ב־1993 פרסם הסופר והתסריטאי הצרפתי עמנואל קארר ביוגרפיה נוספת על אחד מגדולי המאה העשרים, פיליפ ק. דיק (I'm Alive and you are Dead""). הוא הקדיש בה מקום נכבד לשנים האחרונות בחייו של סופר המד"ב האמריקני, שטען בין היתר כי עבר סדרה של התגלויות מיסטיות חסרות פשר. דיק תיעד את מחשבותיו, השגותיו ומסקנותיו הבלתי נחרצות בסוגיה על גבי אלפי עמודים. אלה כונסו שנים רבות לאחר מותו תחת השם "The Exegesis" (המדרשים), והם מכילים גם לא מעט מכתבים, רעיונות לגבי עתיד המין האנושי וצלילה עמוקה לימי ראשית הנצרות. דיק בעיקר גילה מחדש את הגנוסטיקה, ואף האמין כי הוא חי בשתי מציאויות במקביל: קליפורניה של סוף שנות השבעים ורומא העתיקה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסביב לעולם, תרומה חברתית או תוצרת מהכפר: מארזי אוכל עד הבית
– יום התפוצות בכנסת: קהילת יהודי בחריין נחשפת
– מאחורי הענישה החמורה בפרשת הגניבות בבסיס גיבור
כעשרים שנה לאחר מכן החל קארר לעבוד על "המדרשים" של דיק. כמובן, מתוך פרספקטיבה אחרת ומתווה אחר לחלוטין. זה אמנם לא מצוין בספר שלפנינו, "המלכות", באופן חד־משמעי, אבל ההערצה של קארר לדיק עולה לעיתים על פני השטח, וכשהיא עולה היא כמו פליטה פרוידיאנית. קארר חש כלפי דיק הערצה ורגשי נחיתות, ובשלב מסוים אף משווה את הסופר האמריקני למפיץ בשורת הנצרות פאולוס מתרסוס, שלו הוא מקדיש למעשה את החלק הארי של ספרו הנוכחי.
"המלכות" הוא הניסיון של קארר לפענח לעצמו את מקומה של הדת בחייו. והוא עושה זאת באמצעות נבירה ביומנים מלאי הגיגים סמי־רליגיוזיים שכתב בנערותו ודחף לארון מעופש, ודרך ניסיון לשחזר את הנצרות עצמה, מימיהם של הנוצרים הראשונים.
בעוד יומניו של פיליפ דיק היו טקסטים לא ברורים, רקורסיביים לעילא, מבריקים, מבהיקים, מאתגרים מבחינה נוירולוגית ומהווים מבחן סיבולת סיירת עבור מערכת העצבים האנושית; טקסטים שג'ונתן לתם ופמלה ג'קסון נאלצו לערוך אותם במשך שנים, לשרוד במצב שפוי יחסית ובכל זאת להוציא תחת ידם את אחד הטקסטים המופרעים, הגאוניים ומאתגרי הריטלין שנכתבו אי פעם – קארר ניגש לכתיבה מנקודת מוצא הרבה יותר קומוניקטיבית וליניארית. והתוצאה היא שרגשי הנחיתות שלו מול דיק מתגלים כמוצדקים.
מסורת או פייק ניוז?
קארר כותב כבר בהתחלה, כי כמו דיק, ובלי קשר אליו, גם הוא נקלע למשבר נפשי עמוק שהביא אותו אל חיק האמונה הנוצרית, הקתולית, אחרי שנים רבות שהדחיק את התקופה המוקדמת הזו בחייו. כלומר, כנער חצי מתבגר קארר כן היה שייך לכנסייה הקתולית, ביקר בה בימי ראשון, עבר את טקסיה והאמין בשילוש הקדוש ובישו כבן האלוהים.
הספר מתחיל בהצגת המציאות הזו, ולאחר מכן ובמשך רובו עובר קארר לתאר את חיי שליחי הנצרות הידועים. מלבד פאולוס, מקום נכבד מוקדש גם למסעותיהם והגיגיהם של לוקאס ויוחנן.
אלו חלקים ארוכים מאוד, המבוססים בחלקם כנראה על תעודות היסטוריות או על כתבים מלאי מניפולציות מוסוות ששרדו את פגעי הזמן. אבל לזכותו של קארר אפשר לומר שהוא בכל זאת מצליח לקחת את הידוע לכאורה ולהפיח בו חיים ספרותיים.
פאולוס, לוקאס ויוחנן הופכים לדמויות בשר ודם, עם צרכים, תשוקות, אפילו חולשות, ולכל מסעותיהם וקשייהם מתלווה קורטוב של מתח, דרמה ובניית תפאורה חושית מתאימה. קארר אף תוהה לא פעם לגבי הפער בין הכתובים למציאות ההיסטורית, פער שכמובן לא ניתן לפתרון לעולם.
אבל כחלק מאותו פער הוא גם תוהה לגבי הטוטאליות הבלתי מתפשרת שלהם: האם באמת חיו לפי מה שהטיפו, האם זה בכלל אפשרי, האם כל מה שכתוב הוא לא פייק ניוז רב־שכבתי שעובר מדור לדור כמו מגפה? על פאולוס למשל הוא תוהה: "אם לא חלף בו החשד שהוא עושה שטות עצומה, שהוא מקדיש את חייו למשהו שפשוט לא קיים, ומפנה עורף למה שקיים באמת: לחום הגוף, לטעם המתוק מריר של החיים, לחוסר השלמות הנפלא של הממשי" (224).
ספוג בחשיבות עצמית
אלו החלקים בספר שבהם קארר לוקח צעד לאחור ומספר את סיפורי האחרים. אבל זה אמור לשרת את האג'נדה המהותית יותר של הספר, והיא המסע האישי שהוא עורך; שהוא, כמובן, אינו מסע בעקבותיהם, כי מדובר בעולם אחר ובזמן אחר ובאדם אחר, ובניגוד להם הוא אינו טוטאלי ולא בא להפיץ בשורה. הוא בא לתהות על קנקנו שלו, ולגלות האם בתוך הקנקן באמת חבויה נשמה דתית או שמא נרקיסיסט מלא ברחמים עצמיים.
למרבה הצער, המסע של קארר הוא מסע לשום מקום. הוא מתחיל בשאלות אלמנטריות כמו האם אני מאמין, ומנגד אני לא מאמין שאדם כלשהו חזר מן המתים, "אלא שהעובדה שאפשר להאמין בזה, שאני עצמי האמנתי בזה, מסקרנת אותי, מרתקת, מטרידה, מסעירה" (עמ' 268). הוא מתעסק לכאורה בדברים הכי עמוקים, אבל נשאר במים רדודים.
יתרה מכך, הוא מסיים את המסע הזה בדיוק כפי שיצא אליו; אותו אדם נוירוטי, אובססיבי, דיאלקטיקן בלתי נלאה, ובמילים אחרות – מעין קריקטורה של סופר נפוח שלא מסוגל לראות דבר מעבר לעצמו וחושב שהכול קשור אליו (כולל הגאוניות של דיק). לפעמים הוא לפחות מחפה על כך ברגעים של מודעות עצמית. "מרוכז בעצמו, מטפח את הנוירוזות שלו, ספוג כל כולו בחשיבות עצמית" (עמ' 80), אבל לרגע לא מצליח באמת לומר משהו על אמונה דתית שלא נאמר קודם לכן.
דמות כמותו לא באמת יכולה מבחינה פסיכולוגית לצאת מגבולות האגו שלה. היא לא מסוגלת להפנים שיש משהו גדול ממנה. היא לא מסוגלת לחשוב על מהות מסוימת שהיא לא חלק ממנה, שהיא לא עומדת במרכזה. וההודאה הבלתי נשמעת שבכל זאת דיק היה גדול ממנו, היא די והותר עבור רגשי הנחיתות שלה. כך למשל הוא מסיים את המסע: "את הספר שאני מסיים כאן כתבתי מתוך כנות, אבל הדבר שהוא מנסה לגעת בו גדול ממני כל כך, שאני יודע שהכנות הזו נלעגת. כתבתי אותו כשאני נושא על גבי את כל מה שאני: חכם, עשיר, רב מעמד" (474).
סיסמאות מהוקצעות
צניעות וענווה נעדרים גם הם אפוא מסל הכלים האישיותי של קארר, אבל ניחא. ייאמר לזכותו שאכן לכל אורך הספר הוא בכל זאת מנסה להיות כן, חשוף ועירום ככל שניתן, ופה ושם ישנם רגעים נפלאים, כמו למשל האומנת ג'יימי שהוא שוכר עבור ילדיו בחלק הראשון של הספר. כל האפיזודה שבמהלכה היא מגיעה לביתם, משאירה שם בוקה ומבולקה ומחולצת על ידי דיפלומט אמריקני שנעלם מעל פני האדמה, היא אפיזודה קומית־טרגית נפלאה ונוגעת ללב.
יש פעמים שקארר מותיר על פני יציקת הטקסט אי־אלו מחשבות מנוסחות לעילא, שנותרות אמנם שטחיות, אך נשמעות כסיסמאות מהוקצעות היטב. כמו למשל: "כעת אני יודע שמה שאנחנו מגשימים, לא אנחנו מגשימים, אלא המשיח בתוכנו" (31). או: "במקום שסתירות במציאות יהרסו את האמונה, הן רק מחזקות אותה" (184).
כמו כן, עיסוקו במוסד הכנסייה הקתולית מעניין בכל זאת. מצד אחד הוא מתפעל מכך שבמשך כל הזמן לא התרחקה הכנסייה ממה שהייתה במקור. להפך, היא עדיין מציבה לעצמה אידיאל כה תובעני של נאמנות למקור הזה, גם אם אינה מצליחה לעמוד בו. מצד שני, הוא מבין שיש בזה משהו לא רלוונטי, לא אפקטיבי ופתטי.
השטן סירב בנימוס
לא מעט ספרי מסע רליגיוזיים נכתבו, הן בהקשר יהודי והן בהקשר נוצרי. רומנים כמו "דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס או "רעב" של קנוט המסון, או אפילו "הבשורה על פי ישו" ו"דברי ימי המנזר" של ז'וזה סאראמאגו, הם רק דוגמאות על קצה המזלג. וכמובן הספר המשמעותי אולי מכולם, "החוויה הדתית לסוגיה" של ויליאם ג'יימס.
במקרים אלה, הנרטיב הדרמטי נכרך בסינרגיה הרמונית עם הממד הדתי, והפך את מסעותיהם של הדמויות המובילות למסע שחיבר הרמטית את הקורא – גם זה החילוני – הן אסתטית, הן אינטלקטואלית והן רגשית. קארר לא מצליח באף אחד מהפרמטרים האלה. הניסיון שלו יומרני במובן חיובי ומעורר הערכה, אבל התוצאה היא פשוט מייגעת.
השילוב בין ממואר חסר מיקוד לביוגרפיה של השליחים פשוט לא עובד, ויכול לעורר עניין רק אצל פירורים של קהל שבוי – אלו העוסקים בנצרות ובהיסטוריה של הנצרות ועשויים לראות בטקסט הזה כמין מוצר משלים. וחבל. קארר דווקא ניחן ביכולת מוכחת לכתיבת ביוגרפיות של אחרים, ומלבד הביוגרפיה של דיק כתב גם את זו של אנדרי לימונוב. מי שבאים אל הספר מתוך סקרנות אנושית פשוטה, עלולים למצוא עצמם מהר מאוד בתוך סחרחרה פטפטנית שיוצרת תחושה שהיא הרבה יותר ארוכה מכמעט חמש מאות עמודיה.
באחד הרגעים בספר (עמ' 58), כשקארר מדבר על המחיר שפאולוס שילם עבור אמונתו, ושבכלל אנשים משלמים עבור האדיקות וההתמסרות שלהם לדת, הוא כותב: "מה שאנחנו מתבקשים לתת… הוא הדבר שעליו אנחנו הכי פחות רוצים לוותר. עלינו לחפש בתוכנו מה הכי יכאב לנו להקריב… עבור אברהם זה היה יצחק, עבורי זו היצירה… הדבר שלמענו הייתי שמח למכור את נשמתי לשטן, אלא שהשטן לא חפץ בה". במקרה של הספר הזה, אכן קשה להאשים את השטן. גם לו, מתברר, יש גבולות.
המלכות
עמנואל קארר
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
בבל וידיעות ספרים, 2020, 496 עמ'
