הייקו היא צורת שיר יפנית עתיקה, המורכבת משלוש יחידות משמעות ושבע־עשרה הברות: "בֵּין עַנְפֵי אֹרֶן / סָמוּךְ לַיָּרֵחַ עוֹד נָע / קֵן קָטָן רֵיק". לצורה המהודקת והקצרה יש כללי עיצוב ותוכן מדויקים המחייבים את הכותב לשליטה עצמית, ליטוש ודיוק קפדניים. בעוד שהשפה מחפשת בדרך כלל ריבוי, השירה מחפשת דיוק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אומה צריכה לא להיות פציפיסטית, בפרט אם היא חפצת חיים"
– ביהמ"ש המחוזי לפרקליטות: תקנו את כתב האישום בתיק 4000
– מסע אמוני שנגמר במבוי סתום
שירת ההייקו היא דק על דק. מתוך מודעות למיעוט שבה היא מאפשרת פשר וריבוי משמעות, ושיריה נקראים כיצירות זעירות ומושלמות שהנקיות והאיפוק שבהן עשויים להביא את הקורא לשאלות קיומיות והארה: "יְמֵי קוֹרוֹנָה / עַל הַיַּרְקוֹן רָץ / צֵל מִן הַגָּדָה מִמּוּל". כשהוא במיטבו, לוכד שיר ההייקו רסיסי מציאות זעירים ומושלמים כמו השתקפות העולם באגל מים.
הוצאת "ירח חסר" היא הוצאה קטנה המפרסמת שירי הייקו מתורגמים ומקוריים ויש בה שכיות חמדה של ממש, שהספר שלפנינו הוא אחד מהם. "על לא דבר" הוא ספרה השביעי של ליאת קפלן. כבשאר ספריה, יש בו גם הייקו וגם רישומים פרגמנטריים: מהתבוננות בזר ברחוב, דרך קטע מלווייתו של המשורר טוביה ריבנר, ועד שיחה נוגעת ללב עם הורים קשישים.
יכולת ההתבוננות – המבט הלא שיפוטי במתרחש והיכולת ללכוד את הרגע – היא סגולת ההייקו, שמתחדדת במבטה הרגיש של קפלן; היא ביטוי למצב תודעה מעמיק הרואה את רסיסי המציאות, שלרוב היינו חולפים על פניהם ללא מחשבה, כרגעים שלמים בפני עצמם. כך נולדים שירים מופלאים כמו "גֶּשֶׁם / קוֹלוֹת יְלָדִים בַּגָן / מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶׁם", שהם בעת ובעונה אחת יומיומיים ומתארים רגעי חולין, אך ההתבוננות בהם היא רגע של נוכחות וכמעט קדושה.
המהלך הפואטי של קפלן, שבשנים האחרונות מפרסמת כמעט רק שירת הייקו, הוא מהריבוי אל המעט המחזיק את המרובה. כאשר משוררת בעוצמה כשלה עושה זאת (מעניין להשוות את הספר שלפנינו ל"על שפת נהר כבר", 2006) נראה כי מדובר בבחירה חתרנית להתנגד לאקטואלי, לתשפוכת הרגש – "עוֹד יוֹם בְּחִירוֹת / בְּצֵל עֲלֵה סִרְפָּד מִתְנַמְנֵם / זַחַל יָרֹק"; ניסיון שלא להלך אחר הרעש והגסות שאופפים את תרבות הטקסט הנוכחית, אלא לייקר את ההתבוננות, הדקות וכוחו של רגע אחד בהווה.
קריאה מעמיקה בכתיבת ההייקו של קפלן בעשור האחרון מראה כי רבים משיריה נכתבים תחת תודעה עמוקה של חווית אובדן – "הוּא לֹא מְזַהֶה אוֹתִי / אֲבָל זוֹכֵר – / בְּנוֹ שֶׁל אֲהוּבִי"; מאובדן ההורים המתקרב עד לאובדנן של רגישות תרבותית ואהבה. בעולם שמרבה מילים עד שחיקת המשמעות שמאחוריהן, עומדים שירי ההייקו של קפלן כניסיונות יהלומיים לאחוז ולנצור את מה שנשאר: "נוֹסַעַת בֵּין פַּרְדֵּסִים / רֵיחַ אִישׁ שֶׁאָהַבְתִּי / חוֹמֵק פְּנִימָה".
ליאת קפלן
ירח חסר / 121 עמ'
