפעמים זה מכוון ולפעמים לא, אבל אנשים כתבו על החבר'ה שלהם. אני מנסה להביא את הגיבורים שבמשך שבעים שנה לא ידענו עליהם, ולתקן במשהו את המצב, את השכחה
בחצר בית הכנסת מצביע בר שאול על האנדרטה ומגולל את סיפורו של הנופל הראשון המוזכר בה, אברהם זיסרמן, שנפל ב־8 בינואר 1948 על הגנת שכונת מקור חיים. אנחנו צועדים כמה דקות על פארק המסילה, סמוך לשקיעה, סביבנו ירושלמים, לבושים בבגדי ספורט, צועדים צעדה של לפנות ערב בבליל של שפות – עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית – ובר שאול עוצר אותי מול בית רעוע, על שפת המסילה, מול פארק גוננים. "מי מכל אלו שהולכים כאן יודע שהיה אדם שנעמד כאן והציל את השכונה?!", הוא זועק.
"אני יודעת, כי קראתי עליו", מתערבת בשיחה אישה צעירה שעברה שם עם בנה הקטן. בר שאול, באינסטינקט של מדריך טיולים ותיק ששיחות עם עוברים ושבים הן לחם חוקו, ניצת, ומיד עובר לפטפט עם הגברת ולספר על דמותו הנשכחת של זיסרמן. "כן, קראתי על זה", היא אומרת. "זו היסטוריה מרתקת, אנחנו הולכים כאן בכיף שלנו, ולא יודעים מי הציל את המקום". בר שאול מחייך, ואנחנו נפרדים ממנה וממשיכים הלאה.
מגן מקור חיים
"השכונה הזו הותקפה ארבע־עשרה פעמים מאז כ"ט בנובמבר ועד אפריל 1948", הוא מספר. "אברהם זיסרמן הוא החלל שנפל בקרב על השכונה. בתרפ"ט הוא היה ילד בן שלוש שפונה מכאן עם משפחתו, משפחה שומרת מצוות מחו"ל שעלתה לארץ, ובבעלותה הייתה רפת עם שלושים פרות. הטראומה המכוננת של זיסרמן, כילד, היא כשבתרפ"ט עצרו את אבא שלו מעצר שווא, באמתלה שהוא ירה בערבי עם נשק שהיה ברשותו.
"עשרים שנה אחר כך, זיסרמן מגן על השכונה בגופו. מקור חיים עמדה כאן, כשממול הייתה קטמון, השכונה הערבית, ובית צפאפא. בכ"א בטבת תש"ח נעשו ניסיונות חדירה מכמה כיוונים. עבד אל־קאדר אל־חוסייני, מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים, השתתף בהתקפה באופן אישי, אבל היא נהדפה. יומיים אחר כך, ב־11 וחצי בלילה, מתחילה מתקפה נוספת על מקור חיים, ובין התוקפים היו גם גרמנים, בריטים ופולנים. העדויות מספרות שהבריטים היו חלק מהמתקפה, ושים לב שלא מדובר בעריקים אלא בחיילים בריטים שאחר כך ראו אותם צועדים במשמר ברחוב יפו. אברהם נמצא בעמדה שבבית שלו".
פסי הרכבת הם אותם פסי רכבת והירח אותו ירח. בחושך המוחלט, על גג הבית, ירד זיסרמן לחצר הסמוכה לבית – צמוד למסילה – התייצב מאחורי הגדר, שפשף רימונים באדמה וזרק לעבר הנקודה שבה ילדים גולשים עכשיו בסקייטבורד. "הוא זרע בהלה", מתאר בר שאול, "ואז כמה תוקפים התקרבו בריצה לגדר. אברהם נפגע ואחר כך מת מפצעיו, אבל המהלך שלו הצליח. הוא הגן על השכונה והדף את ההתקפה על מקור חיים".
זיסרמן הובא למנוחות ארבעה ימים אחרי שנקבע מותו בבית החולים ביקור חולים בירושלים. באותה תקופה, בשל התקפות ירי על הלוויות שהתקיימו בהר הזיתים, נאלצו להלין את גופות המתים בחדרי קירור, שכן שלטונות המנדט התירו לקיים הלוויות רק בשני ימים בשבוע – שני וחמישי, אז הצטרף צוות שיטור בריטי ללוויה כדי לאבטח אותה. בר שאול מספר שאחרי הלוויה, עוד לפני שישבו שבעה, חזרו בני המשפחה של זיסרמן לבית במקור חיים כדי להציל את הפרות שנשארו שם מן הרפת, ולשלוח אותן למקום בטוח. "זה לא בגלל הרכוש", אומר בר שאול, "אלא מתוך חמלה על בעלי חיים. אדם אמור לשבת שבעה על בנו אחרי שפירקו לו את הרפת והבן שלו נקבר, והדבר הראשון שהוא עושה זה לטפל בחיות שנשארו אחריו. מי ידע בכלל שדבר כזה קרה?"
אני שואל את בר שאול מדוע סיפור כמו של זיסרמן – כמו רבים אחרים מן הסיפורים בספר – לא היה ידוע, אך בשיחה שלנו, בשונה אולי מבסיורים שלו, בר שאול נזהר מלמתוח ביקורת. "אני רוצה להדגיש את המאחד", הוא אומר, ובכל זאת מוסיף ש"יש בעיה בכתיבת ההיסטוריה. לפעמים זה מכוון ולפעמים לא, אבל אנשים כתבו על החבר'ה שלהם. אני מנסה להביא את הגיבורים שבמשך שבעים שנה לא ידענו עליהם, ולתקן במשהו את המצב, את השכחה".
"קח למשל את הסיפור של אברהם שמחון", ממשיך בר שאול, ומספר על הלוחם בן ה־17 ששמע, במהלך קרב סן־סימון, את הקריאה "שמישהו יעלה", עלה לגג מנזר סן־סימון ומשם צלף באויב. "אנשים לא מכירים את השם שלו כי הוא לא חלק מהמור"קים. פעם באתי לאזכרה של שמחון בהר הרצל, ורפול דיבר. הוא אמר 'הבחור הזה, אם הוא לא היה עולה לגג וזורק, אתם לא הייתם יודעים מי זה רפול'. תחפש בכל מה שנכתב על סן־סימון, בספרים, בכתבות – מזכירים את שמחון, אבל אין תיאור של מה בדיוק הוא עשה. אז אני משתדל למלא את הפערים האלה".
ארבעה מסלולים ביום
בר שאול הוא איש שיחה מרתק, שופע ידע ואנקדוטות, ציטוטים משירים עבריים ומנאומים של רמטכ"לים ואלופים. דיבורו, כפי שיודע כל מי שהיה אי־פעם בסיור שלו, מהיר וקצבי, קו החשיבה שלו אסוציאטיבי, ונדמה שאין פרט שנעלם מזיכרונו. הפאתוס שלו כובש, והתחושה – כשקוראים אותו וכשמקשיבים לו – שלפנינו אדם מעידן אחר, אידיאולוגי יותר, ציוני יותר, עידן שבר שאול מתגעגע אליו. עוד נגיע לגעגוע הזה.
הוא נולד ב־1972 וגדל ברחובות. את האהבה לארץ ירש מסבתו. "סבתא שלי הייתה גננת ברחובות", הוא מספר. "הייתי שר איתה שירי מולדת, והיא הייתה נאנחת ואומרת 'אח, ארץ ישראל'. זה נטמע בי".
את סבו, הרב אלימלך בר שאול, רבה של רחובות ודמות דומיננטית בציונות הדתית של שנות הארבעים והחמישים, לא הכיר; הרב בר שאול מת מהתקף לב ב־1964, והוא בן 52 בלבד. "הוא היה לא רק הרב של רחובות, אלא גם הרב הלא־רשמי של הקיבוצים הדתיים", אומר בר שאול על סבו. "בלוויה שלו ברחובות רואים בתמונות שכל הכבישים מלאים נוער דתי־לאומי וחרדי. לפני כמה שנים עשינו לו אזכרה גדולה, ושמעתי רבנים – הרב ישראל רוזן, הרב דניאל שילה, הרב איסר קלונסקי – שסיפרו כמה סבא שלי השפיע עליהם. לימים גם שמעתי ששולמית אלוני, בשיא תקופתה במרצ, סיפרה במעגל של דן שילון שפעם היה רב ברחובות, הרב בר שאול, שאם כל הרבנים היו כמוהו היא הייתה חוזרת בתשובה.
"הייתה לו אישיות מורכבת. הוא בא ממשפחה חב"דית, למד בישיבת חברון, והגיע מיוזמתו לשיעורים של הרב קוק. היה 'המתמיד מחברון' שעמד בצד בעיניים עצומות והקשיב לשיעור. הילדים שלו, בהם אבא שלי, הלכו לכיוונים שונים – חרדי, חרדי־לאומי, ציוני־דתי. אבא שלי אהב מאוד את הארץ, אבל אני חושב שאת ההתרגשות מארץ ישראל, את הטקסיות הזו, את הצימאון למדינה הזו וההבנה כמה היא חשובה – דברים שאני מרגיש בעצמי היום – קיבלתי מהדור שלפניו, מסבא וסבתא".
שני הוריו של בר שאול עסקו בהוראה. "אבא שלי לימד תושב"ע, ידען עצום שלא ענה לנו על שאלות אלא אמר לנו לבדוק בעצמנו", הוא מספר. "זה היה מעצבן אותנו, ומצד שני, כך למדנו דברים. אהבת הארץ של אבא שלי זה דבר שעד היום אני נפעם ממנו. אני חושב שגם בשיאי כמדריך צעיר בחברה להגנת הטבע לא הכרתי את הארץ כמוהו. בשבועיים שבהם היה לו חופש, בקיץ, היינו מספיקים הספקים של שנה שלמה. יוצאים בארבע בבוקר עם רכב שכור, חוזרים באמצע הלילה, ואנחנו מדדים אחריו. היינו פוגשים חברים ושואלים: 'איפה טיילתם? אנחנו טיילנו חמישה ימים, ארבעה מסלולים כל יום'".
חיים של תחקיר
ילדותו ונערותו של בר שאול לא היו קלות, והוא מדבר בפתיחות על השנים ההן, שהותירו בו צלקות. "בתיכון היה מאוד קשה", הוא מספר. "היו לי תקופות קשות בחיים. הייתי הילד הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה, כמו שכותב יהונתן גפן, והיו גדולים שהציקו לי. כשאני רואה היום תמונות מאז, אני נהיה עצוב. עברתי הצקות – היום היינו קוראים לזה הטרדות – ותוסיף לזה את העובדה שבגיל 12 נשלחתי לפנימייה בשעלבים. היה לי קשה לאכול ולהתקלח שם. פיגרתי אחרי כולם בלימודים, היו לי רגשי נחיתות מול בני הכיתה שלי, שהיו גבוהים וחסונים. עם הזמן פשוט לא למדתי. בתעודת הבגרות שאין לי, יש שני מקצועות שאני מקבל בהם עשר: היסטוריה וספורט. אבל את הפגיעות מהשנים ההן אני סוחב עד היום".
לאחר לימודיו בישיבת הכותל למד הדרכת טיולים והחל לעבוד בבתי ספר שדה. כמה שנים לאחר מכן הפך לעצמאי, גם בסיוריו וגם בתחקירים ההיסטוריים שלו. אני שואל אותו איך נראה תהליך של תחקיר על דמות מסוימת, ובר שאול אומר שמדובר ב"חיים שלמים של תחקיר".
תסביר.
"קח דמות כמו אברהם שמחון מסן־סימון. כדי ללמוד עליו צריך להגיע שוב ושוב לסן־סימון עם עוד לוחם ועוד לוחם, לקרוא ספרי זיכרונות, מכתבים, לשמוע הספדים בלוויות, ועם השנים נאספים חומרים, עולות שאלות חדשות ונמצאות גם תשובות. על הקבר של שמחון, למשל, כתוב שהוא נפל בא' באייר, אבל הקרב בסן סימון היה בכ"א בניסן. איך ממלאים את הפער הזה? אז אני בודק, שואל, משווה גרסאות, מתחקר, ומגלה שהוא נלחם על חייו תשעה ימים נוספים לפני שמת, והוא בכלל לא מת על הגג.
"מהרגע הראשון שלי כמדריך, ובוודאי מאז שאני עצמאי, אני לא מניח לדברים. במשך שבע שנים כתבתי פינה שבועית בעלון 'מעייני הישועה'. כל שבוע קרעתי לעצמי את הצורה. זה סד עינויים, אבל זה חייב אותי לחקור ולגלות. אני מסדר את ההדרכות שלי על פי האזכרה של זה והלוויה של ההוא, כי אולי בלוויה יהיו אנשים מהפלמ"ח או מהאצ"ל או מהלח"י, ואוכל לדבר איתם".
הבעיה של שעת נעילה
אני אומר לבר שאול שכשהוא הקריא לי קודם מתוך ספרו הרגשתי שיש בו געגוע לתקופה אחרת. בר שאול, בתגובה, שר שיר אחר של יהונתן גפן, "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". "הביצוע המוכר הוא של להקת 'צליל מכוון'", הוא אומר, "ומבינים אותו כשיר ציני, ביקורתי, אבל הביצוע המקורי הוא של אריק איינשטיין, אדם שלא היה ביקורתי כלפי הארץ הזו, שאהב את הארץ. אני מתגעגע לאהבה הצרופה הזו.
"לפני כמה שנים הייתה כתבה ב'עובדה' על משה זר (סוחר הקרקעות מן השומרון; א"ה), והוא מראה לכתב כל מיני דברים, ולקראת הסוף, הכתב, יגאל מוסקו, אומר לו: 'אבל אתה לא תספיק לראות את כל זה נבנה'. זר עונה לו: 'אם אני לא אספיק, הבן שלי יספיק, ואם הבן שלי לא יספיק, הנכד שלי יספיק. ונראה לי שהנכד שלך כבר לא יהיה כאן כדי להפריע לו'. הכתבה מסתיימת, ועל רקע הכתוביות אילנה דיין אומרת 'קוראים לזה צומוד', ההיצמדות לקרקע. אני נצמד לקרקע, ואני מתגעגע להיצמדות הזו, שהולכת ונעלמת".
איפה אתה מוצא היום שיח כזה?
"אני חושב שאם תיקח שבוע ותטייל בין מכינות קדם־צבאיות ברחבי הארץ, תמצא עוד אנשים כאלה. לך לפגוש את אנשי 'השומר החדש', זה תענוג. אבל הרבה מהדמויות שאני מתחבר אליהן חבויות בין דפי ההיסטוריה. פועלים, חלוצים, אנשי פא"י, פועלי אגודת ישראל, שהיו מבוני הארץ הזו. וכן, אני רואה סביבי חברה שמשתנה, והערכים האלה זרים לה. יש כאלה שלא מבינים למה צריך לדבר על גיבורים כל הזמן ושואלים האם לנצח תאכל חרב, ולמה לא לדבר גם על הבכי ועל האובדן והרגשות כמו ב'שעת נעילה'. ואני אומר שכדי לחיות פה, בארץ חמדת אבות, דרושה אהבה, וכשאוהבים, יש עליות ומורדות. ככה זה".
אתה נוגע בהיסטוריה שיש בה גם אירועים לא נעימים, לפעמים אפילו קשים מבחינה מוסרית. מה קורה כשאתה נתקל באירוע כזה, ממלחמת העצמאות, למשל?
"תנסה לחשוב רגע כמו ר' אריה לוין. בנו סיפר לי פעם איך אבא שלו הסביר את הרב קוק: כשיש לך ילד, שאתה אוהב, והוא שופך את השוקו והחביתה, והוא כועס ומקלל – תבין שהוא כנראה עייף. אם הוא מתעקש כל הזמן ואומר 'לא רוצה', אתה לא שונא אותו אלא מבין שהוא עייף. היו אירועים בעייתיים, נכון, השאלה היא איך ניגשים אליהם. ירון לונדון כתב בשיר 'מרדף': 'ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות'. הוא הבטיח שרגליו לא תהיינה עייפות. יום אחד, בביתו של נשיא המדינה, אהוד ברק בחר את 'מרדף' כאחד השירים שהוא אוהב, ואז ירון לונדון פרסם מאמר ב'ידיעות אחרונות' ואמר שהשיר הזה, שהוא עצמו כתב, הוא שיר פשיסטי מיליטנטי. אז אני אומר לירון לונדון – אתה הבטחת שרגליך לא תתעייפנה. אני מצטער, אבל כנראה אין לך כוח.
"אנחנו מדינה צעירה, כולה בת 72. אז כן, יש בעיות סוכר ולחץ דם, אבל זו מדינה בדרך. יש כאן פלא עצום. עלי מוהר, שכתב את 'שיר השיירה', סיפר פעם שתקפו אותו בבית קפה בתל־אביב על כך שהוא כתב 'איך ישראל צומחת מסביבנו, היא חזקה יותר מכל חסרונותינו', ואמרו לו שזה פשיזם. אבל מוהר כתב שיר בן־גוריוני מובהק. ואכן, למרות כל הבעיות ישראל צומחת. אני מתחבר לזה".
לא לגעת במיתוס
סיפור נוסף שמופיע בספר הוא סיפורו של שלמה אפשטיין, שעליו נכתב שירו של דן אלמגור, "בלדה לחובש". בסוף הפרק מתאר בר שאול את הטענה של אלמגור לימים, שאת השיר, שהלחין אפי נצר ושר יהורם גאון בפסטיבל הזמר תשכ"ט (השיר זכה במקום הראשון), כתב לא על אפשטיין, צנחן ממלחמת ששת הימים, וזאת אף שלטענת בר שאול, אלמגור עצמו אישר בעבר את הקשר של השיר לסיפורו של אפשטיין.
אתה כותב שיש כאן "ניסיון לעמעם ולנגוס בזכר הנופלים". למה?
"משום שדן אלמגור עצמו עמד עם יהורם גאון על הבמה והתייחס לנושא הזה, ורק אחרי שנים טען שהוא כתב את השיר ב־1956, שתים־עשרה שנים לפני מלחמת ששת הימים, כתרגיל כתיבה, ורק בדרך מקרה הוא הולחן ובוצע אחרי מלחמת ששת הימים שבה נפל שלמה אפשטיין. לדעתי יש מיתוסים שצריך פשוט לא לגעת בהם.
"להבדיל, ביד ושם כבר מזמן יודעים שמספר הנרצחים היהודים בשואה הוא שבעה מיליון ולא שישה מיליון, אבל המספר שישה מיליון התקבע אז לא נוגעים בו. קח למשל את המקרה של טרומפלדור עם 'טוב למות בעד ארצנו'. במשך השנים גיליתי שטרומפלדור השתמש בביטוי הזה אחת־עשרה פעמים לפחות במהלך חייו, בהזדמנויות שונות. באחת הגלויות שהוא כתב לאבא של לוחם שלו, הוא מסביר ש'בנך נפל בעד ארצנו'. אני לא מכריע מה היה שם, אני נותן לקוראים להחליט, אבל כן חשוב לי להדגיש שזו לא אימרה שטרומפלדור פתאום המציא לפני מותו, אלא משהו שהוא היה רגיל לומר".
ספר בקורונה
בר שאול, נשוי לאילה ואב לשישה, מתגורר בחוות יאיר שבשומרון. הקורונה איימה להשבית כמעט לגמרי את העשייה שלו, שמתבססת על סיורים והרצאות, אבל בר שאול למד להתרגל לזום, השלים את כתיבת הספר החדש ועבד בינתיים על 17 הרצאות חדשות. אנחנו עושים את דרכנו בחזרה מפארק המסילה אל בית הכנסת מקור חיים, שם התחלנו.
"דווקא עכשיו בחרתי להוציא את הספר", הוא אומר. "אני חושב שהסיפורים הללו יכולים ללכד את הציבור. בספר הזה, וגם בספר הקודם שלי ('אדם מול שמים', על סא"ל אבי לניר, טייס הקרב), הדמויות לא מגיעות ממקום אחד, מצבע אחד. יש כאן כל מיני, ימין ושמאל, אנשים טובים שאוהבים את הארץ הזו, ואני חושב ומקווה שהסיפורים שלהם יוסיפו לנו כוח. אתה יודע, שאל אותי פעם מישהו: 'למה כל כך אכפת לך מהאנשים האלה, מהלוחמים האלה? מה הקטע?'. עניתי: 'כי אותי, כילד, לא ראו. ואני רואה אותם כל השנים, את אלה שלא ראו, את אלה שנשכחו. יש מי שרואה אותם'".
