הרבה לפני שהסגרים וההסגרים נכנסו בסערה אל תוך עולמות התוכן שלנו, המילה "הסגר" הייתה חלק אינטגרלי מעולם הספורט הקבוצתי. כינוי למהלך שבו שחקן מוצא עצמו לכוד בתוך סיטואציה סבוכה מול הנהלת הקבוצה שלו ובתגובה פורש לתקופה מוגדרת מפעילות. לאחר זמן קצוב הוא רשאי להשתחרר מהחוזה שלו ולהתחיל את דרכו מחדש בקבוצה אחרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
ניקי היילי: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
בין שטיסל לפוליקר: להצליח לגעת ולראות את עצמנו
במובן מסוים המהלך הזה מזכיר את מצב המוזיקה והמוזיקאים בעולם מול צרת הקורונה שהגיעה מסין. שלא כמו במקצועות אחרים – כשהבית הפך להיות המשרד הפעיל – לרוב אנשי הגיטרות, התופים, הסאונד וכל מי שבתעשייה הזאת לא נמצא פתרון אמיתי למצוקה שנכפתה עליהם. כמו אותו שחקן כדורגל, גם האיש עם גיטרת הבס נאלץ להיכנע לתכתיבי הנגיף ולהניח את הכלים בצד עד שיוכל להניע את הקריירה שלו מחדש בלי הצל הכבד שהשנה הזאת הנחיתה עליו.
קשה להפריז בכל מה שקשור לנזק שנגרם לתעשיית המוזיקה בשנה הנוכחית ובמיוחד למוזיקאים עצמם עם קטיעת משאב ההופעות. השנים האחרונות בתעשייה היו בסימן ההסתגלות לעולם הדיגיטלי אצל אנשים שהם ברובם אנלוגיים. העובדה שאת המוזיקה הקהל כבר לא קונה אלא צורך דרך הקבצים, המחשב והנייד – ולרוב גם בחינם – הפכה את כיוון הנסיעה לחד־סטרי בכל מה שקשור להישרדות בתעשיית המוזיקה. מעולם שבו הופעות נועדו לקדם את היצירה של המוזיקאי באלבום, התהפך הגלגל והשירים והסינגלים הפכו להיות הלכה למעשה מקדמי המכירות של ההופעה הבאה בסיבוב.
גם ההופעות המשודרות בטלוויזיה וברשתות החברתיות, שהיו ניסיון נואש לייצר תחליף לדבר האמיתי, לא באמת הצליחו למלא את הייעוד שלהן משני עברי המסך: גם מצד הלהקות והזמרים, וגם מצד הקהל שלא באמת מקבל את הסאונד ואת התחושה של הדבר האמיתי. שלא כמו מופעי הסטנדאפ שמצליחים למצוא נוסחה כלשהי כדי להתרומם, גם אם זה אומר דרך הופעות בזום, מוזיקאי שלא מריח את ריח הזיעה של הקהל שנמצא מולו לא ממש יכול להעביר את אותן האנרגיות הלאה דרך הנגינה שלו.
זה ניכר מאוד בשידורים של לא מעט אמנים – מעומר אדם ועידן רייכל ועד הופעות של אמני אינדי בסלון הבית כשמצלמת הזום פתוחה בפניהם. למרות המאמץ, כמעט לאף אחד מהם לא באמת היה הניצוץ בעיניים שקיים כשהזרקור מופנה אל קדמת הבמה ומאיר על הפרצופים שבקהל.
שלא באשמת האמנים שמחפשים להתפרנס, גם הופעות הבית שצצו לא הפכו לבשורה מוזיקלית, אלא דווקא לסמל להבדלי מעמדות בין קבוצות אוכלוסייה שיכולות להרשות לעצמן להושיב את ברי סחרוף אצלן בגינה לצד שולחן עמוס קינוחים ובין אלו שלא.
אפשר לקוות שאת הצד האופטימי יותר של הסיפור נקבל בדמות אלבומים ושירים שנאגרו אצל המוזיקאים בתקופת המגפה ויגיעו כמו בייבי בום לאחר החיסון המיוחל. בסופו של דבר לבבות שבורים ודיכאון היו תמיד המנוע לשירים הטובים ביותר שאנחנו מכירים.
Idiot Prayer: Nick Cave Alone at Alexandra Palace
זה שניק קייב מצליח ללכוד את רוח הבדידות של התקופה זה לא כל כך מפתיע; אבל העובדה שזה קרה לקייב דווקא דרך אלבום הופעה מול אולם ריק מאדם (ששודר חי בסטרימינג), כאמן שהאינטראקציה שלו עם קהל כשהוא על במה היא משהו כל כך אמוציונלי, סוער ומהפנט – זה הטוויסט בעלילה המדכדכת והנפלאה הזאת.
Kurstin X Grohl: The Hanukkah Sessions
דייב גרוהל – הסולן של אחת הלהקות הכי גדולות בעולם היום, "פו פייטרז", ולשעבר המתופף של נירוונה – גונב את ההצגה ומעלה חיוך ענק כשהוא מחליט לעשות עם מפיק העל היהודי גרג קורסטין (אדל, סיה, פול מקרטני) סדרת גרסאות כיסוי בסלון לשמונה הרכבים וזמרים יהודים כנגד שמונת נרות חנוכה, ואת כולן הם מעלים ליוטיוב. רוצו להאזין ברגע שתסיימו לקרוא את הטור הזה, ולא תתחרטו.
Tim's Twitter Listening Party
טים ברג'ס, סולן להקת ה"שרלטנס" הבריטית, נכנס בגאונות אל תוך הוואקום של הישיבה בבית והרביצה בטוויטר והחל לקיים כמעט בכל ערב "מסיבות השמעה". ברג'ס אירח אמנים שונים ל"לייב טוויט" בחשבון שלו על הסיפורים שמאחורי הקלעים בהקלטת אלבומי קלאסיקות באנגליה, כשבמקביל כל אחד מוזמן להשמיע את האלבום המדובר ברקע. התוצר מרתק, ואפשר למצוא אותו גם באתר ייעודי שהוקם כדי לאגד את הציוצים האלה: timstwitterlisteningparty.com
