2020 הייתה שנה מטלטלת גם עבור עולם הטלוויזיה. כשהעולם עצר, עצרו גם הפקות של סדרות ותוכניות בידור. גם כשהשחקנים שבו לסט, לאחר חודשים ארוכים, זה היה תחת מגבלות, איסורים, שמירת מרחק ובדיקות קורונה תקופתיות. במקביל, הסגרים ברחבי העולם הובילו לשעות פנאי ארוכות מול הטלוויזיה, ולדרישה הולכת וגוברת לאסקפיזם מהסוג שרק טלוויזיה יכולה לספק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
ניקי היילי: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
בין שטיסל לפוליקר: להצליח לגעת ולראות את עצמנו
בתחילת מרץ נסגרו בזה אחר זה בארצות־הברית הסטים של סדרות כמו "האנטומיה של גריי", "פארגו", "המתים המהלכים" ו"חוק וסדר", לצד תוכניות ריאליטי כמו "הרווקה" ו"הישרדות". גם תוכניות האירוח היומיות כמו אלו של ג'ימי קימל וג'ון אוליבר יצאו לחופשה בת חודש, שבסיומה חזרו לצילומים ללא קהל.
גם בישראל נעצרו הצילומים וההפקות בתחילת הסגר הראשון. רק בלחץ של איגוד מפיקי הקולנוע והטלוויזיה אישר משרד הבריאות חזרה לשגרה בלי מגבלות על מספר האנשים אך תחת כללים נוקשים של עטיית מסכה (מלבד השחקנים המצטלמים) וריחוק חברתי. אלא שאז גילו המפיקים כי חברות הביטוח מסרבות לבטח סטים עמוסים.
חודשים ספורים אחר כך החלה התעשייה להתאושש – בארץ ובעולם – וההפקות חזרו לפעול. השחקן יואב רוטמן סיפר בריאיון למוצש כי בזמן הצילומים לעונה החדשה של "שטיסל" בקיץ האחרון הוא מיעט לצאת מהבית, כדי לא להסתכן בבידוד או בהדבקה. אבל בזמן שסדרות כמו שטיסל צילמו עונה "שגרתית", היו סדרות שהפכו את ההתמודדות עם המגפה לחלק אינטגרלי מהעלילה. כך למשל בעונה החמישית של "החיים עצמם", שבה הגיבורים עוטים מסכות ומקפידים על ריחוק חברתי.
מנגד לקשיים ההפקתיים, הדרישה לתוכן הלכה וגברה. "הגעתי לסוף של הנטפליקס" הייתה אמירה רווחת למדי בתקופת הקורונה. היא נשמעת מוגזמת, כמובן, אבל יש בה גרעין של אמת. אנשים שלא נהגו לצפות בטלוויזיה בכלל או שהיו מורגלים להקדיש לצפייה בפרקי זמן קצרים, מצאו את עצמם עם הרבה מאוד זמן מסך. אחרי בינג' או שניים של הסדרות הפופולריות ביותר, החיפושים התרחבו לז'אנרים אחרים (עובדה שמסבירה למשל את הצלחתה המסחררת של הדוקו הביזארי "טייגר קינג" או של "מורתי התמנונית") ועד לסדרות ישנות יותר.
במבחן התוצאה זו אולי לא הייתה השנה והפורייה ביותר עבור תעשיית הטלוויזיה, אבל כיוון שחלק נרחב מהתוצרים הטלוויזיונים הופקו כבר במהלך 2019, זכינו לקבל בסופו של דבר טלוויזיה לא רעה בכלל, וכמה סדרות טובות במיוחד שעזרו לנו להעביר את התקופה הקשה הזו.
גמביט המלכה
ספק רב אם אפילו יוצריה של הסדרה הקטנה והמתוקה האמינו לסנסציה ש"גמביט המלכה" תהפוך להיות: שבועות ספורים לאחר עלייתה לאוויר, היא כבר זכתה בתואר הסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס בכל הזמנים.
הסדרה, שמבוססת על ספר באותו שם מ־1983, מגוללת את סיפורה של בת' הרמון (בגילומה של אניה טיילור־ג'וי המהפנטת), יתומה קטנה ומצולקת בארה"ב של שנות השישים שמתגלה כפנומן של פעם בדור בשחמט, ובמהרה מגיעה להצלחה מסחררת בבמה הבינלאומית. במקביל, היא נאלצת להתמודד עם שדים אישיים שמאיימים לא רק לחבל בסיכוייה להפוך לשחקנית השחמט הטובה בעולם, אלא גם לשים קץ לכל סיכוי שיש לה לחיים טובים.
בראש ובראשונה "גמביט" הוא סיפור התבגרות עם המוטיבים הקלאסיים של מצוקה, גילוי עצמי, משפחה, התפתחות אישית ומחירה. המשחק הכובש של טיילור־ג'וי מוביל לכך שהצופים מריעים לדמותה של הרמון מהטורניר הראשון ועד התחרויות הגרנדיוזיות של הפרקים המאוחרים.
הצלחתה של הסדרה "גמביט" גרמה לפופולריות מחודשת של משחק השחמט בתקופת הקורונה. למרות הביקורת, הסדרה עושה צדק עם המשחק העתיק ועם קהל מעריציו, ומוסיפה תוכן עשיר וראוי לרנסנס שלו. ועדיין, חשוב לציין כי ההנאה מ"גמביט" מובטחת גם אם אתם לא מבדילים בין פרש לצריח. מספיק להתמקד בפניה של בת' הרמון ברגע הקסם שבו העיניים שלה ננעלות פתאום על הלוח, והקהל עוצר את נשימתו. (אלחנן שפייזר)
מנאייכ
סדרות משטרה היו לפניה, אבל "מנאייכ" הצליחה להעלות את הרף ולהוכיח שסדרה ישראלית יכולה להיות מותחת ומבריקה לא פחות ממקבילותיה בחו"ל. במרכז הסדרה עומד איזי בכר (שלום אסייג), חוקר בכיר במח"ש וקצין משטרה לשעבר. רגע לפני שהוא יוצא לפנסיה מוקדמת, הוא מקבל הצעה להצטרף לחקירה אחרונה שבמרכזה עומד חברו הטוב ביותר מימיו במשטרה – ניצב משנה ברק הראל (עמוס תמם). בתחילה איזי מסכים להצטרף רק כדי "לשמור" על חברו שהוא משוכנע בחפותו, אבל במהרה הוא נחשף לגילויים שעתידים לטלטל את עולמו ואת החברות ביניהם.
אחד הטריקים המפורסמים בליהוק סדרות דרמה הוא הבחירה דווקא בשחקן קומי לתפקיד הראשי. במקרה של אסייג זה עבד מעולה – והוא נכנס בטבעיות רבה לנעליו של איזי, לוחם הצדק הישר כסרגל שעולמו המקצועי ועולמו האישי מתחילים שניהם להתפורר לנגד עיניו. הדמות הנשית המרכזית בסדרה היא טל בן־הרוש (לירז חממי הנפלאה), קצינת מודיעין מבריקה שמסופחת למח"ש בניגוד לרצונה, ובהמשך הופכת להיות אשת סודו ויד ימינו של איזי.
דרך העלילה המרכזית, אנחנו מקבלים הצצה לשני עולמות שאמורים להיות מנוגדים: עולם הפשע המאורגן ועולם המשטרה, ומהר מאוד אנחנו מבינים כי שני העולמות שזורים זה בזה בקשרים שכמעט בלתי אפשרי לנתק. "מנאייכ" נעה בבטחה בין סצנות אקשן, קרבות פסיכולוגיים ורגעים אישיים במינון מדויק. היא עוסקת בחברות גברית, בנאמנות ובמוסר – נושאים שלעולם נשארים רלוונטיים.
המורדת
ב־28 ביולי השנה נרשם רגע היסטורי בעולם הבידור הישראלי כשהוכרז כי השחקנית שירה האס מועמדת לפרס האמי היוקרתי בקטגוריית שחקנית ראשית בדרמה על תפקידה בסדרה "המורדת". האס אמנם לא זכתה בסופו של דבר, אבל הצליחה להשאיר רושם אדיר בתפקיד אסתי שפירו.
"המורדת", מיני סדרה בת ארבעה פרקים, מספרת את סיפורה של שפירו, צעירה חרדית שגדלה בניו־יורק, נישאת בשידוך בגיל 18 ושנה לאחר מכן בורחת לברלין, שם היא מצטרפת לחבורה של מוזיקאים. אבל בזמן שהיא מגלה אט־אט את החיים שמחוץ לקהילה הסגורה והמסוגרת שבה חיה כל חייה, בעלה ובן דודו כבר עושים את הדרך בעקבותיה, מתוך כוונה להחזיר אותה לביתה.
הדמויות הראשיות ב"המורדת" מגולמות אמנם בידי שחקנים ישראלים (האס ועמית רהב כבעלה ינקי), אולם הפקת הסדרה היא גרמנית, והיא פונה לקהל בינלאומי. אף על פי שהסיפור עוסק בקהילה החרדית ועמוס ניואנסים שרק אדם יהודי ומאמין יכיר, הסדרה – שעלתה לאוויר במרץ השנה – הפכה לאחת הסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס, ולא רק בישראל.
באחת הסצנות בסדרה, אומרת המורה לפסנתר של אסתי, לפני שהיא בורחת מניו־יורק: "זאת אמריקה, אסתי. את יכולה להחליט לבד". אסתי עונה: "ויליאמסבורג היא לא אמריקה. את לא מכירה את החוקים". הדיאלוג הזה מבהיר היטב לכל הצופים באשר הם את המשמעות של חיים בקהילה סגורה שאין יוצא ואין בא ממנה. מה שקורה אחר כך שופך אור על גורלם של אלו שאינם הולכים בתלם, מחליטים לפרוץ גבולות, ומתמודדים יום אחר יום עם הבחירה האמיצה שעשו ועם השלכותיה.
ואיך לא: החדשות
בזמן שאתרי צילומים של סדרות נסגרו ותוכניות בידור נשלחו לחל"ת, אנשי החדשות המשיכו לעבוד – ואפילו במתכונת מורחבת. בתחילת המגפה האולפנים שידרו מסביב לשעון, כפי שקורה באירועים מיוחדים, וגם כאשר לוח השידורים חזר לעצמו, המהדורות נותרו ארוכות יותר בכחצי שעה.
החשש מפני הידבקות לא פסח כמובן על אנשי החדשות. נמצאו פתרונות שונים ומשונים: קפסולות שהפרידו בין צוותי כוח האדם, כתבים ומגישים לא הורשו להיפגש, ובמקום להיכנס לאולפנים, הוצבו עמדות שידור מחוץ לבתי הכתבים, על גג האולפנים או על המדשאה שמחוץ להם. נוהל נוסף התייחס לעטיית המסכות; הן הכתבים בשטח והן משתתפי הפאנלים התבקשו לעטות מסכות עד הרגע שבו הם מדברים.
מובן שהפתרון היה חלקי בלבד. בזה אחר זה, מצאו את עצמם המגישים והכתבים נשלחים לבידודים ונאלצים להישאר בביתם. זה קרה ליונית לוי ולדני קושמרו, לתמר איש־שלום, לאודי סגל ולדוריה למפל. כולם נחשפו לחולה מאומת בשלב זה או אחר.
ואי אפשר לכתוב על תקופת הקורונה באולפני החדשות בלי להתייחס לכוכבים החדשים – המרואיינים ששום אולפן קורונה לא יכול בלעדיהם. הרשימה ארוכה, אבל חובה להזכיר את פרופ' יורם ("קורונה היא רק שפעת") לס, שדעותיו הקיצוניות עוררו סערה בימי הסגר הראשון וכמעט נעלם בסגר השני, את מנכ"ל משרד הבריאות משה בר־סימן־טוב, את פרויקטור הקורונה היוצא רוני גמזו, את פרופ' גבי ברבש ואת ראש שירותי בריאות הציבור לשעבר פרופ' סיגל סדצקי ומי שהחליפה אותה בתפקיד, פרופ' שרון אלרעי פרייס.
כל אחת ואחד מהם, עם תחום המומחיות המיוחד שלו והידע הרב שצבר, התגייס למערכה בניסיון לתווך לציבור את האמת הרפואית המורכבת, ולהקל במעט על הבלבול הגדול שיצרה המגפה שהפתיעה את האנושות כולה.
