רגע לפני שאנחנו נפרדות לשלום, נרקיס מבקשת ממני "בבקשה שזו לא תצא עוד כתבה על 'הזמרת הדתייה'". ארבע שנים אחרי שפרצה לעולם המוזיקה, עם שירים בפלייליסט של גלגלצ ואלבום שני עם ביקורות טובות, נרקיס מבקשת להיות פשוט אשת מקצוע שעושה מוזיקה טובה, בלי קשר למגזר כזה או אחר. "אני זמרת, במקרה יש לי כיסוי ראש על הראש. אם שיר הוא טוב אז הוא טוב, נקודה סוף. אם המוזיקה עובדת, אז היא עובדת". במהלך הריאיון היא הודפת שוב ושוב שאלות על הדרת נשים או "קול באישה ערווה" (בעבר סיפרה שרב התיר לה לשיר גם בפני גברים, ר"ר) ומבקשת להתמקד במוזיקה. אם בעבר היא הבינה שזה חלק מהעניין, היום היא פשוט רוצה לבוא בזכות עצמה, בלי מחויבות להגדרות. "יש בתעשייה מלא ריספקט למסורת. אני מקבלת הרבה כבוד לדבר הזה שאני מביאה להופעות, לזה שאני אישה דתייה שומרת נגיעה. מקבלים אותי בהכי כבוד שיש, אני מרגישה מבורכת בעניין הזה". את כיסוי הראש היא ממשיכה לשאת על ראשה, למרות שהיא כבר לא בזוגיות כמה שנים טובות ("הרב שלי לא התיר לי להוריד אותו"), ולפחות אליו היא מוכנה להתייחס, אולי כי גם אליו היא כבר לא מתייחסת רק כאל סממן דתי. "אני אוהבת להתלבש בסטייל, המלבישים שעובדים איתי יודעים שכל מה שגרנדיוזי ויוצא דופן יתקבל אצלי בברכה, אני מאוד מכוונת לנראות יפה, זה בא מתוך הנשמה".
מה חשבת על הסערה שגררו כיסויי הראש של תושבות מאחז "קומי אורי" שהתראיינו בערוץ 20? בגלל כיסויי הראש שחבשו הן הפכו לתופעה ויראלית, לממים מבודחים ולוויכוחים בעד ונגד העיסוק בנושא.
"האקססורי של כיסוי ראש זה מטורף, זה חו"ל, בכל הפקת 'ווג' הכי נחשבת היום תראי שם אישה עם מטפחת על הראש. וכן, יש גבהים שונים של מטפחות, תכלס שכל אחת תחבוש מה שנוח לה. לא מתערבים לאנשים ונשים בחיים. אם אישה מחליטה ללכת בצורה כזאת וטוב לה, אי אפשר לשפוט אותה. כמו שאני לא הייתי רוצה שישפטו אותי אם אני אשים פתאום כובע, או ארים מטפחת גבוה יותר או אראה יותר שיער. בסופו של דבר מטפחת זה חלק מהאאוטפיט, ולמטפחת גבוהה וצבעונית יש אמירה. בכלל כל התחום נהיה ביזנס, ולשים מטפחת נהיה אירוע. אדרבה, אני בעדן, שירימו לגובה".
לקלף מסכות
נרקיס, כמו מדונה או ריטה, מתנהלת בעולם עם שם אחד, מותירה מאחור את שם נעוריה ונישואיה, ראובן־נגר. היא נולדה לפני 39 שנים במשפחה דתית בגוש קטיף, אחרי השירות הצבאי ועם הפינוי עזבה לתל־אביב, חיה כחילונית, נסעה להודו, ובהמשך מצאה את עצמה במדרשה לבעלות תשובה בצפת. היא התחתנה, ילדה שני ילדים, התגרשה, וב־2017 הוציאה את האלבום הראשון שלה "בוא נדבר אמת". האלבום החדש שלה נקרא "עולם חדש", במחווה למה שקורה כרגע בעולם בכלל, אבל גם בחיים שלה בפרט, סיכומו של תהליך שהיא עוברת בשנתיים האחרונות. "אני מאוד גאה בו. הוא בעיניי תמונת מצב של מה שעבר עליי, ואני באמת מרגישה שהגעתי לעולם חדש".
תספרי קצת על התהליך הזה.
"רכשתי לי הרבה אמונות חדשות בשנים האחרונות. פעם הייתי אומרת לעצמי 'זה בטוח לא יסתדר', או 'זה בטוח יהיה סבל', אבל למדתי לקלף את המסכות האלו שהחזקתי מהן שנים ארוכות ולראות שיש שפע טוב, שהשם טוב, וכל הדרך והחיפוש שלי היו משתלמים".
"הרגשתי שהכול התפרק, אין קהילה, זרקתי הכול לפח. כבר לפני זה העולם החילוני קרץ לי, אבל הפינוי של גוש קטיף הוסיף למשבר שלי, כולם ציפו שיקרה משהו, שיבוא משיח, ובסוף זרקו אותנו מהבית. אמרתי לאלוקים: 'סבבה, אתה עושה קטעים? גם אני אעשה קטעים'"
מה גרם לזה?
"יש לי מטפלת רגשית, חסידה מהחסידויות הכי סגורות שיש, בלי מכשירים אלקטרוניים פתוחים בבית, ומצד שני היא הכי רואה את עצמי מגיעה רחוק, שרה בחו"ל. מי שרוצה לפרוץ את הקליפה שלו חייב מישהו גדול ממנו, שיאיר לו עם פנס את המקומות החשוכים ויראה לו שאין באמת חושך. זה הולך ונהיה עמוק יותר, נכנסים פנימה ומגלים עוד רבדים בנפש. מי שעושה עבודה רגשית יבין את זה. אני עוברת תהליך עם עצמי, מנקה את זיכרונות הילדות, הקשרים הלא טובים, כל האמונות הלא טובות על עצמי, אני לומדת לאהוב את עצמי כמו שאני. האמונה בהשם נותנת הרבה כוח, פוגשים את הכאב והשמחה שבאים ממנו ומבינים שזה לא סותר אחד את השני, זה מעצים אחד את השני. דווקא כשיש גבולות אפשר לפרוץ. צריך את הגבולות כדי שהדברים יעופו".
איך עוברת עלייך תקופת הקורונה?
"זו חתיכת תקופה, בהתחלה הייתי בהלם. אמרתי לעצמי, מה זה אומר? איך אני הולכת להתפרנס? אני צריכה לחפש עבודה חדשה? לא הבנתי את הקונספט. אחר כך הבנתי שבסוף אנחנו בני אדם, אנחנו לומדים למצוא את הדרכים להסתדר וליצור. החיים עצמם חזקים מכל דבר, יש הופעות בזום, יש צילומים, יש אלבום חדש".
מתי בפעם האחרונה הופעת כרגיל?
"בפורים, בהופעה בדרום בפני נשים. זו הייתה הופעה מדהימה, ירדתי אל הקהל, נשים השתוללו ורקדו. זה היה וואו".
בעבר היא הייתה הכי רחוקה מהבמה, ועבדה כמורה, כגננת וכמנהלת חנות ספרים. "מלא דברים שאני לא עכשיו", כהגדרתה. היא לא הסיפור הקלאסי על הילדה שתמיד ניגנה ושרה. היא לקחה את הגיטרה לידיה רק בגיל 18, ועד היום היא לא יודעת אקורדים ותווים, למרות שבסלון ביתה נוכחים פסנתר וגיטרה. "מתי ידעתי שאני זמרת? ממש לא מזמן, לפני חמש שנים, כשכתבתי את 'שדות', הבנתי שיש כאן משהו. כתבתי אותו בלילה אחד, הרגשתי שאני פותחת דף חדש בחיים שלי, מתחילה מחדש, אחרי שעברתי הרבה, לידות וגירושים – חיים לא פשוטים מצד אחד, ומצד שני ניתנה לי פה הזדמנות להכיר מי אני, להבין מה זאת אהבה, מי אני", היא מספרת. "'בואי, נרוץ לשדות, שמיים ייפתחו, ננשום אוויר כנוע, לנוע נוע, בואי, עכשיו זה קורה, זה לא במקרה ששדה מתגלה והאור מתבהר והשקט גובר'. תמיד בסוף, כשיוצא השיר השלם, אני מסתכלת ואומרת: 'לא יכול להיות שאני עשיתי את זה'. מוזיקה זה דבר גדול, רוחני. פעם הסביר לי מישהו שאנחנו, היוצרים, לא ממציאים יש מאין. הכול קיים, המנגינות, השירים, העיבודים, אתה לא ממציא כלום, אלא פשוט הופך להיות כלי ומושך את זה אליך, כשזה צריך להיות שלך. ככה הדבר הזה קורה".
באלבום הנוכחי יש לה כמה שיתופי פעולה, בין היתר עם רביד פלוטניק (נצ'י נצ') ומירי מסיקה. עם מירי חברתה היא שרה את השיר "משה", מעין מחווה למשה רבנו. "אני אוהבת את הדמות של משה. כשהתחלתי להתחזק למדתי עליו, וואו, איזה מנהיג, טירוף, מי אומר כאלו דברים? הוא נפרד מעם ישראל ואומר להם – תזכרו שרצתי אחריכם כמו סוס במדבר. בז' באדר לפני שנה, יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו, הדלקתי נר וביקשתי מהשם שיוריד לי שיר על משה, וככה השיר הזה נכתב. מירי שמעה הרבה חומרים שלי, וכשהגענו ל'משה' הרגשנו שזה שיר שראוי ששתי נשים ישירו על מנהיג. זה יצא אקטואלי לעכשיו, הלוואי שיבוא מנהיג שיאמר לנו 'עזבו את הכבוד שלי, בואו אני אראה לכם איך לעבור את המדבר הזה. איך אני אביא אתכם לארץ המובטחת'".
"מירי מסיקה שמעה הרבה חומרים שלי, וכשהגענו ל'משה' הרגשנו שזה שיר שראוי ששתי נשים ישירו על מנהיג. זה יצא אקטואלי לעכשיו, הלוואי שיבוא מנהיג שיאמר לנו 'עזבו את הכבוד שלי, בואו אני אראה לכם איך לעבור את המדבר הזה. איך אני אביא אתכם לארץ המובטחת'"
באלבום היא משתמשת בסִמפול, חיבור בין שני קטעים שלכאורה לא שייכים זה לזה – למשל בשיר "כל מה שקורה" היא השתמשה בקטע בקולו של מרתין לותר קינג, ובשיר "גלבי" סמפלה את קולה של סבתה יונה. "בחו"ל זו טכניקה שמשתמשים בה הרבה. אני אוהבת את זה מאוד. מרתין לותר קינג ישב לי יפה בקטע, ומסבתא יונה לקחתי קטע של דיבור תימני כזה, קטע שנשים תימניות אומרות תוך כדי עבודות הבית שלהן, פורקות את הרגשות שלהן. מגניב לקחת דברים לא קשורים, למצוא את המקום לשלב אותם וליצור דבר חדש".
חיפוש כואב מאוד
השיר "אם ננעלו" עוסק בפינוי משפחתה מגוש קטיף. ילדותה ונעוריה עברו עליה ביישוב נצר־חזני. "שנים עברו, לא נותר מכל זה דבר / שועלים הלכו בחדרי הישן / ועודני שומעת את הים מרעיש בגליו / כמו אומר לא סלחתי ולנצח יותר לא אשכח // אם ננעלו שערי נדיבים / שערי מרום לא ננעלו".
היא הייתה אז בת 21, עם רגל אחת בחוץ, אחרי שירות צבאי וטיול בדרום אמריקה, ובכל זאת גם שנים אחרי כן היא נושאת את הטראומה. "חשבתי בהתחלה שכל הגירוש לא ייגע בי. זה היה בשלב בחיים שלי שהעולם הגדול עניין אותי, אבל ככל שהשנים חלפו ואני בעצמי הפכתי לאמא, 'בית' התחיל לקבל אצלי מהות חשובה מאוד. לקח לי שנים להבין מה עברנו. חשבתי שזה נוגע רק למתנחלים עם הטייפקאסט המסוים. אבל אני, שהייתי תל־אביבית ובהודו וטיילתי, מה זה נוגע אליי? אבל בחיפוש לעומק גיליתי שזה מאוד נוגע לי ומאוד מכאיב לי. מאוד. קשה לי לראות סרטים משם".
הוריה עברו לקרווילה בניצן ובהמשך בנו את ביתם ביישוב באר־גנים. נרקיס חתמה על חוזה שכירות לדירה בתל־אביב יומיים אחרי הפינוי. "הרגשתי שהכול התפרק, אין קהילה, זרקתי הכול לפח. כבר לפני זה העולם החילוני קרץ לי, אבל הפינוי הוסיף למשבר שלי. כולם ציפו שיקרה משהו, שיבוא משיח, ובסוף זרקו אותנו מהבית. אמרתי לאלוקים: 'סבבה, אתה עושה קטעים? גם אני אעשה קטעים'".
היא עברה לתל־אביב בלי להותיר סממן מחייה הקודמים. "בחיים לא היית עולה עליי שגדלתי ביישוב דתי", לדבריה. שנה גרה בשינקין ושנה בפלורנטין. היא למדה משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, והקליטה אלבום ראשון שנגנז ונמצא היום איפשהו באולפן ביפו.
למה גנזת אותו?
"למה? כשהכלי עוד לא מוכן, אז האור נעלם. הקדשתי שנתיים לאלבום הזה. פעם בשבוע נכנסתי לאולפן. המפיק המוזיקלי דני מועלם, שהוא חבר טוב שלי עד היום, אמר לי: 'בואי אני אעשה לך אלבום'. הייתי כמו הבנות האלה שחולמות לבוא לתל־אביב ואומרים להן 'הנה, קחי אלבום', סיפור סינדרלה".
אחרי שנתיים בעיר הגדולה היא הבינה שזה לא מה שהיא מחפשת. "הנשמה שלי שאלה 'באמת כיף לך, או שזה סתם משהו חיצוני? זה באמת מה שאת רוצה?'"
כשהקול הלך והתגבר היא הרגישה צורך לעצור, ארזה את חייה ובתוך 24 שעות טסה להודו לבדה. שם היא חיה למשך תקופה כמו מקומית, נכנסה לבתי משפחות, ערכה את הטקסים הדתיים של המקומיים ואכלה את האוכל ההודי. "ראיתי אותם מבסוטים על החיים ולא הבנתי איך. הם לא למדו משחק כמוני, אין להם אלבום חדש, איך הם כל כך מאושרים?"
היא חשבה להישאר לגור בהודו ולנסות להבין את סוד אושרם של המקומיים, "אבל להשם היו תוכניות אחרות. גנבו לי את כל הציוד, כולל הבגדים, הכסף והדרכון. הסתדרתי עוד קצת שם, אבל זהו, הכול נגמר, הייתי צריכה לחזור".
היא חזרה לארץ מבולבלת. "הייתי באותו מצב שבו יצאתי. שוב אני מחפשת את עצמי, לא בטוחה מי אני, איפה אני בסקאלה של הקרבה להשם, לא בטוחה מה אני – שחקנית? זמרת? החיפוש הוא כואב מאוד. חשוב לי שתכתבי את זה, שהדרך היא כואבת, זה לא שיום אחד את קמה ונהיית זמרת מצליחה. דברים מתפתחים עם הזמן".
"לגבי זוגיות, אני כרגע נהנית מהיותי פנויה רגשית, אני נורא מחוזרת וכיף לי עם המקום הזה. רק בשנה האחרונה הקמתי סוג של מודל לבית עם הילדים שלי, רק עכשיו אני מצליחה להפנים ולהסכים שאני פנויה רגשית ומוכנה"
המסע הזה הוביל אותה הפעם אל התשובה. "נזכרתי באלוקים של האולפנה, בסידור". היא התגלגלה לצפת, התלוותה לחברה שרק קפצה לומר שלום במדרשה בצפת. נרקיס חיכתה לה למטה, "עם הסיגריה והראסטות של בחורה שהרגע נחתה מהודו".
בחצי אוזן הקשיבה לשיעור תורה מהחלון. "הם קלטו אותי שם ומהר התחילו עם ה'שבי, שבי אחותי'. בסוף מגיירים אותך, מה שנקרא", היא צוחקת. "פגשתי שם בנות מאוד מיוחדות וצבעוניות, לא סתם נשלחתי לשם. חזרתי הביתה, אבל אחרי כמה ימים חזרתי לשם, דפקתי אצל המנהלת של המדרשה ואמרתי לה שהרגליים הוליכו אותי לפה".
היא החלה את דרכה בתשובה. חבריה מהעולם הקודם התקשו לקבל את המעבר שחוותה. "התקשרו המפיק, חברים, כל העולם, אמרו לי 'אל תהיי כמו אלו שחזרו מהודו והתפלקו', אבל אני כבר זהו, נכנסתי לזה, גנזתי את האלבום שמעולם לא ראה אור. הייתי שם שנה וחצי אינטנסיביות, נכנסתי לזה בכל הכוח, שלוש תפילות ביום והכול אסור־אסור־אסור כמו חוזרים בתשובה שישר לוקחים על עצמם את כל ה'דינים'".
שבויה ברומנטיקה של פעם
אנחנו נפגשות בביתה החמים בבאר־גנים, יישוב בין אשדוד לאשקלון, שהוקם למפוני גוש קטיף. שם היישוב מורכב מראשי התיבות של תשעה מיישובי חבל עזה שפונו במסגרת תוכנית ההתנתקות – בדולח, אלי־סיני, רפיח־ים, גדיד, גן־אור, נצר־חזני, נווה־דקלים, ניסנית ומורג. נרקיס חיה על הקו דרום־מרכז, ומבלה שעות בכבישים. "יש לי קילומטרז' שלא ייאמן, בגלל זה אני לא מצליחה למכור את הרכב", היא צוחקת.
"מתי ידעתי שאני זמרת? ממש לא מזמן, לפני חמש שנים. כשכתבתי את 'שדות' הבנתי שיש כאן משהו. כתבתי אותו בלילה אחד, הרגשתי שאני פותחת דף חדש בחיים שלי, מתחילה מחדש, אחרי שעברתי הרבה, לידות וגירושים. חיים לא פשוטים מצד אחד, ומצד שני ניתנה לי פה הזדמנות להכיר מי אני, להבין מה זאת אהבה, מי אני"
לא קשה לגור רחוק כל כך, כשהכול קורה במרכז?
"אני חייבת לגור ליד ההורים. הם חבל ההצלה שלי, מי יכין לי צהריים אם לא אמא שלי. זה בהחלט מצדיק את מחיר הנסיעות. חד־משמעית כדאי לגור כאן בשביל הילדים. אם הייתי רווקה ללא ילדים הייתי גרה בדירה פצצה בתל־אביב, אבל כאן לילדים יש מסגרות שמתאימות להם. אני רוצה לשמור על אורח החיים שלי, יש לי בית כנסת מטר מהבית ומשפחה שגרה קרוב. זה חשוב לי".
זוגיות פרק ב' עומדת על הפרק? גברים מנסים את מזלם איתך?
"מה זה מנסים? הם מתחילים איתי. וגם מלא שדכניות נופלות עליי עכשיו. זה ממש עניין של אנרגיה, בזמן האחרון התחלתי להקדיש זמן לרצון לזוגיות, הייתי עסוקה ולא שמתי לב שבסוף אני לבד. כל הזמן אני מוקפת אנשים, צוות, הופעות, הכול קורה, ואז מגיעה שבת כשהילדים לא איתי ואני אומרת 'רגע, עם מי אני עושה שבת'. אני חושבת שהרבה נשים רווקות, גרושות או אלמנות יכולות להזדהות איתי. מהרגע שהארתי את המקום הזה ואת הרצון הזה בזוגיות, דברים קורים. אני במצב שאני רוצה לעבוד גם על החיים הפרטיים שלי, לא רק על המוזיקה. וכן, אני לא אשקר, אני לא עובדת בזה כמו שאני עובדת במוזיקה. במוזיקה אני טוטאלית ברמות בלתי נסבלות, כל דבר צריך להיות 'בום', מדויק, הכי טוב. לגבי זוגיות, אני כרגע נהנית מהיותי פנויה רגשית, אני נורא מחוזרת וכיף לי עם המקום הזה, לפעמים מסיימים פרק של נישואין וזה לא באמת מסתיים. באיזשהו מקום גם אצלי זה היה פתוח. רק בשנה האחרונה הרגשתי שזה נסגר ושהקמתי סוג של מודל לבית עם הילדים שלי, רק עכשיו אני מצליחה להפנים ולהסכים שאני פנויה רגשית ומוכנה".
ניסית אתרי היכרויות?
"נכנסתי לטינדר, ברחתי משם אחרי 12 שעות. קיבלתי הרבה הודעות, אבל אני מרגישה שזו לא הדרך. אני קצת שבויה ברומנטיקה של פעם".
מחכה שהאביר יגיע לבאר־גנים?
"בטח, אני לגמרי מאמינה שהוא יכול לדפוק לי בדלת, הכול יכול לקרות. מתכתבים איתי ברשתות, מנסים להכיר. ארבע השנים האחרונות שעברתי, והמסע המוזיקלי שחוויתי, לימדו אותי שאין דבר כזה 'בלתי אפשרי'. מתאים לי שמישהו ידפוק בדלת. זה לא בלתי מציאותי בעיניי".
היא פעילה מאוד ברשתות החברתיות, כותבת בפייסבוק, מפרסמת באינסטגרם ("התחלתי גם טיק־טוק, אני משקיענית, עובדת בזה"). אחד הסטטוסים הבולטים שעלו לכותרות היה כשהתייחסה לאונס באילת וקראה "להפסיק לתת יד לתרבות האונס", שאותה הדגימה בין היתר בציטוטים משיריהם של סטטיק ובן־אל, איתי לוי וסטפן לגר. "המדיה מפוצצת זילות של נשים — אפשר לכתוב על אהבה ותשוקה בלי להוזיל אותנו".
הפוסט עורר הדים רבים ולא עשה הנחות לאף אחד. "יצא שסטטיק ובן־אל שחררו שיר שמדמה בנות לעוגיות חמות, ומצד שני באותה תקופה כולם דיברו על האונס באילת. אמרתי שאני לא יכולה לראות את השקר הזה מול העיניים. אם זו התרבות שלנו, אז למה מצפים? איך יכול להיות שנערה שיצאה לחגוג עם חברות חוזרת עם שריטה לכל החיים? אולי כי התרגלנו לאווירת פריצות מוגזמת וזילות גוף האישה? המדיה מפוצצת זילות של נשים – אישה היא חפץ יפה וזהו, התרבות הפרוצה מעבירה מסר לילד שנמצא מול המסך שאישה היא גוף וזהו. המלכה עירומה, תרתי משמע, ואף אחד לא מדבר על זה ולא מעז לצאת נגד. אבל זו האמת. תמיד אבל תמיד בקליפים, בפרסומות, בכתבות השער – הגבר לבוש, והבחורה עם בגד ים זעיר, ספק בגד בכלל. האונס הזה הוא צעקה ואנחנו חייבים לשמוע אותה".
"יש לי מטפלת רגשית, חסידה מהחסידויות הכי סגורות שיש, בלי מכשירים אלקטרוניים פתוחים בבית, ומצד שני היא הכי רואה אותי מגיעה רחוק, שרה בחו"ל. מי שרוצה לפרוץ את הקליפה שלו חייב מישהו גדול ממנו, שיאיר לו עם פנס את המקומות החשוכים ויראה לו שאין באמת חושך"
איפה תהיי חמש שנים מהיום?
"לעוף איתך? לא תיבהלי? אני על קו ישראל לוס־אנג'לס, עובדת על אלבום בינלאומי, עם בן הזוג שלי, ואני מקווה לעוד ילד, ילדה, בת, ושאהיה משפיעה מבחינת המוזיקה שלי בעולם".
"אפרופו חנוכה", היא מרצינה, "חשוב לי להעביר מסר שאפשר לצאת ממקומות מאוד חשוכים. לפעמים בחושך אתה הולך לאיבוד, ונראה לך שאין דרך יציאה. 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', אתה חייב מישהו גדול ממך שיאיר לך את הדברים האלה, ותמיד לזכור שהכול לטובה. אני זוכרת שבשנים של החיפוש הייתי שואלת את עצמי – למה נבראתי ככה, למה אלוקים לא עשה אותי מישהי שעובדת בעבודה רגילה מתשע עד חמש? למה לי לשאת את כל הכובד הנפשי הזה? הבנתי עם הזמן שזה חלק מהדרך. כמו אדם עני שיושב על ארגז מלא יהלומים ולא רואה את זה. ככה השם עשה אותנו. למה הקורונה הגיעה? לעצור את המרוץ, לגלות דברים שאנחנו לא יודעים. אומרים שפרצתי בגיל מאוחר, אבל אין דבר כזה גיל מאוחר. היה צריך לגלות את הדבר הזה וזה היה צריך לצאת לעולם, והוא יוצא".
את משתמשת בשיחה הזאת הרבה במילה ריפוי. את מרגישה שהשלמת את התהליך הזה?
"כשאני מסתכלת על כל האנשים מהעבר שלי, על אנשים שפגעו בי או אנשים שהרגשתי כל כך קטנה לידם, אני מרגישה פתאום חמלה כלפיהם, וכך אני יודעת שעברתי תהליך ריפוי. כשאני מסתכלת עליי בתור עצמי, ואומרת לעצמי שזו אני, זו הנשמה שלי, ואני מצליחה לאהוב את זה ולחיות עם זה אפילו שזה לא מושלם – אני יודעת שכן, עברתי ריפוי".
