יואב רוטמן היה רק בן ארבע כשהחליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. זה קרה כשביקר עם אביו בקניון וראה ליצן עומד על במה ומצחיק את הילדים. באותם רגעים הוא הבין שהוא רוצה להיות כמוהו. בגיל שש הוא כבר ניסה להתקבל לתפקיד מוגלי במחזמר ספר הג'ונגל. אבל גם אחרי אודישן מביך במיוחד מול חנוך רוזן, שבסיומו לא קיבל את התפקיד, החלום נשאר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מערכת ההגנה האווירית שתמגר את האיום האיראני
– דעה: דיסטל וברדוגו מוכיחים: הימין התחיל להפנים את משמעות השלטון
– דובאי של מעלה: המדריך למטייל הדוס באמירויות
במהרה הוא גם התגשם, וכבר בגיל צעיר החל רוטמן לשחק בסדרות ובסרטים. בין השאר כיכב בסדרות "בני ערובה", "מועדון החנונים" ו"הנערים", ובסרטים "מבול" ו"מראות שבורות". השבוע ייכנס שוב לנעליו של חנינא טוניק, אברך רך בשנים, הנשוי לרוחמי (שירה האס), בעונה השלישית של הסדרה "שטיסל" (yes) של היוצרים יונתן אינדורסקי ואורי אלון, המגוללת את קורותיה של משפחה ירושלמית חרדית. חמש שנים חלפו מהעונה הקודמת, אבל רוטמן בן ה־25 עדיין נראה נער. ולמרות שהצילומים כבר הסתיימו, הוא נותר עם הזקן העבות, כי בימים אלו הוא מצטלם לתפקיד של חרדי אחר.
ספר לי מה עבר על שניכם, על חנינא ועליך, בחמש השנים האלה?
"כן, עברו חמש שנים. השתניתי מאוד בזמן הזה, והחלטתי שאני חוזר להיות חנינא קצת אחר. להיות חנינא עם תכונות האופי שלו ועם מה שהוא, אבל גם להביא את עצמי לתוך זה. לא בהכרח להתיילד ולהיות כמו הילד שהייתי אז, אלא להביא יותר את חנינא מהנקודה שאני נמצא בה היום בחיים, ממקום הרבה יותר בוגר ונינוח, פחות היסטרי. זה ממש כיף, לצקת לתוך העמודים התומכים של הדמות מהעונה הקודמת את מי שאני היום. סוג של לחזור הביתה, למקום מוכר, אבל עם הזדמנות לגלות עוד דברים".
בין העונה השנייה לעונה השלישית, רשמה לעצמה שטיסל הישג לא מבוטל: שתי העונות הראשונות שלה נמכרו לנטפליקס, וגיבוריה הפכו לדמויות מוכרות ברחבי העולם, במיוחד בקרב קהילות יהודיות. "סבתא שלי מספרת שכל החברות שלה בארצות־הברית רואות את הסדרה, מעריצות את השחקנים ושואלות מתי עונה שלישית. אז הנה, חזרנו".
הפתיעה אותך הרכישה של נטפליקס?
"הופתעתי מכך שסדרה מאוד מקומית ואישית מעוררת הזדהות במקומות שלכאורה לא קשורים לכאן. ראיתי לא מזמן הרצאה של עמוס עוז ביוטיוב, והוא אמר שם שככל שסיפור הוא יותר אישי, ככה הוא יותר אוניברסלי. גם סיפור שקורה בעיירה קטנה עם אנשים קטנים ופשוטים מעורר הזדהות בהרבה מקומות. אז כנראה שזה נכון. שימח אותי להיות בנטפליקס, אבל אני לא מתעסק בזה ביום־יום. אני רוצה עוד משהו משמעותי בנטפליקס ועוד פריצות דרך. אני כבר עסוק בדבר הבא, יש רצון למשהו עוד יותר משמעותי וגדול".
"הופתעתי מכך שסדרה מאוד מקומית ואישית מעוררת הזדהות במקומות שלכאורה לא קשורים לכאן. ראיתי לא מזמן הרצאה של עמוס עוז ביוטיוב, והוא אמר שם שככל שסיפור הוא יותר אישי, ככה הוא יותר אוניברסלי"
אתה רק בן 25, היו לך לא מעט הישגים, ואתה כבר עסוק בדבר הבא. מאיפה הדרייב?
"בגלל שהתחלתי לשחק בגיל צעיר מאוד, ההורים שלי אמרו לי כל הזמן 'תיזהר שההצלחה לא תעלה לך לראש', 'תמיד תזכור שאתה לא יודע עדיין כלום', ו'זה מקצוע שאתה נמצא בו פעם למעלה ופעם למטה'. אני כן מנסה לשמור על יציבות בתוך זה, ומצד שני אני מרגיש שאם איהנה מדי וארגיש יציבות, או אם ארגיש במקום נוח – זה ימנע ממני להתפתח. אם אני אגיד 'הכול טוב', זה יגרום לי להוריד את הרגל מהגז. אני שואל את עצמי על כל דבר 'מה אני לומד מזה?' – אני לא רוצה לעצור במקום, אני לגמרי בעד לתת גז".
צילומים בין הסגרים
בעונה החדשה אנחנו פוגשים את משפחת שטיסל הבוגרת. עקיבא (מיכאל אלוני) הוא כבר אבא לתינוקת החמודה דבוירל׳ה, אמן משגשג שמתפרנס מציוריו, אבל עדיין מצליח להדאיג את אביו שולם (דב גליקמן). גיטי וייס (נטע ריסקין) ובעלה ליפא (זהר שטראוס) מתמודדים עם ילדיהם הבוגרים, ובין השאר עם הנישואין של רוחמי (שירה האס) וחנינא (רוטמן).
העונה השנייה הסתיימה בנישואיהם של רוחמי וחנינא, והנוכחית מתחילה חמש שנים מאוחר יותר, כאשר את הזוג הכבר לא כל כך צעיר מעסיקה הרחבת המשפחה.
"הם מתמודדים עם הקושי בהבאת ילדים לעולם", מספר רוטמן, "חנינא, שהוא עילוי בתורה, סגפן ובודד, נקרע בין הרצון שלו לילד ובין הפתרונות המוצעים להם, הנוגדים את ההלכה; בין הרצון להיות בעל משפחה ובעל טוב לרצון לשמור מצוות. למעשה, חנינא הביישן והצנוע, שלימוד התורה שלו תמיד במקום הראשון, עובר בעונה הזו תהליך התבגרות: לראות גם את רוחמי ולבוא לקראתה. בהתחלה הוא קצת נוקשה, וזה הולך ומתרכך".
בשנה האחרונה רשמה לעצמה שירה האס, שמגלמת את רוחמי, הישג חסר תקדים, כשהייתה לישראלית הראשונה המועמדת לפרס אמי בקטגוריית השחקנית הראשית המצטיינת במיני־סדרה או בסרט, על התפקיד הראשי בסדרה "המורדת", גם הוא של אישה מקהילה חרדית. האס למדה עם רוטמן באותו מחזור ב"תלמה ילין", והשניים כבר השתתפו יחד במספר פרויקטים. "אנחנו מכירים מילדות. שירה מדהימה, היא סופר־מוכשרת, חכמה וחדה, יש לה יכולת לזהות מהלך דרמטי ולדעת לתת לזה שם בצורה ממש מהירה. אני לפעמים בהלם מהמהירות שלה. אצלי זה צריך להבשיל, אבל היא כבר עלתה על זה והיא רצה נורא מהר. יש לה עוצמה מטורפת, מה עוד אפשר להגיד?"
התבאסת שהיא לא זכתה באמי?
"כן, וזה יישמע קלישאתי, אבל אני מאמין שבטקס כזה רק להיות מועמדת זה כבר לנצח. שירה עשתה היסטוריה".
"שירה האס מדהימה, היא סופר–מוכשרת, חכמה וחדה, יש לה יכולת לזהות מהלך דרמטי ולדעת לתת לזה שם בצורה מהירה מאוד. אני לפעמים בהלם מהמהירות שלה. יש לה עוצמה מטורפת"
אתה מצטלם עכשיו לסרט, שוב בתפקיד חרדי, ולשירה רשומים כבר שני תפקידים מרכזיים כאישה חרדית. יש לכם שורשים אבודים במאה שערים?
"אני חושב שיש בנו משהו שנראה קצת מאופק וביישני. שנינו נראים צעירים, וזה מתאים לדמויות החרדיות המסוימות שאנחנו מגלמים. אבל גדלתי בבית סופר חילוני, והדת הייתה משהו מאוד רחוק ממני".
העיסוק בחברה החרדית דרך שטיסל חיבר אותך יותר לעניין?
"שטיסל היא הזדמנות לקבל זווית אנושית על הדבר הזה. לראות את החרדים כבני אדם עם רצונות ורגשות. אגב, בשטיסל הם לא מוצגים כמלאכים אלא כבני אדם. מראים גם את השטיקים והמניפולציות שלהם, ואת המתח התמידי בין כל מיני רצונות ובין הרצון להיות בן אדם טוב ושומר מצוות. כל זה גרם לי להסתכל על המגזר החרדי עם פחות דעות קדומות, זה קצת שבר לי אותן.
"הבנתי שהרבה מאוד חרדים ודתיים רואים את הסדרה ואוהבים אותה מאוד. אני חושב שהם מתחברים לאותו רעיון – לראות את עצמם בצורה אנושית. בני אדם עם תחושות ורגשות, ולא כמו שמראים אותם בחדשות. אני רואה את ההפגנות של הציבור החרדי הקיצוני, ואז אני לובש את הבגדים של חנינא, ואני אומר לעצמי, איזו מתיקות. מה הקשר בין השניים?"
בעונה הקודמת, שהייתה גם הראשונה של רוטמן בתפקיד חנינא, הוא יצא למסע בין חרדים עם יועץ הדת של הסדרה. הם אכלו צ'ולנט בבני־ברק וביקרו בישיבת פוניבז'. הפעם הוא החליק בטבעיות לחליפה של חנינא.
אחת התוספות בעונה החדשה היא דמותו של הרב סולובייצ'יק, בגילומו של שולי רנד. "התרגשתי כשהבמאי אלון זינגמן אמר לי ששולי יגלם את הרב סולובייצ'יק. אני גם ככה מאוהב בשולי תקופה ארוכה. כשהוא היה שחקן חילוני הייתי ילד ממש צעיר, אבל תמיד אהבתי אותו. יש לו פשוט נוכחות מטורפת. הוא מדבר איתך ואתה מרגיש את הלב שלך זז. יש לו יכולת להזיז את הנשמה. הסצנות איתו היו משהו מאוד־מאוד חי. הסצנות שלי איתו צולמו ביום הצילומים הראשון בעונה השלישית. התכוננתי הרבה לפני זה. היה לי חשוב שזה יצא הכי טוב שאפשר. שולי ראה שאני מתוח בין הטייקים. דיברנו בין הצילומים ואז הוא אמר לי: 'הסוד הוא לא לקחת את כל העסק כל כך ברצינות'. איזה דבר יפה זה להגיד. ובאמת עם כל האמביציה והרצון לעשות את זה הכי טוב, היכולת לשחרר זה משהו חשוב שאני עובד עליו קשה. בסוף הקסם האמיתי קורה כשאתה מרשה לעצמך לאבד שליטה, ולא לנסות לתפוס את זה בכוח".
איך הייתה העבודה מול השחקנים הוותיקים בסדרה שגם הם ממש אייקונים, ששון גבאי ודבל'ה גליקמן?
"רוב העלילה של חנינא היא עם שירה, וקצת עם שולי. עם ששון ודבל'ה לא הייתה לי אינטראקציה חוץ מלראות אותם על הסט מרחוק, למרות שהייתי שמח מאוד אם היו לי סצנות איתם. אני אוהב מאוד לשחק עם אנשים מבוגרים, זה משהו שאפשר ללמוד ממנו. שירה כן שיחקה מול דבל'ה והיא שיתפה אותי שהחוויה הייתה בעיקר מצחיקה. הוא בן אדם מצחיק במיוחד".
"בעיניי 'הנערים' היא תמרור אזהרה של 'תראו איזה שיח אלים יש כאן, ותראו לאן זה יכול להוביל'. מי שממהר להתעצבן ולא לשאול את עצמו אולי יש כאן משהו בביקורת שהסדרה מעבירה, בעיניי מפספס נקודה סופר חשובה. תראו לאן שיח אלים של שנאה יכול להוביל אותנו, ואל תחשבו שאנחנו חסינים"
הסדרה צולמה בין סגר לסגר, כשחברי הקאסט נזהרים באופן מיוחד שלא להיכנס לבידוד. "על כל יום צילום שהגעתי אליו ועבר בשלום הרגשתי אסיר תודה על כך שאני עובד בתקופה כזאת, ועוד לעבוד במשהו כמו שטיסל שאתה קורא את התסריטים שלו והם כתובים הכי יפה ומרגש. בהפקה הקפדנו מאוד על מסכות וכל מה שצריך. איכשהו עברנו מיום ליום בשלום. שלחו לנו כל יום מיילים שמבקשים מאיתנו להיות זהירים. מיעטתי בתקופת הצילומים לצאת מהבית כדי לא לקחת סיכון מיותר".
ילד זקן
אנחנו נפגשים במושב אודים הסמוך לנתניה, שם הוא מתגורר עם בת זוגו זוהר בשנה האחרונה. כשאני מעירה שמדובר ביישוב מנומנם הוא מסביר: "יש מצב שאני ילד זקן. אני אוהב את השקט ואת האוויר לנשימה". הוא גדל לא רחוק משם, בקדימה, עם אמא מורה ואבא עורך דין.
כנער הוא עשה את דרכו כל יום לגבעתיים, ללימודים בתיכון לאמנויות תלמה ילין. "בהתחלה זה נשמע לי מופרך. מה, אסע כל יום ברכבת לגבעתיים? אבל ההורים עודדו אותי לנסות. הגעתי ליום פתוח, והוקסמתי מהאווירה במקום. פגשתי מורים שמכבדים את הילדים ואת האינטליגנציה שלהם. אחת הדוגמאות היא שהשער פתוח, ואם אתה רוצה לצאת – תצא. משדרים לך שסומכים עליך. זה בית ספר של אמנים, אנשים שהם לפעמים חריגים במקומות שהם באו מהם, כי לא תמיד יודעים איך לאכול אותם, ופתאום יש להם מקום יצירתי ממש, שנעים מאוד להיות בו".
בגיל 14 הוא שיחק בסרט הראשון המלא שלו, "מבול". הוא גילם את יוני, אח צעיר למתבגר אוטיסט שחוזר לגור בבית אחרי שנים של שהייה במוסד. את הסרט ביים גיא נתיב, שלימים זכה באוסקר על סרטו הקצר "Skin". "גיא היה כמו אבא שלי בסרט הזה, התרגשתי ושמחתי בשבילו על האוסקר".
"לשולי רנד יש נוכחות מטורפת. הוא מדבר איתך ואתה מרגיש את הלב שלך זז. התכוננתי הרבה לפני הסצנות איתו. שולי ראה שאני מתוח בין הטייקים, ואז הוא אמר לי: 'הסוד הוא לא לקחת את כל העסק כל כך ברצינות'"
לצידו, בתפקיד הראשי, שיחקה רונית אלקבץ ז"ל. "זו הייתה אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי. לראות איך רונית עובדת, כותבת לעצמה הערות, ממספרת את הסצנות ושולטת בכל אחת מהן. היא באה עם רמת מוכנות והתמסרות מטורפת, וזה דבר שמשאיר חותם. לימים ב'הנערים' שיחקתי עם שלומי אחיה, הובכתי להעלות את זה בפניו, מעניין אם הוא ידע ששיחקתי יחד עם אחותו".
עד שהגיע לכיתה י"ב אביו שימש כסוכן שלו, אבל אז הוא עבר לסוכנות מקצועית. "אבא השיג חוזים טובים, אבל לא הגיעו אליו אודישנים כמו שמגיעים לסוכנות. כשהייתי צעיר, לא הייתה לי דעה במובן הטכני של החוזים וכאלה, הייתי בא, עושה את הפאן וזהו. אם היום אבא היה הסוכן שלי, זה לא היה עובד. אבא הוא אחד האנשים החכמים שפגשתי, אני מתייעץ איתו על כל תסריט, יש לו טביעת עין נכונה, אבל לפעמים הקול שלו דומיננטי לי מדי. אני שמח על ההפרדה שיש".
הייתה תקופה שלא עבדת בה?
"כשהשתחררתי מהצבא, מתיאטרון צה"ל, הייתה בערך חצי שנה שלא עבדתי. היו אודישנים, וזו הייתה שגרה של אין־שגרה, תחושה לא נעימה, אבל אחרי זה ראיתי שגם לשחקנים שאני מעריך היו תקופות שהם לא עבדו. גילה אלמגור ישבה בבית שש שנים לפני 'הקיץ של אביה'. אז אמרתי לעצמי שזה אנושי וטבעי והכול בסדר, אתה רק בן 22 וחכה שנייה".
"בקורונה פתאום נהייתה איזו תחושה בעולם שכולם באותה מציאות, מורידים את הרגל מהגז. יש אישור לזה מגבוה, להוריד הילוך ולשבת לראות טלוויזיה. לא נבהלתי. זה היה פסק זמן קולקטיבי עם חברים ומשפחה. זה בא לי טוב"
בשנה שעברה החליט ללכת ללמוד סוף־ סוף משחק באופן מקצועי ונרשם לסטודיו למשחק, אבל פרש עוד לפני סיום שנת הלימודים. "זה לא התאים לי, זה נתן לי תחושה שבא לי לעשות את שלי. נתקלתי במורים שבאים ללמד אבל רק מראים כמה זה קשה ומסובך וכמה אתה לא טוב".
היה מאתגר ללמוד עם צעירים שרק מתחילים את חייהם בעולם המשחק, כשמאחוריך רזומה עשיר?
"נגעת בנושא מורכב. לא רציתי שיגידו 'הנה זה שחי בסרט'. ניסיתי להיות בענווה ועם רגליים על הקרקע. לפעמים אפילו קצת יותר מדי, קצת כיווצתי את עצמי כדי שאף אחד אחר לא ירגיש מאוים בצורה כלשהי, אבל עם הזמן הבנתי שאין טעם לכווץ את עצמך. זה הגיע למצב שאם הייתה לי דעה אחרת, הייתי אומר לעצמי 'עזוב, אל תגיד את הדעה שלך'. זה היה מבאס וצבע לי את כל החוויה באפור".
כשהקורונה הגיעה והלימודים עברו לזום הוא הרגיש שהגיע לידי מיצוי. "בכלל פתאום נהייתה איזו תחושה בעולם שכולם באותה מציאות, כולם מורידים את הרגל מהגז, יש אישור לזה מגבוה, להוריד הילוך ולשבת לראות טלוויזיה. לא נבהלתי. זה היה פסק זמן קולקטיבי עם חברים ומשפחה, זה בא לי טוב ולא קטע לי שום דבר".
מתחת לחיוך
אחד התפקידים הבולטים ששיחק רוטמן בשנים האחרונות הוא זה של נער הגבעות יוחי הר־זהב בסדרה המדוברת "הנערים". עלילת הסדרה עוסקת בטרור יהודי, ומתמקדת בחקירת אירוע חטיפתו ורציחתו של מוחמד אבו־ח'דיר, אחרי חטיפת שלושת הנערים. הר־זהב הוא נער גבעות שהצית מסגד ולאחר שנעצר נשבר והפך למשת"פ.
"העבודה על התפקיד הזה הייתה אחת החוויות הכי חזקות בקריירה שלי", מודה רוטמן, "יש תחושת אחריות כשאתה צולל לפרויקט בינלאומי כזה בסדר גודל של שלושה במאים שעובדים על זה כמה שנים. מעבר לכך זאת הייתה הזדמנות לשחק מישהו שהוא כל כך קיצוני. בחיים אני משתדל להיות בן אדם רגיש ונעים, פתאום להיות במקום כזה קיצוני, זה שינוי".
"החלטתי שאני חוזר להיות חנינא קצת אחר. עם תכונות האופי שלו ועם מה שהוא, אבל גם להביא את עצמי לתוך זה. לא בהכרח להתיילד ולהיות כמו הילד שהייתי אז, אלא להביא יותר את חנינא מהנקודה שאני נמצא בה היום בחיים, ממקום הרבה יותר בוגר ונינוח, פחות היסטרי"
במסגרת העבודה על הסדרה הוא נפגש עם אחד התסריטאים, יאיר היזמי, שהיה נער גבעות בעצמו. "רציתי להבין ממנו מה מניע את האנשים האלו, ואחת התשובות הייתה התפיסה המוחלטת שהאדמה הזאת שלנו. נתתי ליוחי גם את הזחיחות שנובעת מהמחשבה של 'יש לי תשובה לכל דבר', וחיוך מתנשא. הוא מסתכל על השב"כניק, ומבחינתו מול א־לוהים הוא כלום. זו הייתה הזדמנות לשחק מישהו קיצוני, אלים בגוף ובמבט. תפקיד שבו אתה צריך להיות טוטאלי. אצל יוחי יש אפס או אחת, אין אמצע. הוא משהו חסר מורכבות. יש לו את האמת המאוד ברורה שלו, והוא אומר אותה".
מה חשבת על התגובות שהאשימו את הסדרה באנטישמיות? על ההחלטה לעסוק בטרור היהודי, למרות שהוא קטן בהרבה בהיקפו מהטרור מהצד השני?
"אני מבין את הזעם של אנשים שהתעצבנו מזה. אנשים שהסיפור הזה נוגע בהם ברמה היומיומית, אני מכבד את זה. אוכלוסייה ימנית, אוכלוסייה דתית. מצד שני אני כן חושב שזה חשוב שעשו סדרה שמתמקדת בטרור היהודי, כי סדרות על הטרור הערבי יש הרבה, ואם קרה מקרה של טרור יהודי אז אפשר להתעמק ולבדוק מה זה אומר עלינו כחברה.
"בעיניי זה תמרור אזהרה של 'תראו איזה שיח אלים יש כאן, ותראו לאן זה יכול להוביל'. מי שממהר להתעצבן ולא מתעכב לשאול את עצמו אם אולי יש כאן משהו בביקורת שהסדרה מעבירה, בעיניי מפספס נקודה סופר חשובה. תראו לאן שיח אלים של שנאה יכול להוביל אותנו, ואל תחשבו שאנחנו חסינים מפני זה. כי הסביבה שלנו מאוד בוטה, גסה, יש תחושה שאם לא תהיה חזק אז יאכלו אותך. ועוד חשוב לזכור, שנכון שזה מבוסס על מקרה אמיתי, אבל בסוף זו סדרת טלוויזיה, משהו בדיוני".
בשבועות האחרונים הוא בצפת, מצטלם לסרט עלילתי של הרב מרדכי ורדי, "עקרה". גם שם הוא משחק גבר חרדי שמצפה לפרי בטן. השבוע עלתה גם "בלקספייס", סדרת דרמה בדיונית ישראלית המשודרת ברשת 13, שעוסקת באירוע ירי בבית ספר תיכון. הוא משחק שם את איתמר, אחד התלמידים בבית הספר. "זו סדרה שרלוונטית מאוד להיום, לתקופה שבה הילדים נמצאים שעות ארוכות בטלפון הנייד ובמחשב בלי שההורים יודעים מה הם עושים שם כל הזמן".
ומה הלאה?
"בהרגשה יש לי את מה שאני רוצה, משהו גדול ומשמעותי. הייתי פשוט רוצה לתת בראש".
