בתחרות העצובה איזה ענף תרבותי הכי נפגע במשבר הקורונה, נדמה שהתיאטרון יכול לטעון לכתר. הטלוויזיה חגגה את הסגרים בזמן שהמרותקים לביתם ערכו בינג' אחר בינג'; מועדוני ההופעות אמנם ספגו הפסדים עצומים אבל אט־אט החלו חלק מהמוזיקאים המובילים לערוך הופעות קפסולה כמוסות בביתם של אלו שידם משגת; וענקיות הקולנוע מתחילות להפנים את כללי המשחק החדשים ולהוציא את הלהיטים הגדולים שלהן היישר לסטרימינג (הזרמת מדיה).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
ניקי היילי: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
בין שטיסל לפוליקר: להצליח לגעת ולראות את עצמנו
התיאור הזה, גם אם כולל בתוכו עובדות נכונות, חוטא לאמת. כי גם אם המוזיקאים בעלי השם הצליחו לסדר לעצמם הופעות, הנגנים, האמנים הקטנים יותר, התאורנים ושאר חיל הרגלים הדרוש להפקת מופע נפגעו מאוד.
אבל לעומת חלק מאמני התחומים האחרים, שהייתה להם אפשרות להמשיך בפעילותם היצירתית בדרכים קצת שונות, בפני אמני הבמה האפשרות הזו הייתה חסומה כמעט לחלוטין. לא שהם לא ניסו ובכל הכוח, ועל כך נרחיב מעט בהמשך, אבל כל ניסיון להעביר את חוויית התיאטרון דרך מסננות דוגמת זום משול לשמיעה מחבר על קסם מרהיב שראה. תיאור מוצלח ככל שיהיה לא ישווה לעוצמת החוויה. קהל ובמה הם יסודות הכרחיים לאמנות הזאת.
וקהל ובמה, לעניות דעתו של המדור, דווקא כן היה אפשר לסדר. במדינה נטולת חורף באופן כללי, ומעוטת ימי גשם באופן מיוחד בשנה האחרונה, מפתיע ואולי אף מטריד מדוע לא הצליחו משרדי הבריאות והתרבות למצוא מתווה שיאפשר מופעי תיאטרון ומחול באוויר הפתוח.
האמנים והתיאטראות מצידם לא הרימו ידיים ובכל זאת ניסו לצמצם את התפאורות והתלבושות אל תוך המסך הקטנטן. בין היוזמות ניתן למנות את קבוצת ציפורלה שיצרה סדרת רשת בשם "ציפוקליפסה עכשיו". קבוצת הצעירים של תיאטרון הקאמרי שרק הוקמה וכבר קיבלה צו הרחקה מהבמות יצרה כתחליף זמני את סדרת הרשת "בלפור" שכתב גור קורן וביים עמית אפטה. תיאטרון האם שלהם שחרר כמו שאר התיאטראות הגדולים סרטוני יוטיוב כדי לשמור על קשר עם הקהל. תיאטרון גשר העלה הצגות מצולמות באורך מלא למרשתת, וערך את פסטיבל Jaffa־Fest המקוון, שבמסגרתו גם עלה מחזה אודיו – כלומר פודקאסט תיאטרלי, ופסטיבל עכו הוצג השנה גם הוא במתכונת מקוונת לאחר שנדחה מסוכות לחנוכה.
במהלך כל השנה הזאת המשיכו להתפרסם יוזמות, קולות קוראים וקריאה לשיתופי פעולה חדשים. מחזאים המשיכו לכתוב, במאים ושחקנים, כוריאוגרפים ורקדנים המשיכו לעשות חזרות, הצוותים הטכניים סייעו היכן שהיו יכולים, וכולם חיפשו נקודה מוארת וקהל קטן להציג בפניו את יצירותיהם. וכך, לא מעט פרויקטים, שצר המקום מלהזכיר את כולם כאן בשמם, הוצגו בדרכים שונות גם בתקופות הכי קשות. הנגיף אמנם הצליח לפגוע בתוצרים הבימתיים, אך לא בחיידק שמחולל אותם. כל אותם אלו שנדבקו בו יתייצבו שוב על הבמות ברגע שרק יתאפשר להם.
יצירות בולטות ומחאה אחת
Less Alone City ותהילה בסמטאות
ברווח בין הסגרים הצליחו כמה יוצרים חרוצים להרים הפקות שהתאימו את עצמן לדרישות הריחוק החברתי השונות. כך לדוגמה בעבודתה המוצלחת של עלית קרייז "Less Alone City" המיועדת לצופה אחד ונערכת במרחב הציבורי, או ב”תהילה בסמטאות” – עיבוד יפהפה של שחר פנקס ובבימוי שיר גולדברג לסיפור הידוע של עגנון שעובד למרחב הציבורי על ידי אריאל וולף והפך לשיטוט תיאטרלי בסמטאות ימין משה.
חזרות
ברגע שהתחלנו לשכוח עד כמה ולמה אנחנו מתגעגעים להצגות, הפציעה "חזרות" של נועה קולר וארז דריגס על המסך של כאן 11 והזכירה לנו את הקסם דווקא על ידי חשיפת המנגנון. זו אמנם נחמה פורתא אבל אם אין ברירה נתגעגע על ספת הר נבו, עד לכניסה אל הארץ המובטחות של האולמות.
אין חיים בלי תרבות
בעוד ההפגנות נגד ראש הממשלה בכיכר פריז החלו לקבל אופי ססגוני ותיאטרלי, בתיאטרון יפו הגו מהלך הפוך והכריזו על הצגה שקיימו באוויר הפתוח כהפגנה. הצעד הזה, שנועד למחות על היעדר מתווה להחייאת עולם התרבות, גרר אף קנס. לערב המחאה שערכו מאוחר יותר תחת הכותרת "אין חיים בלי תרבות" הם כבר דאגו לבקש אישור מהמשטרה, והשתתפו בו בין היתר גלית גיאת, גסאן עבאס, מנשה נוי ואסתי זקהיים. מול גישת "הילדים הטובים" של התיאטראות הגדולים, היה בזה משהו מרענן.
