הספרות הישראלית לא הרבתה לעסוק בחיי הפריפריה ובעולמם של בני ערי הפיתוח ושכונות המצוקה. הסיבה ברורה: גם הסופרים, כמו כל אדם, עשויים בדרך כלל בתבנית נוף מולדתם, ולאורך השנים היו בישראל מעט מדי סופרים שבאו מהרקע הזה. מהבחינה הזו, בספר "העילוי" של משה סויסה (הוצאת אבן חושן), יש בשורה חשובה: לא רק שהוא צולל לתוך עולמה של שכונת סלאמס בעיר לא מזוהה ("רציתי לצייר את המקום ככזה שיכול להתקיים בכל מקום בישראל", מסביר סויסה), אלא שהוא דולה מן הצלילה שלו מקבץ דמויות עשיר ומרתק:
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שיחקנו תופסת, מחבואים, קלאס. טיילנו בשדות יחפים, רכבנו על אופניים"
– הפסד במגרש הביתי: כך נכשל הניסיון לדחיית הבחירות
– ההתלבטות של נסראללה: לבנון או איראן
עמי כליפא, חברו המבוגר של המספר, אנאלפבית שמתגלה כעילוי בחוכמת החיים שלו; אברהם אוחנה, גאון אמיתי אבל גם סכיזופרן; הרב יחיא רכבת, רב השכונה המתון ואוהב האדם, ולעומתו הרב ירמיהו גולדשמידט, האשכנזי הקפדן שהתגלגל איכשהו לשכונה המזרחית ומנהל יחסים מורכבים עם יושביה; ז'ורז'ט אזולאי, שהרב גולדשמידט העניק לה הגדרה של זונה משום שהמשיכה לחיות עם בעלה הכהן גם אחרי שנתן לה גט (שהתחרט עליו תוך כדי נתינה), ואילו הרב רכבת רואה בה בת נאמנה של הקהילה; ואפילו נזירה מסתורית שמגיעה לשכונה וסיפורה, מתברר, שזור בסיפורם של כמה מתושביה. בקיצור: סיפור מעשייה בעל רקע אותנטי, שזור בהרבה מקורות יהודיים; מעין גרסה מזרחית לספריו של חיים באר.
הספר איננו מספק בהכרח תובנות מקיפות יותר על חייהם של תושבי השכונה. אין בו, למשל, התמודדות עם יחסי השכונה והחברה הישראלית שאופפת אותה, והסביבה הכוללת לא קיימת בספר, המוקדש כולו לעולמם הפנימי של תושבי השכונה. אבל מתברר שגם ללא התובנות הללו, הספר מזמין את הקורא לצלול איתו (קראתי אותו בנשימה עצורה, במהלך שבת אחת) והסיפורים כל כך נוגעים ללב, עד שלמרות חייהם הקשים של הגיבורים יש רגעים שבהם אתה אומר לעצמך בקנאה: חבל שלא גדלתי בשכונה כזו. איזו ילדות מרתקת הייתה למספר.
כשמתברר שסויסה עצמו גדל בשכונה דומה מאוד לזו שהוא מתאר בספר, בעיר בית־שמש, ברור לגמרי שבספר יש יסוד אוטוביוגרפי. אבל עד כמה הוא מתאר אחד לאחד את חייו? האם ייתכן שסיפורים סוריאליסטיים ופנטסטיים כמו אלה המתוארים בספר התרחשו במציאות, ודווקא בשכונה הדלה בבית־שמש?
סויסה מפתיע: "כל הסיפורים בספר התרחשו במציאות, אבל הכנסתי את כולם למטחנה אחת גדולה וחיברתי הכל מחדש. כך שאין בספר דמות אחת שמתאימה לאדם מסוים במציאות. ובכל זאת קיבלתי אחרי פרסום הספר הרבה מכתבים מחברים לשעבר, שידעו לזהות בדיוק את הדמויות שמאחורי הסיפורים".
סויסה בן 60 – תאריך עגול שגורם לבני אדם לעשות את חשבון חייהם, מה שעבר ומה שעוד צפוי. אבל לדבריו, לא זו הייתה הסיבה לכתיבת הספר: "רציתי לתת ביטוי, ואולי גם לתבוע מהחברה הישראלית, לתת מקום יותר מכובד להשכלה הלא פורמלית של האנשים שאיתם גדלתי ושאני מתאר בספר. אני פוגש אנשים שמוכרים כרבנים מכובדים והם לא יודעים לפתוח מהרש"א, ואצל בן דמותו של עמי כליפא ראיתי חוכמה שכמותה לא ראיתי אצל הרבה אנשים אחרים".
כך הידרדרה בית־שמש
עשרים ושתיים שנים, יותר משליש חייו, הוא חי בגלות מרצון, בפילדלפיה. הוא עקר לשם בעקבות משבר מקצועי שעוד יתואר כאן, ושגרם לו תחושת תסכול ומחנק בארץ. מאז לא שינה את החלטתו ולא חזר לארץ. אבל מהאופן שבו מתוארת שכונת ילדותו בספר, ספרו הראשון, ברור שהוא מתגעגע.
"הקלישאה שהרבה פעמים אומרים על כותבים, נכונה גם לגביי: כתבתי את הספר כי לא יכולתי שלא לכתוב אותו", הוא אומר. "הרגשתי הכרח לכתוב אותו. נדמה לי שהמרחק עשה את זה. אני נוסע לארץ בממוצע רק אחת לשלוש שנים, ובדרך כלל לתקופה של לא יותר משבועיים. האחים והחברים שלי גם מגיעים מדי פעם. אבא ז"ל הגיע לפה רק פעמיים. כשאני פוגש אחיין שלא ראיתי שלוש שנים והוא פתאום נהפך לנער, אני נדהם. בזיכרון שלי הוא עדיין ילד".
לא מדובר רק בגעגוע נוסטלגי למשפחה ולארץ, אלא גם בכעס על מה שקרה לארץ שעזב, ובמיוחד לעירו האהובה בית־שמש: "עבדתי פעם כדובר עיריית בית־שמש, וראיתי כבר אז את התוכניות שהובילו את בית־שמש למקום שבו היא נמצאת כיום, עם אחוז גבוה מאוד של חרדים שלא מאפשר לעיר להתפתח. אני זוכר שבאתי אז לפואד (בנימין בן־אליעזר), שהיה אז שר השיכון, ואמרתי לו שזה לא מוצא חן בעיניי – אתם בונים פה ובונים במודיעין, אבל למודיעין אתם נותנים המון פרסומות ופה לא מפרסמים בכלל. הוא חייך, ואני הבנתי שהסיבה היא שעל הבנייה בבית־שמש יש כבר דיל סגור. בעצם הממשלה החליטה לפתור את מצוקת הדיור של החרדים בירושלים על גופתה של בית־שמש.
"לקחתי את ראש העיר דאז, דניאל ועקנין, וארגנתי לו כתבת טלוויזיה בפריים־טיים של ערוץ 2, שבה הוא יצא נגד התוכנית הזו. אבל מיד עם תום השידור התחיל מבול של לחצים עליו, במיוחד מהמפלגות החרדיות. הוא לא יכול היה לעמוד בלחצים האלה וטען שדבריו הוצאו מהקשרם, ואני התפטרתי. האמת היא שאין בליבי עליו, כי הממשלה עשתה הכול מאחורי גבו. אבל יש בליבי דווקא על ראש העיר הנוכחית, עליזה בלוך. היא זורה חול בעיני הציבור. היא נותנת להבין שכביכול היא שינתה את כיוון הדברים בעיר, ולא כך הוא. היא נכנעת לחרדים לאורך כל הדרך.
"רק לפני כמה שבועות הם הובילו בתמיכתה החלטת מועצה לשנות את שמות הרחובות בעיר. הכוונה היא להוריד את שמות הנשים מהרחובות ולהסתפק בשמות משפחה שלהן. היא רואה בזה הישג, כי הגיעה איתם להבנה שכמו שמסירים את השמות הפרטיים של הנשים יסירו גם את שמות הגברים. בעיניי זו כניעה מוחלטת. למה צריך להשמיט את שמה הפרטי של אישה כמו חנה סנש? בכלל, היא טוענת שהמדיניות שלה היא סמל לחיבור של האוכלוסיות. אבל זה שקר. יש מקרים שבהם כל הרצון הטוב לא יועיל כדי לחבר. ההקצנה בעולם החרדי הפכה לבלתי נסבלת. גם אני למדתי בשעתו בישיבות, ואני לא זוכר הקצנה כזו".
בעיני סויסה, לעיר יש פתרון אחד בלבד: "צריך לחלק את בית־שמש לשני חלקים: בית־שמש המקורית, ורמת בית־שמש שבה גרים רוב החרדים. מבחינה גיאוגרפית בוודאי שאפשר לחלק בין שני האזורים האלה. בגלל העימותים בתוך העיר כל מי שהיה יכול להרשות לעצמו עזב, והיום האוכלוסייה בבית־שמש המקורית מאוד חלשה כלכלית, אפילו יותר חלשה ממה שאני זוכר אותה. אז אם ברמת בית־שמש יש אלפי אברכים שאין להם תעסוקה, כל עוד מדובר בעיר אחת הם נופלים למעמסה על בית־שמש המקורית, שגם ככה קשה לה".
מהמדרשייה לישיבת "קול תורה"
הביוגרפיה שלו טיפוסית לרבים מיוצאי מרוקו בארץ: הוא נולד במרוקו ב־1960, ועלה לארץ עם משפחתו כילד. הם בלטו בין העולים בכך שלא ביקשו להתיישב בירושלים אלא דווקא בבית־שמש, "כי כבר היו לנו קרובי משפחה בעיר". זה לא עזר להם לקבל את מבוקשם בקלות: "נסענו משדה התעופה נסיעה מאוד ארוכה, וכשקמנו בבוקר התברר לנו שהגענו לקריית־שמונה. רק אחרי כמה חודשים הצלחנו להגיע לבית־שמש".
לכאורה הם היו עוד משפחה מרוקאית שהתחילה את דרכה בארץ מאפס. נראה שבדיוק בגלל זה היה חשוב לאביו של סויסה לספר לו על ייחוסה הרם של המשפחה: "הוא דיבר איתי על זה, כבנו הבכור, שיחה קצרה אחת של שתי דקות, ולא יסף. הוא סיפר לי שהסבא שלו היה רבי שלמה בן יצחק, שחי בארץ ישראל ונשלח על ידי הקהילה שלו לגייס תרומות מצפון אפריקה. אחרי שהוא הגיע לשם, לא נתנו לו לעזוב. נקשרו הרבה כתרים בשמו, והתייחסו אליו כאחד מגדולי המקובלים באזור. אני חושב שהוא סיפר לי את זה לא כדי לטפח בי גאווה, אלא כדי שזה יהיה לי מצפן לסוג ההתנהלות המצופה ממני".
לאב היה חשוב מאוד לטפח גם את ההשכלה של בנו, וכך, כשהגיע לגיל תיכון, דאג לרשום אותו באחת משתי הישיבות התיכוניות היוקרתיות ביותר של אותם ימים, מדרשיית נעם בפרדס חנה. הוא בלט שם כתלמיד מצטיין, אבל נראה שכל בן צריך איכשהו למרוד באביו, וכך סויסה, שהוריו עשו הכול כדי להעניק לו השכלה כללית ברמה גבוהה, בחר דווקא לעקור לישיבה חרדית.
"הר"מ שלי במדרשייה היה בנימין תבורי (לימים ר"מ בישיבת הר עציון, נפטר לפני שנים אחדות; י"ש)", הוא מספר. "הוא היה תלמיד של הרב סולובייצ'יק, מורה בחסד, ואצלו העמקתי עוד יותר את ההתאהבות בלימוד הגמרא. הייתי אפילו מגיע אליו מדי פעם הביתה, בערבים, כדי ללמוד בחברותא אישית. התמכרתי לגמרא כמו לסם, וכל פעם הרגשתי שאני צריך יותר".
בשלב מסוים אזר סויסה הצעיר אומץ וניגש לראש הישיבה, הרב יהושע יגל, כדי לומר לו שהוא רוצה לעבור ל"ישיבה קטנה" חרדית, שבה לומדים רק גמרא. לרב יגל באופן אישי זה אולי לא היה מפריע, אבל הוא חש מחויבות כלפי ההורים והזמין את האב לשיחה. "אבא שלי ניסה להניא אותי מהבחירה הזו. הוא לא רצה שאצטרך לחזר על הפתחים או להתפרנס מלימוד תורה. אבל כשראה שאני בכל זאת עומד בפרץ, זו הייתה הפעם השנייה שהוא דיבר איתי על הסבא שלו, ואמר: 'כנראה שתורה מחזרת אחר אכסניה שלה'".
דיסק קשיח מול מחשב על
בשלב הזה החל סויסה מסע ארוך שנים בעולם הישיבות החרדי. יצר ההצטיינות שלו גרם לו שגם שם יחפש תמיד את המקומות המובילים, ויצר הסקרנות גרם לו להחליף מדי פעם את המקום שבו למד. בין היתר חיפש את קירבתם של כמה מגדולי הרבנים של העולם החרדי, מה שמאפשר לו היום להיות אחד הבודדים שיכולים לספר מקרוב על גדולי הרבנים האשכנזים והספרדים של הדור הקודם, או כמו שהוא מגדיר זאת: "זכיתי להיות בין האנשים שיכולים ללמוד גמרא גם בשיטת הרב עזרא עטייה וגם בשיטת ר' שמעון שקופ".
סויסה התחיל את המסע בישיבת קול תורה הירושלמית, שבראשה עמד הרב שלמה זלמן אוירבך. "באתי לישיבה במטרה לפגוש את הרב אוירבך, אבל בלי לקבוע פגישה ועם בגדים של מדרשיסט, לא של בחור ישיבה. האדם הראשון שפגשתי היה המשגיח. הוא שאל אותי 'מה אתה מחפש', ואני אמרתי לו, בחוצפה של בחור צעיר: 'אני צריך ללמוד פה'. אז הוא אמר לי 'אתה יודע, למילה 'בעי' בארמית יש שני פירושים: רוצה, וצריך. כנראה התכוונת שאתה רוצה ללמוד פה'. בסוף קיבלו אותי שם, אבל בהמשך רציתי לנסות עוד מקומות".
התחנה הבאה היתה "פורת יוסף", האוקספורד של הישיבות הספרדיות בישראל. "המייסד היה הרב עזרא עטייה, שהיה רבם של הרב עובדיה, הרב מרדכי אליהו והרב בן ציון אבא־שאול. לימים, כעיתונאי, עשיתי כתבה גדולה שבה השוויתי בין הרב עובדיה לרב אבא־שאול, ואמרתי שאם מדמים את הרב עובדיה לדיסק קשיח שזוכר הכל, אז הרב אבא־שאול הוא מחשב־על. אנשים סביבי היו בטוחים שהרב עובדיה יזעם על הכתבה הזו. אבל אחר כך שמעתי שמישהו מבני משפחתו של הרב עובדיה, כנראה אשתו מרגלית, דיברה עם אשתו של הרב אבא־שאול ואמרה לה: סוף סוף בעלך קיבל את הכבוד המגיע לו. הרב אבא־שאול היה העזרא עטייה של זמנו, וייתכן שאפילו עלה על הרב עטייה. גם הרב עובדיה מאוד אהב וכיבד אותו, למרות המחלוקות ההלכתיות ביניהם. בכלל, נדמה לי שאם יש בעולם מישהו שידע להעריך את גדולתו של הרב אבא־שאול, זה הרב עובדיה".
בשלב מאוחר יותר עבר לבני־ברק, מבקש להידבק גם ברבניה. "התקרבתי לרב שך עוד לפני כל המחלוקות הפוליטיות שהוא ניהל. הייתי הולך אליו בשבת אחר הצהריים, לפעמים לבד או עם חבר, והיינו דופקים בדלת ומחכים. המשחק היה שאם הוא רוצה הוא פותח, ואם לא בא לו לפתוח אתה צריך להבין את הרמז ולהסתלק. הדימוי הציבורי שלו היה של אדם מאוד כריזמטי ותקיף, אבל בשיחות שלי איתו תמיד דיבר בענווה גדולה, כמעט כתולעת. את הפוליטיקה הוא ניהל ביד רמה, אבל לא כך איתנו.
"היה לי חברותא שאיתו הייתי הולך לסטייפלר (הרב יעקב קנייבסקי, אביו של המנהיג הליטאי הנוכחי, הרב חיים קנייבסקי; י"ש). פעם עלינו אליו במדרגות בשעת לילה מאוחרת. הייתי בטוח שהדלת תהיה נעולה, ופתאום ירד אלינו אברך. הוא שאל לאן אתם הולכים, ואנחנו אמרנו בטבעיות: לסטייפלר. אף אחד לא הפריע לנו, ופשוט פתחנו את הדלת והתיישבנו לידו. הוא ישב ולמד ואנחנו לצידו. שנים אחר כך, מישהו ששמע שהייתי הרבה בביתו ורצה להגיע אליו, ביקש ממני להתלוות אליו. הגענו לשם, ופתאום אני רואה מאות אנשים מחכים בתור. הייתי בהלם מהשינוי הזה.
"בכלל, החלוקות בעולם החרדי היטשטשו. חלק מהחסידים התחילו ללמוד ברצינות כמו ליטאים, וחלק מהליטאים מאמצים גינוני אדמו"רות. הרב חיים קנייבסקי הפך לחצר חסידית עשירה, כשאבא שלו היה מוכר בעצמו את הספרים שלו בבית, ולא הסכים למכור לך אלא אם כן אתה לומד את המסכת שהכרך המסוים עוסק בה".
שילוב של בן־חיים ושרקי
סויסה, שמגיל צעיר נמשך לרציונליזם הרמב"מי, לא מצא את זהותו הדתית בסופו של דבר לא אצל החסידים ולא אצל הליטאים, אלא דווקא אצל פרופ' ישעיהו ליבוביץ. "הלכתי לפגוש את ליבוביץ כבר בגיל 16. ברחביה היה חייט בשם נחומי שהיינו מגיעים אליו לתקן מכנסיים. הוא היה מבוגר, קומוניסט משכיל, והוא ריתק אותנו בידע ובסיפורים שלו. הוא הכיר את ליבוביץ, ודרכו הגעתי אליו. התייחסתי לליבוביץ כמו למורה נבוכים. התשובות שלו לשאלות שהפניתי אליו עזרו לי להתמודד עם הרבה דברים. כל אדם דתי שיש בו יושר אינטלקטואלי יודע שיש שאלות לא פשוטות על המסורת כפי שסיפרו לנו אותה. רוב האנשים מדלגים ופוסחים עליהן, אבל אני לא יכולתי. למשל, אם התורה ניתנה בסיני, מן השמיים, איך זה שיש בה כל כך הרבה מחלוקות. אלה שאלות שכל בחור ישיבה מכיר, ואצל ליבוביץ קיבלתי כלים להתמודד איתן".
לאיש סקרן ואוהב מגע עם ידוענים כמו סויסה התאים להיות עיתונאי, וזו אכן העבודה שמצא כשנמאס לו מהסיבוב בעולם הישיבות. הוא התחיל את דרכו ברשת המקומונים של ידיעות אחרונות, ומשם התקדם למוסף "סופשבוע" של מעריב. די מהר הפך לידוען בעצמו; מעין שילוב של אבישי בן־חיים ויאיר שרקי בגרסת שנות התשעים. מזרחי "אותנטי" מבית־שמש, שגם מכיר מקרוב את העולם החרדי האשכנזי והספרדי, היה מציאה עבור כל כלי תקשורת. לאדם כמותו, שכמה שנים קודם הסתובב בבתיהם של גדולי הרבנים, גם לא היה קשה לטפח קשרים ומקורות. כעבור זמן לא רב קיבל הצעה מידיעות אחרונות, והפך לכתב העיתון לענייני חרדים.
שם גם הגיעה הנפילה. סויסה פירסם ידיעה מסעירה על רב שאילץ חרדי להתגרש מאשתו לאחר שנאנסה (על פי ההלכה שאשת איש שקיימה יחסים עם גבר אחר "אסורה לבעלה ולבועלה"). אבל אז פרסם "הארץ" תחקיר ולפיו הסיפור אינו נכון ורק הסתובב כשמועה בשכונת פרדס־כץ, שבה חיו הנפשות המעורבות. הכעס על סויסה היה חריף והוא נאלץ להתפטר. כנראה הוא חש שאחרי פשלה כזו לא יהיה לו עתיד מקצועי בישראל, והוא עזב את ישראל לצמיתות עם אשתו ארינה – יהודייה מגרמניה שפגש לראשונה כשהציע לה לצאת איתו לסרט שעליו התבקש לכתוב – ועם בתם הבכורה, אז בת שמונה חודשים.
גרסתו לאירועים שונה כמובן: "הבעיה האמיתית לא הייתה בידיעה שפרסמתי, שהייתה סיפור אישי לא מאוד חשוב, אלא כי הממסד החרדי לא אהב את הפעילות שלי והפעיל לחצים כלכליים על העיתון כדי שיסלקו אותי. האופן שבו התייחסו אלי גרם לי להבין שאין מקומי לא רק בעיתון, אלא בכלל בארץ הזו. ראיתי כבר אז את הניצנים של האופן שבו התפתחה ההוויה הישראלית והשיח הציבורי הדורסני שלה. אמרתי לאשתי: 'אני לא רוצה שהבת הקטנה שלנו תגדל פה, ותצטרך גם לעבור את זה'. בעצם הקרבתי את עצמי למען הדור הבא, ואני ממש לא מצטער שעשיתי את זה".
במונחים אישיים, הנפילה שלו אכן הייתה מהדהדת. לפני הידיעה ההיא, הוא היה במסלול מהיר של בולטות עיתונאית ואף כתב מדי פעם מאמרים במדור הדעות של העיתון. בפילדלפיה הוא החל את דרכו בהוראת עברית. אחר כך כיהן שנים רבות כרב בית כנסת, ולאורך כל השנים הוא גם מפקח על הכשרות בסופרמרקט של רשת שאיננה יהודית.
"לא הגשמתי את החלום האמריקאי", הוא מודה, "אבל האמת שגם לא באתי לשם כך, וגם לא מיד נתתי גט כריתות לארץ. רציתי להתרחק לפחות לתקופה מסוימת, כי הרגשתי שהאווירה המחניקה בארץ, כמו האופן שבו החרדים רדפו אותי, לא מתאימה לי. באתי לארה"ב לא כדי להתעשר, אלא כדי לחיות חיים יותר שפויים. לכן, גם כשאנשים הציעו לי שותפויות עסקיות, לא הצטרפתי. התפתחתי פה מבחינה השכלתית יותר מכל מה שלמדתי בכל הישיבות בימי חיי, וזה מה שרציתי. להתפרנס בכבוד, ולשבת ללמוד בנחת".
מלחמת האזרחים כבר כאן
"אני אוהב את ישראל ואת הישראליות", חשוב לו להדגיש, "אבל אני רואה מה שקורה בארץ וליבי נחמץ. זה לא 'הולך למלחמת אזרחים', מלחמת האזרחים כבר כאן. זו מלחמה שאמנם מתנהלת בלי נשק, אבל היא מלחמה לכל דבר, על הזהות שלנו. אני מרגיש שהמדינה נמצאת היום בתהליך מואץ של בחינה מחודשת, ואף פרה קדושה לא חסינה. כל מוסדות המדינה, כל אושיות הדמוקרטיה, כולל המוסדות המשפטיים. גם בחברה החרדית הרבה אנשים מתחילים לשאול את עצמה שאלות קשות על הנחות היסוד. אז טראמפ נתן עכשיו לישראל ארבע שנים לעשות מה שהיא רוצה, אבל בשלב מסוים, אם לא נתעשת, המדינה הזו תהיה ערבית. אנשים לא רוצים לראות את זה, אבל אם הארץ לא תחולק לא תהיה מדינה יהודית, וגם מדינה דו־לאומית לא תהיה, אולי רק לתקופת מעבר שתהיה קשה מנשוא.
"זה לא שאני כזה נביא זעם, אבל מרחוק רואים את הדברים יותר טוב. כביכול הצלחנו להתחמק סוף־סוף מהסוגיה הפלסטינית, אבל הבעיה הדמוגרפית קיימת ובשלב מסוים היא תתפרץ. אגב, כשאתה מדבר פה עם אנשים, יהודים ולא יהודים, כבר עכשיו חל פיחות גדול במעמדה של ישראל. פעם האמריקאי הממוצע חשב על ישראל כמקום אקזוטי עם גמלים, אבל האנשים המשכילים מאוד העריכו את ישראל. היום דווקא המשכילים הם היותר ביקורתיים. הם מתייחסים לישראל כמדינה תוקפנית, וגם כמדינה שחולבת את אמריקה. היהודי האמריקאי הממוצע, זה שאינו אורתודוקסי, הולך ומתרחק מישראל. הם רוצים להתקרב למשהו שמסמל נאורות וגאווה וערכים גבוהים, ולפחות דרך הטלוויזיה ישראל נראית להם הפוך מהציפיות האלה".
יש הרבה אנשים שהיו להם בעיות בתחום המקצועי. חלקם פוטרו, אבל לא הגיבו בעזיבה טוטאלית של המדינה אלא ניסו להיאבק מחדש על מעמדם. למה אתה הגבת בצורה כל כך שונה?
"אף פעם לא הייתי איש של פשרות. אהבתי את המדרשייה ובכל זאת הלכתי עם ליבי ללמוד תורה בישיבה חרדית, ושילמתי את כל המחירים על זה. אחר כך, כשראיתי שחוץ מתורה יש גם דברים אחרים ולא הסכמתי שיגדירו לי את גבולות החשיבה, עזבתי גם שם. וכך עשיתי כשהרגשתי שגם בעיתונות מנסים להגביל אותי ולמנוע ממני נושאים מסוימים".
למתוח קו על העבר
עם שני ילדיו, אלה שלדבריו למענם הקריב הכול, הוא אכן הצליח. הבכורה גבריאל, בת 22 בלבד וכבר עובדת בסוכנות החלל נאס"א כאסטרופיזיקאית, ומתמסרת בשנים אלה לעבודת הדוקטורט שלה. אחיה הצעיר אליקים, בן 20, לומד היסטוריה של אמריקה באוניברסיטת פנסילבניה. סויסה, שממשיך לשמור מצוות ולשמור אמונים לאהבתו הגדולה לתלמוד, בכל זאת מגדיר עצמו קודם כול כאדם, אזרח העולם, עוד לפני שהוא רואה עצמו כיהודי, ודאי כישראלי. ברוח זו הוא גם שלח את ילדיו לבית ספר כללי.
"כבר בגן הילדים הם אותרו כמחוננים, והמערכת דחפה אותם קדימה", הוא מספר. "הבת שלי למדה באוניברסיטת קולומביה תואר שעולה 350 אלף דולר, וכל הסכום מומן לה במלגות. גם הבן שלי קיבל מלגה מראש עיריית פילדלפיה, שמממנת לו שכר לימוד של 80 אלף דולר לשנה". בדברים הללו נרמזת האפשרות שההחלטה לכתוב דווקא עכשיו את סיפור חייו הבדיוני קשורה גם היא בהצלחה של ילדיו. סויסה אולי רוצה לומר להם, וגם לעצמו, שגם מאחוריו יש עולם מרשים ומלא. לא רק בניו הם עילויים אלא גם חברו הוותיק עמי כליפא, האנאלפבית.
כמו רבים לפניו, סויסה יכול היה למצוא הצדקה לירידתו מהארץ בתחושת קיפוח שהרגיש מול הממסד האשכנזי. אבל לא רק שהוא לא שותף לנרטיב של המאבק בהגמוניה; הוא גם תוקף אותו בחריפות. "אני סולד מהדברים האלה. אני לא חושב שמישהו בכוונת מכוון יצר ישראל ראשונה וישראל שנייה, או שתכנן להעלות אנשים ממדינות ערב כדי להתעלל בהם ולפגוע בהם. מי שימשיך לחיות עם תודעת קיפוח, רק עושה נזק עצום לכל האוכלוסייה המזרחית. זה דור שימשיך לתבוע מאחרים את זכויותיו האבודות, במקום להשיג בעצמו את יעדיו. בעיניי, המפתח להצלחה זה שאתה חי בתודעה שאתה שווה, ואז אי אפשר לקחת ממך כלום. עמי כליפא אומר את זה למספר, שהוא בן דמותי, כבר בתחילת הספר: אי אפשר לגזול ממך את נשמתך, את הידע שלך, את הכישרונות שלך.
"יש הרבה שימוש פוליטי בנרטיב הקיפוח ובעוני, אבל מה עשתה למשל ש"ס לטובת המזרחים? אם אתה רוצה לתת לאוכלוסיות האלה צ'אנס אמיתי להתקדם, אתה חייב להפסיק עם הבכיינות. אין מצווה להתבכיין, וגם אם היה קיפוח, צריך למתוח קו. קח את הויכוח על נחל האסי. יכול להיות שאנשי בית־שאן צודקים, אבל מה העימות הזה ייתן להם? גם באמריקה יש עכשיו גל חדש של תודעת קיפוח השחורים, אחרי שדור שלם דווקא הצליח מאוד להשתלב בחברה. אני לא חושב שזה לטובתם, לא בארה"ב ולא בארץ.
"אם יש מקום שבו המזרחים באמת הופלו בצורה בוטה, זה דווקא בחברה הדתית ובמיוחד החרדית. כשזה מגיע לשידוכים לעולם לא יציעו לבחורה טובה בחור מעדות המזרח, גם אם הוא עילוי. ובסמינרים לבנות לא מכניסים בנות מזרחיות, שלא לדבר על אתיופיות. בציונות הדתית המצב יותר טוב. במדרשייה בכלל לא חוויתי קיפוח. סיפרו לי שבנתיב מאיר הפלו מזרחים, אבל אין ספק שבחברה החרדית זה הרבה יותר בולט. מי שמחפש קיפוח בוטה, ימצא אותו שם".
