בשנת 1996 פרסמה הסופרת עמליה כהנא־כרמון את המאמר "מה פתאום יש שיטפון של נשים סופרות". הטקסט הזה נועל את הספר "להיות אישה סופרת", שיצא לאור זה עתה ומקבץ שבעה ממאמריה־מסותיה, והוא מסתיים כך: "אני, שכל ימי ראיתי את עצמי כזאב בודד וכאאוטסיידר… ברגעים היותר אופטימיים שלי, פתאום מוצאת את עצמי שואלת בליבי: האם גם לסיפורת העברית יום אחד שוב ייוולד מרכז בעל משקל, שיהיה במה רצינית, שתאפשר לספר מקור לשוב ולמצוא בחיים מקום בו הספר והקורא מקיימים ביניהם דיאלוג רלבנטי ומשמעותי… מקום שמעבר למתחם של תרבות הפנאי… והיה ואם מרכז חדש כזה יתלקט… האם יהיה בו מעמד שווה זכויות גם לאמירה היוצאת מנקודת מבט של האדם שהוא אישה?" (112).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הרב זקס כבש את העולם אך התקשה לפנות לישראלים בשפתם
50 שנה למבצע הדרמטי שסדק את מסך הברזל
חיג'אב בשחקים: חברת ארקיע מכשירה דיילות ערביות לקו לדובאי
כהנא־כרמון הלכה לעולמה ב־2019. למיטב ידיעתי היא הספיקה לחזות בטרנספורמציה של המרכז, גם כלפי עצמה והקריירה שלה והיצירה שלה, וגם באופן תרבותי כוללני יותר. הדרך שלה – כפי שאפשר לראות מבעד למסות ולתחושת הניכור והכאב העולה מהן, אבל גם באמצעות אבני הדרך החיוביות שאותן עברה – הובילה אותה מאותו מקום של זאבה בודדת, אל תוך מרכז שהוא להקה של אאוטסיידרים ואינסיידרים בו בזמן. חלקם באו לטרוף את התרנגולות שהיו שם; חלקם הרגישו טוב מספיק כדי להיות חלק מפינת הליטוף של הספרות העברית.
כפי שיערה שחורי, שערכה את הספר יחד עם גדעון טיקוצקי, מאפיינת באחרית הדבר: "סופרת שעברה מסלול של יצירה ופרסום, התקבלות והדרה, וכמי שמביטה, אולי מן הצד, כפי שהוטח בה, ומפיקה תובנות כלליות כדי לייצר מפה חדשה שתתאר דברים שבעבר כלל לא נראו הכרחיים למיפוי" (117). יחד עם זאת, חלק מהדברים שנכתבו ב"פתח דבר", על היותה של כרמון מעין שילוב של לוחמת אקטיבית וילדה רעה ומיליטנטית של הספרות העברית, או "גלגול נשי ומודרני של דון קישוט", הם מעט מלודרמטיים מדי וגורמים להרמת גבה.
סחף אל תרבות הפנאי
כהנא־כרמון אכן חוותה את שני העולמות ואת שני המצבים; מצד אחד תמיד הרגישה צורך להתנצל על היותה אישה סופרת, ובעיקר במסות הראשונות היא מתייחסת לכך. מצד שני, בשלב מסוים הלוחות הטקטוניים של הקאנון התערערו והתארגנו מחדש, והפרסים שקיבלה עוד בחייה (פרס היצירה, פרס ביאליק, פרס נשיא המדינה, פרס ברנר ופרס ישראל) הוכיחו לה כי בדיעבד היה כדאי להיות אופטימית. היה כדאי להחזיק מעמד כדי לראות איך המרכז גורף לתוכו את השוליים, אם כי העבודה עדיין לא הושלמה וספק אם תושלם.
זו ככל הנראה הייתה אופטימיות מוקדמת מדי. היינו כל כך עסוקים בהזזה של מרכז המעגל, עד שלא שמנו לב לרדיוס שהתכווץ ולשטח המעגל שהתכווץ בריבוע, כמעט לקוטר של נקודה. אותו "מרכז עם דיאלוג רלבנטי ומשמעותי" לא ממש קיים.
בסוגיה זו כדאי לחזור לאמנון נבות ולספרו "מזכר פנימי" (דחק, 2011), שם הוא מבכה את קריסתה של מה שהוא מכנה "הספרות הרצינית" ואת חבירתה לסחף של תרבות הפנאי. תהליך שגרם לעיקורה מכל ממד רציני ומבודד תרבותית, ולהפיכתה לעוד מוצר מדף הנאבק על תשומת ליבו של האדם הממוצע.
עם זאת, נבות טען כי בכל הנוגע לספרות העברית היא מעולם לא הייתה ישות המונית. גם בימיה הטובים היא הייתה רלוונטית לקבוצת מיעוט של מיטיבי קרוא, הכוללת במקרה הטוב 2,000 אנשים. גם ברנר וברדיצ'בסקי לא "חיו מיצירתם", אלא נאלצו לשלוח ידיהם בעבודות מקבילות. כלומר, אם אנו מתגעגעים לאיזשהו עידן נוסטלגי אוטופי, של מרכז גברי הגמוני ופריווילגי, אנחנו אולי צודקים במידת מה, אך במובן מה גם משקרים לעצמנו.
הספרות תמיד הייתה אי בודד שאינו חלק מהיבשה המתלהמת והשטחית של תרבות הפנאי. אבל ברגע שהיא נכנסה תחת המטרייה הגורפת של מדיה המונית ויחסי ציבור וסימולקרות – סופרי טיסה המתהדרים בנוצות טווס כוזבות של סופרים אמיתיים למשל – היא הפכה לחלק מן היבשה. האי המטאפורי שקע בים כמו אטלנטיס.
כתיבה נשית
כך או כך, להיות אישה סופרת כיום, ב־2020, נתפס, לפחות בעיני הרוב (כותב שורות אלו הוא גבר אשכנזי, פריווילגי לכאורה, שמודע לכך שעבורו לכתוב על מגדר ופמיניזם זה כמו לנסות לגרד פצע בצוואר באמצעות גיליוטינה) כעניין לגיטימי שאין צורך להסבירו. וגם אין צורך לאפיינו בצורה מגדרית, כפי שכרמון עצמה מלינה על כך לא פעם: "יצירה שכתבה אישה, ותהיה זו יצירה חדשנית ומהפכנית ככל שתהיה, היא יצירה שפורמט היומרות שמאחוריה הוא יותר צנוע… נדמה לי שמה שכן ניתן למצוא בכתיבה הנשית, לכל האורך, זה היעדר מסוים" (24).
במובן זה, חלק ניכר מהדברים שכרמון כותבת עלולים להישמע היום כפשע של תקינות פוליטית, אבל לא בתור אישה מודרת בשנות השמונים. כידוע, תקינות פוליטית היא בהרבה מקרים נגזרת של הדובר עצמו ולאו דווקא של דבריו. כלומר, כל אחד יכול לבקר את קבוצת הזהות המוחלשת שלו, אבל אם מישהו אחר יעשה זאת – דמו המטאפורי, ולעיתים גם לא זה המטאפורי, בראשו.
מצד אחד, כרמון מלינה על הצורך האינהרנטי בכלל להפריד בין כתיבה מגדרית. לדידה, ההפרדה הזו היא הרי אם כל חטאת, והיא זו ששירתה את הקאנון הגברי, המתנשא, זה שהגדיר ומיפה את הקואורדינטות הספרותיות במשך עשרות שנים. מצד שני, במיוחד במסות "להתבזבז על הצדדי (1985)" ו"אשתו של ברנר רוכבת שוב" (1985), היא עסוקה ביתר שאת באפיון הזה ונוברת בו לפני ולפנים. כל אישה כותבת, לדידה, תמצא את עצמה במלכוד. "למעשה, בארבעה מלכודים… האופן בו היא תופסת את היצירה של עצמה; האופן בו היא תופסת את עיסוקה זה כעיסוק… האופן בו עליה לקבל את מעמדה בקרב עמיתיה, ואולי המורכב מכולם, פרשת היחסים שלה עם הגבר בחייה" (49).
תהליך מעניין נוסף קורה מאחורי הקלעים של הטקסט בהקשר הזה. אם בהתחלה כרמון באה בטרוניה כנגד אותו ממסד, שהפך את ספרות הנשים לספרות שמתעסקת בעדין, בשונה ובשולי, בניגוד לספרות הגברים שמתעסקת במז'ורי ובפיזי (ויש לציין לזכותה שלרגע היא אינה מכלילה, וטוענת כי גם רוב הגברים לא ממש רוצים להיות הגברים שהספרות רוצה שיהיו), הרי שבהמשך היא מקבלת על עצמה את התפיסה הזו, וכמו אומרת – כן, האבחנה הזו הייתה נכונה במידה רבה, רק הטרמינולוגיה והשיפוטיות שבה לא היו נכונים.
כלומר, האישה הכותבת כן מביאה ממדים אחרים של רוך ועדינות ונקודות מבט אחרות, אבל הבעיה היא במי שמגדיר את זה כ"צדדי" אל מול "מרכזי". במרכז החדש של כהנא־כרמון אין צדדים. מדובר בעיגול רחב שיש בו מקום לכל המודרים והמדירים. אלא שכאמור, בינתיים הוא התכווץ לנקודה, שגם היא שקעה אל המצולות.
לתת למטאפורה להשתולל
במסות שלפנינו יש לא מעט דברים מעבר לעניין המגדרי. יש בהן קודם כול כתיבה משובחת, יוצאת דופן, מקודדת בהמון הומור, כאב, ברק ומודעות עצמית צלולה. ניתן בנקל להאשים אותן בארכניות אסוציאטיבית או במטאפורות שעולות על גדותיהן, אך מצד שני זה בדיוק הקסם שלהן, שמתחבר הרמטית לעצם הגדרת ז'אנר המסה. ובעצם, מתחבר בסופו של דבר גם לעניין שבו דובר – הצורך של כהנא־כרמון לפני הכול ולמרות הכול לעשות את הדברים בדרכה שלה: לא לכתוב אקדמית מדי, יבשושי מדי, לפי מסגרת מותאמת מראש, אלא דווקא לתת לדימויים להשתולל, לצאת מתוך המרכז הצידה, אל מחוזות אאוטסיידריים של כתיבה, ואז שוב לחזור.
כלומר, מי הגדיר שהמטאפורה המסאית חייבת להתכנס ולהתקזז אל שורה או שתיים לכל היותר? בדיוק מי שבזמנו הגדיר כי רחל ויוכבד בת־מרים ואלישבע הן פחותות אינהרנטית משלונסקי, אלתרמן וטשרניחובסקי. במידה רבה מדובר באותו מתח בלתי פתיר של כרמון עצמה עם הקאנון. אותו משחק תמידי של להיות בו־זמנית בפנים ובחוץ. כמו בחיים, כך בכתיבה.
יחד עם זאת, לראות את המסות רק מנקודת מבט היסטוריוגרפית מגדרית יהיה לא הוגן, כי כשכרמון זונחת לעיתים את הנושאים הללו ועוסקת במהות של להיות יוצר/ת ובעיקר כותב/ת – היא מצליחה לזקק באופן מיוחד את הסוגיה הזו.
היא מתרוממת לגבהים אדירים של צלילות, דיוק ותהודה, ומספקת תובנות ורגעים קטנים של התרוממות נפש, שהם מהותה של כל כתיבה מסאית איכותית, עם ובלי קשר למגדר. לכן, אמנם קל וסביר להניח שרוב האסופה תיבחן דרך משקפיים מגדריים, אך רצוי בכל זאת להסירן מדי פעם, וכך, ביום בהיר, אולי יהיה ניתן אפילו לראות זאבים אחרים המחפשים את המרכז ללא הועיל.
