יום שבתונם של היהודים מתחיל בערבו של יום שישי. לפני שקיעת החמה מדליקות היהודיות נרות חלב קטנים (וטבולים) המכונים שַׁבָּשׁוֹבְקוֹת…לא יפחתו מארבעה נרות לאישה, ולרוב אף יותר מכך. אך תשקע החמה מעבר לאופק, וכל שלומי אמוני ישראל זונחים את ענייני העולם הזה, זונחים את עבודותיהם ואת הסחר־מכר שלהם, נועלים את חנויותיהם, מסירים את בגדיהם הצואים ולובשים מחלצות. אחר כך הם הולכים לבית הכנסת להתפלל, וכעבור כשעה וחצי עד שעתיים הם חוזרים לבתיהם ופותחים בסעודה… מה חגיגי ומיוחד במינו מראֶהָ של כל עיר יהודית ביום שישי בערב: שפע אורות מתנוצצים בחלונות, אור זרוע ברחובות הצרים ומן החלונות נשקפות דמויות בעלות מראה שֵׁמִי העוסקות באכילה ובקריאת כתבי־הקודש ("בתחום מושבם של היהודים", עמ' 54)
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מנותקים נמאסתם: די לסדר היום העקום של המהדורות
– זמני כבר 53 שנים: בג"ץ דן בזכויות התפילה בהר הבית
– פַּצְחָן או פַּרְצָן? אוי לו למחשב שאבד קברניטו
בקיץ 1887 ביצע אנדריי פבלוביץ' סובוטין, כלכלן רוסי, מחקר על כלכלת היהודים ב"תחום המושב", השטח שבו הורשו היהודים באותם ימים להתגורר באימפריה הרוסית. את ממצאיו פרסם בספר בשם "בתחום מושבם של היהודים", שיצא לאור שנה לאחר מכן. אך סובוטין לא הסתפק בטבלאות יבשות ובנתונים סטטיסטיים. הוא נסע לערים ולעיירות, פגש ביהודים והתבונן באורח חייהם מקרוב, כדי שיוכל לתאר כיצד הם מתנהלים בשלל תחומים ובהם תזונה, תעסוקה, חינוך ודת. התוצאה: מסמך אותנטי ובעל איכויות ספרותיות, שמספק זווית נדירה וייחודית על חייהם של היהודים ברוסיה של סוף המאה ה־19.
מרתק ככל שיהיה, הספר מעולם לא תורגם לעברית. רק השנה הוא רואה אור לראשונה על שני חלקיו בהוצאת "קדימה", המתמחה בתרגום ספרים מהרפרטואר הרוסי. חלקו הראשון יצא בחודשים האחרונים בעברית, ואילו השני מתוכנן לקראת פסח. מי שהביאו לדפוס הוא פרופ' גור אלרואי, חוקר ומרצה בחוג ללימודי ישראל, המכהן כיום כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.
מחקריו של אלרואי מתמקדים בהגירה היהודית ממזרח אירופה בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים, לארה"ב ולארץ ישראל. כאשר ניסה להתחקות אחר הגורמים שהביאו יהודים רבים להגר ממזרח אירופה, נתקל אלרואי שוב ושוב באזכורים לספרו של סובוטין. הוא עצמו אינו דובר רוסית, אך השיג את הספר וביקש מסטודנט שלו לתרגם מעט ממנו.
"כשקראתי את התרגום נדהמתי", מתאר אלרואי. "תיאוריו של סובוטין הם פנינה אמיתית, וגורמים לך לחוש כאילו אתה צופה בסרט על אותם ימים. אבל סובוטין נעלם לנו מתחת לרדאר. כשמצאתי את כתביו הבנתי שחובה לתרגם אותם לעברית גם כדי לעשות עימו חסד, וגם בעבור כל מי שמחובר ליהדות מזרח אירופה. דווקא כמי שלא מכיר את היהדות, הוא כמו אנתרופולוג שמתאר שבט באפריקה: איך נראה בית כנסת, איך נראית שבת, מה יהודים אוכלים, מה הקשיים שלהם עם בשר ועוד. למרות שהוא היה כלכלן לא יהודי, הוא מגלה אמפתיה אדירה ליהודים".
גם ד"ר איסנה גולדין, הבעלים של הוצאת קדימה, הופתעה מהטקסט של סובוטין, טקסט חזק בשפת אימה שלא הייתה לה היכרות קודמת עימו. "למרות שאני חוקרת ספרות, לא הכרתי את הטקסט הזה. סובוטין היה אדם יוצא דופן. בתקופה של פוגרומים הוא פרסם את כתביו שבהם ממש תמך ביהודים. זו הייתה אחת הסיבות שגרמו לי להוציא את הספר בעברית. זה חיבור מכונן, שבעיניי הוא הספר הכי חשוב שפרסמנו עד כה בהוצאת קדימה".
לא חיו בגטו
אם תשאל בחנויות היהודים הקטנות איך מתקדם מסחרם ומה רווחיהם, יאמרו לך 'הכול ממנו – יום ככה ויום ככה'. ועוד: אף שלא כל אחד היה מאמין לזה, רוב היהודים העוסקים במסחר זעיר, ובייחוד היהודיות, אינם מטיבים לחשב בסכומים גבוהים: מחזורי מסחרם הזעומים הצרו גם את ראייתם החישובית. רבים מהם מטיבים לספור רק עד מאה, ומשם ואילך הם מתבלבלים. יש מהם שאינם מכירים את האלפים, ובמקום זה הם אומרים 'עשרת מאות' (כלומר אלף), 'עשרים־מאות' (כלומר אלפיים) – וכן הלאה. מלכתחילה, דבר זה יכול להפתיע כל מי שרגיל לראות ביהודים תגרים זריזים וממולחים (עמ' 38).
הכרך הראשון מתמקד בשלוש ערים מרכזיות בפלכי ליטא: מינסק, וילנה וקובנה, ששיעור היהודים בהן ביחס לכלל האוכלוסייה היה הגבוה ביותר בתחום המושב ונאמד ב־14.7 אחוזים. ככלל, תחום המושב הורכב משטחים שיהודים התגוררו בהם החל מסוף המאה ה־18. שטחים אלו השתייכו לפני כן לפולין, שחולקה מספר פעמים ולבסוף שטחיה חולקו בין פרוסיה, אוסטרו־הונגריה ורוסיה. רוסיה לקחה את אותו חלק שבו חיה רוב האוכלוסייה היהודית בפולין, שמנתה באותם ימים מעל 5.2 מיליון איש.
אלרואי: בשל העוני, לאישה היהודייה היה תפקיד חשוב ביותר בפרנסה ובקיום היומיומי של הבית, והדבר חיזק את מעמדה בתא המשפחתי וגם בקהילה. אלו נשים שהיו בעלות מוטיבציה, יכולת, כישורי מסחר ועבודה וחוש עסקי. נשים שהיו רחוקות מלהיות כנועות
אלרואי: "מכיוון שהרוסים לא היו מעוניינים שהיהודים יגיעו לרוסיה של לפני החלוקה, לאזורים כמו סנט־פטרסבורג ומוסקבה, הם אמרו ליהודים שימשיכו לגור בתחום מושבם. אלה לא היו אזורים של יהודים בלבד, אבל היהודים היו דומיננטיים בהם. אף שהיהודים לא יכלו לצאת מעבר לתחום המושב, לא היה מדובר בגטאות אלא בטריטוריה רחבת ידיים, שהיהודים התגוררו בה בשטעטלים, בעיירות ובערים. היהודים חיו בתוך האוכלוסייה הכללית והיו חלק ממנה, הם לא הופרדו פיזית וניהלו קשרי מסחר וכלכלה כל הזמן. במידה מסוימת הסידור הזה היה נוח גם ליהודים עצמם, ובחלק ניכר מהעיירות היה אפילו רוב יהודי".
עם זאת, על היהודים בתחום המושב חלו איסורים מאיסורים שונים. הם לא יכלו, כאמור, להגר לתוך רוסיה, הם אולצו בדרך כלל להתגורר בערים ולא בכפרים, ובשלב מסוים נאסר עליהם לחדש חוזים על קרקעות. אך הראש היהודי מצא דרכים לעקוף ולו חלק מן האיסורים, כדי להמשיך לקיים שגרה ולייצר פרנסה ומחיה.
אני שואלת את גולדין, כמי שעלתה בעצמה מרוסיה, כיצד היא חשה למקרא טקסטים העוסקים בתחום מושב שמשמעותו הצרת צעדיהם של יהודים. "כמובן שהדבר חורה ומכאיב לי", היא משיבה, "אך בד בבד אני גם מבינה שכשנתנו ליהודים בזמנו את תחום המושב האידיאה שלהם לגבי מצב זה הייתה חיובית בבסיסו של דבר, והם לא ראו זאת כסגירה שלהם".
"רק כ־2.5 אחוזים מתוך היהודים בתחום המושב עסקו בעבודת אדמה", מתאר אלרואי, "ולא בגלל שהם לא רצו לעבוד בעבודה זו, אלא בגלל אותו איסור לחכור קרקעות. אבל סובוטין במחקרו הראה כיצד חלק מהיהודים חכרו קרקעות בעל פה או באמצעות אנשי קש. היהודים עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר זעיר, ולכן המצב הכלכלי שלהם היה לעיתים הרבה יותר קשה מכלל האוכלוסייה. למי שלא היה יהודי היה קל יותר להשתלב בתעשייה הכבדה, וביהודים איש לא היה מעוניין. אפילו תעשיינים יהודים, ככל שהיו כאלה, העדיפו שלא להעסיק פועלים יהודים, שלא עבדו בשבתות ובחגים. על כן, היהודים נדחקו בהדרגה לאותן עבודות מלאכה".
סובוטין כתב לאורך השנים מספר מחקרים שעסקו בכלכלת היהודים ברוסיה, ואף שימש כתחקירן בעבור איש עסקים יהודי בשם יאן ג' בלוך שהקים בוורשה חברת סטטיסטיקה. תחקירנים נוספים של אותו בלוך היו שני סופרים מפורסמים: י"ל פרץ ונחום סוקולוב. "היהודים שסובוטין פגש ושעליהם כתב כמו נלקחו מהרומנים של גדולי ספרות היידיש; מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם", כותב אלרואי במבוא לספר. "דמויותיהם של טוביה החולב, פישקע החיגר ומשפחתו של מוטל בן פייסי החזן צצות ועולות מבעד למחקריו – כמו שימשו מקור השראה לגיבוריהם הספרותיים".
"אני לא יכול להוכיח את זה מדעית, אבל אין לי ספק שגדולי סופרי היידיש שאבו השראה מהספר של סובוטין", סבור אלרואי. "השפעתו על חקר החברה היהודית המזרח־אירופית הייתה עצומה".
יהדות שרירים לא ציונית
הספר נכתב ברוסית במשלב לשוני גבוה מאוד. גולדין ואלרואי בחנו מתרגמים רבים עד שהגיעו ליונה גונופולסקי, והוא הוציא תחת ידיו תרגום מופתי. בתיאוריו של סובוטין ימצאו עניין קהלי יעד מגוונים: מכלכלנים ועד אוהבי היסטוריה יהודית ושוחרי ספרות. סובוטין מתאר את ההווי היהודי ללא טעויות גסות, דעות קדומות או נימה אנטישמית. בספרו מתואר גם כיצד זכה לשיתוף פעולה מלא של היהודים שפגש. אלו הכניסוהו לבתיהם ולחנויותיהם ואף פתחו לו צוהר לתחבולנות המלווה לעיתים את המסחר, בשל איסורי השלטונות והתחרותיות הפנימית העזה.
סובוטין התרשם כי בין היהודים לבין עצמם קיים שילוב מרתק של שליפת ציפורניים וערבות הדדית, ארכיטיפ שמאפיין את היהודים עד ימינו. כך למשל הוא כותב: "בעסקי המסחר הם בולעים איש את רעהו חיים. מלשינים זה על זה, כך שבתחום הכלכלי אין זכר ללכידותם ולאחדותם הנודעת. ישראל חברים זה לזה רק בצרה, בתחום הצר יותר של גמילות החסד".
הספר גם מפריך לא מעט סטריאוטיפים שנקשרו בדמותם של היהודים, וניכר כי לסובוטין חשוב להבליט זאת. כך למשל הוא מתאר יהודים שעוסקים בהצלחה בעבודות חקלאיות, וכן יהודים רזים אך לא נרפים, שאלרואי מכנה "יהדות השרירים הלא ציונית".
"לא אחת נדהמנו מגודלם העצום של המשאות שנשאו על גבם יהודים קטנטנים ומזי רעב", כותב סובוטין. "פעם אחת ראינו יצורון שכזה ששני גברתנים העמיסו עליו אריזת צמר אדירת ממדים שגודלהּ היה יותר מגופו; כמדומה הייתי שאריזה שכזו צריכה הייתה למעוך את היהודי ולשטחו… ולמרבה תדהמתי הוא אכן נשא את משאו".
היהודים הצליחו לאלתר מקורות פרנסה אפילו מדברים שעל פניו נראים אבודים וחסרי ערך כלכלי, ובהם איסוף גרוטאות או שאריות שונות. סובוטין מצידו לא ראה באנשים אלה עלובי חיים, אלא התרשם מכושר האלתור שלהם והדגיש כי גם אלו בדרכם נותנים שכם, ולו בזעיר אנפין, להנעת הכלכלה הרוסית.
אלרואי: "היהודים קיבלו למשל זיכיון לאסוף תבן שנופל מהעגלות שנכנסות לערים, למכור אותו ולהחזירו למחזור הכלכלי. גם העבודה שלהם בתעשיית האלכוהול או בתעשיית הטבק הסבה תרומה של ממש לכלכלה הרוסית, והדבר משתקף בטבלאות שסובוטין מציג בספר. היהודים אמנם לא היו בעל ההון שמשקיע מיליוני רובל בתעשייה, אלא הנמלים של תחום המושב שאספו קצת ועוד קצת, וביחד זה הצטבר לשלם יפה ביותר".
בתוך מאמציהם של היהודים להתפרנס בתחום המושב, בולט מעמדה החשוב של האישה היהודייה. אלרואי: "בשל העוני, לאישה היה תפקיד חשוב ביותר בפרנסה ובקיום היומיומי של הבית, והדבר חיזק את מעמדה בתוך התא המשפחתי וגם בקהילה. אלו נשים שהיו בעלות מוטיבציה, יכולת, כישורי מסחר ועבודה וחוש עסקי. נשים שהיו רחוקות מלהיות כנועות".
עוני מצמית
האוכל בשאַבעס הוא מן המובחר. אחרי שהסתפק, לרוב, במזון דל ביותר במהלך השבוע – כגון מליח, בצל, שום ולחם שחור – אוכל היהודי בשאַבעס בשר, אף כי בשר כשר ובעל ערך תזונתי מועט, אך בכל זאת בשר; לבד מזאת הוא אוכל…קוגל (כעין חביצה מקמח, שומן אווז וביצים), צימעס (רוטב מלפת צהובה, גזר ושאר שורשים), אטריות ולחם – תמיד לחם לבן… היות שהתלמוד מצווה על היהודי לקדש על היין, הריהו קונה לשאַבעס יין צימוקים… ולעתים מעט וודקה, ולרוב מספיקה כוסית אחת לכל המשפחה (עמ' 55)
בצורות המגורים של היהודים בתחום המושב מזהה סובוטין תחבולנות, כשהוא מתאר למשל דירות מפוצלות שבתוכן גרות כמה משפחות. אך פירושו של הפיצול בדירות היה לעיתים "בעלות מפוצלת של כמה בני אדם על נכס אחד. בתים כגון אלו, השייכים לכמה בעלים, רבים למדי בווילנה, ובייחוד בשכונות היהודיות…יש בתים שמניין הבעלים השותפים בהם מגיע לכדי עשרים או שלושים; לפעמים מספרם מגיע לארבעים. מעניין לראות את חזיתותיהם של בתים כאלה, המנומרות בלוחיות עם שמות המשפחה של בעליהם".
אך המצמיתים ביותר בספר הם תיאורי העוני בווילנה:
הנוראות מכול הן המאורות התת־קרקעיות שבמרתפים. כשהתקרבנו למקום כזה לראשונה, לא העלינו על דעתנו שהוא קיים: לפנינו היה חור מכוסה למחצה בלוחות עץ שבחלקם פשׂה הרקב, מסביב היו מפוזרים שיירי ירקות, אִדרות דגים וסמרטוטים. כסבורים היינו שזה בור אשפה – ולא היא: התברר שלפנינו entrée (בצרפתית: כניסה, מ"פ) למקום מגוריהם של יצורים תבוניים. על כל פנים, לא היה אפשר להיכנס לתוך החור הזה בדרך הרגילה, והיה צריך להזדחל – וכל בגדינו הוכתמו.
אחרי שירדנו מהלך שמונה־עשרה מדרגות, ראינו לפנינו מערה תת־קרקעית… בצִדהּ של המערה נפרצה עוד מערה אחת… בהּ סודרו שלוש מיטות קרשים המכוסות בבלויי סחבות שאין לתאר. את כל המקום הזה שוכרת יהודייה אחת בעבור חמישים רובל בשנה, ומשכירה אותו בעצמהּ לחמישה דיירים מלבדהּ…יש לא מעט חורי מגורים ומערות כגון אלו בשכונה אומללה זו".
אלרואי, בספרו "המהפכה השקטה: ההגירה היהודית מהאימפריה הרוסית 1875־1924" (הוצאת מרכז זלמן שזר), ציטט מספרו של סובוטין וקשר בין הקשיים הכלכליים שניצבו לפתחם של היהודים ובין הסיבות להגירה. "ציטטתי מדבריו כדי להראות באיזה עוני חיו היהודים וכדי להראות שהפוגרומים אמנם היוו זרז להגירה, אך העניין הכלכלי איננו הסיבה המרכזית להגירה", אומר אלרואי. "הפוגרומים לא נוכחים בספרו של סובוטין. זה מחזק את הטיעון שהם אמנם היו אירועים קשים, אך היהודים חזרו במהרה לשגרת היומיום".
גם בשנים שלאחר צאת הספר פעל סובוטין למען היהודים. בשנת 1898 עזר ליק"א – החברה להתיישבות יהודית בחסותו של הברון מוריס הירש – בפענוח תוצאות המִפקד שערכה. בשנת 1901 פרסם מאמר תחת הכותרת "מצבו האמיתי של העם היהודי". בהקדמתו לספר אף מתאר אלרואי כי סובוטין "לא אחת נעזר בקשריו בממשלה כדי להגן על היהודים ולתמוך בהם. הוא נפטר בשנת 1906 ולאחר מותו נכתב בעיתון 'ווֹסְחוד' כי סובוטין היה אחד הנציגים המעטים של העם הרוסי שהשתדל לסייע לעם היהודי להשיג תנאי מחיה הוגנים יותר באימפריה הרוסית, במעשים ולא רק במילים".
בין היהודים שמתאר סובוטין ב־1888 ובין היהודים בני ימינו מפריד הרבה מאוד. "אנו נמצאים כיום באחת התקופות הטובות של העם היהודי", אומר אלרואי. "ישנם קשיים ובעיות, אך אין לנו יותר מראות עוני כפי שתיאר סובוטין. מאה ושלושים שנה אחרי, יש לנו קהילה יהודית חזקה בישראל, קהילה יהודית חזקה ומבוססת בארה"ב, ומצבם של כלל היהודים בתפוצות טוב למדי".
גם האנטישמיות הגואה בשנים האחרונות איננה משנה מבחינת אלרואי את המציאות החיובית הזו. "אלו דברים שקיימים, אבל הם יחלפו ולא מהווים סכנה קיומית לעם היהודי. ברוח שם ספרי, זו 'המהפכה השקטה' שהתחוללה בעם היהודי: הגירה ששינתה את המרכזים ומנעה כיליון מוחלט של העם היהודי בשואה. בספרו של סובוטין אנו תופסים את העיירות היהודיות במזרח אירופה חמישים שנה לפני שהן נעלמו לחלוטין".
אך לצד ההבדלים העמוקים בינינו ובין אבותינו, רב גם המשותף. "הטקסט של סובוטין מאפשר לנו להראות לילדינו שהחגים שאנו חוגגים כיום והדרך שבה אנו שומרים על המסורת שלנו זה דבר שהיהודים עשו מימים ימימה", אומרת גולדין. "כשהדור הולך ומתחלף והמדינה הופכת להיות יותר ויותר מודרנית, אדם חייב לדעת מאין הוא בא כדי לדעת לאן הוא הולך. הטקסט מאפשר לנו להראות שהיהודים בכל מקום חיו באותה צורה, ושעלינו לשמר את הזהות שלנו".
