שרידי השואה הם עמוד האש

רבות כבר נכתב על מצבם הנפשי, הרוחני והפיזי של ניצולי השואה לאחר שחרורם; אולם לא נשארו בידינו מקורות ראשוניים רבים המעידים על גודלה ועוצמתה של הרוח שהייתה נטועה בנפשם של הניצולים ואשר הצליחה להקימם מהאפר ומהעפר אלי בניין ויצירה של משפחה, קהילה וחברה תורנית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דחיות ופרוטקציות: מחדלים במתחם החיסונים בקרית שמונה
– בין שטיסל לפוליקר: להצליח לגעת ולראות את עצמנו
– צפו: שיחת נשים – אם אין אני לי, מי לי?

הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, מזכה אותנו בימים אלה בספר חדש, "טל של תחיה", ובו עשרות רבות של מכתבים ראשוניים כאלה, המשתרעים על פני 500 עמודים והמעידים על התמודדותם של הניצולים שהתרוממו מ"בירא עמיקתא" והיו שהגיעו אלי "איגרא רמא".

הספר החדש משמר את הקול האותנטי של יהודים לאחר שחרורם ממחנות הריכוז. זהו קול של הודיה על הצלתם, אבל גם קולה של קינה על המשפחה שאבדה. מכתבים אלו הם הצעד הראשון שעשו הניצולים בחידושו של התא המשפחתי המקורי או בחידוש ידידות שנקטעה בשואה.

תהום של זמן וחוויות הִפרידה בין הניצולים לקרוביהם. הניצולים התקשו למצוא מילים שיכילו את גודל הזוועה שעברו, ולרוב רק רמזו על קורותיהם, תוך שהם מתנצלים על חוסר היכולת לתאר את אשר קרה באמת, מתוך רצונם לא לגעת בפצעים המדממים.

המכתבים עוסקים במגוון נושאים שאין שיעור לחשיבותם באותם ימים ולהשפעתם לדורות: הצורך החיוני בקשר אנושי ובעידוד, בקשת עזרה בצרכיהם המיידיים, עיסוק בפשר הייסורים ובמהות השואה – גם ללא יכולת או רצון לתת מענה גורף לשאלות הקשות. ובו בזמן, הנחת אבני פינה להמשך החיים שנקטעו ותחושה עמוקה של שליחות. גם סוגיות הלכתיות ומעשיות שהזמן גרמן עולות במכתבים, וכן התופעה המרשימה של צימאון ללימוד תורה. הכותבים, ניצולים מגיל הנעורים ועד שנתם הארבעים – טווח הגיל הממוצע של השורדים – כתבו ממזרח וממערב אירופה ובאו משכבות חברתיות שונות.

איה חלומותינו והישגינו

כדי לשמר את אופיים האישי של המכתבים נמנעה המחברת מחלוקה כרונולוגית או גיאוגרפית,  וסידרה אותם באופן ששם דגש על טיבו ומשמעותו של אותו קשר ראשוני לחייהם. לכל מכתב היא צירפה תחקיר שחשף את "מאחורי הקלעים" שלו: הכותב, הנמען וההקשר.

חמשת חלקיו של הספר וכן גם שמות הפרקים, שהם מתוך מילות המכתבים, משקפים את חשיבותם של מכתבים אלו לכותבים, לנמענים, ולנו – המבקשים להבין את אופייה המיוחד של התקופה.

החלק הראשון נקרא "בין שרידי משפחה", ובו מכתב מהרב צבי הירש מייזליש לבנו יוסף משה בירושלים: "הנני אביך, דבוק באהבתך"; מכתב מהנער סיני אדלר לאחיו בארץ ישראל: "נפשי קשורה בנפשך"; מכתב של ד"ר יוסף הרשקוביץ בהונגריה לאחיו יהודה אליצור בירושלים: "נשארנו בלתי ילדים, מבלי תקוות העתיד"; ומכתבה של בטי פלסנבורג מאושוויץ המגלה כי ילדיה ניצלו בשוויץ.

"בין חברים" הוא שמו של החלק השני, ובו, בין השאר, מכתבו של הסופר יהודה ליב גירשט בברגן־בלזן לבנימין מינץ בתל־אביב: "איה חלומותינו והישגינו"; וכן מכתבו של ד"ר הלל זיידמן מוורשה־ויטל־לונדון לאליהו מאזור בירושלים: "רשאי הוא להתגאות במשפחתו בגיטו ורשה".

בחלק השלישי, "רבנים, תלמידים, חסידים" מופיעה תכתובת של הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל "שרידי אש": "קול מן העולם שלפני החורבן"; מכתב מהחבורה החסידית בצ'נסטכוב: "אסור לכם לנוח, עמדו על המשמר"; וכן מכתבי האדמו"רים מלובביץ': "הצלה גופנית לבדה אינה הצלה שלמה".

מכתביהם של חיילים יהודים בצבאות המשחררים מופיעים בחלק הרביעי. נמצא כאן את מכתבו של הרב אפרים אלימלך אורבך: "נוער זה ראוי לכל הכבוד וההדר", וכן את מכתבו של סולי לנדאו מפרנקפורט לצעירי אגודת ישראל בניו־יורק: "מצאתי ספר תורה אחד". בחלק החמישי והאחרון, של בני ישיבות ששרדו מחוץ לתחום השלטון הנאצי, מכתבים משנחאי: "פינה לעתידה של היהדות"; ומכתביהם של הגולים לבריה"מ: "גרגיר האמת אשר לב הוא שנשא אותנו"; כמו גם מכתבה של האישה הצעירה חסיה סורצקין המבקשת לסייע לצעיר שנותר בפולין.

נשרף ארון הקודש

כחייל צעיר בנח"ל המוצנח של שנות השישים, הכרתי את הרב הצבאי אלוף־משנה שמעון רפיקו. הוא היה אהוד מאוד והקרין אור. לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על עברו בתקופת השואה. למקרא ספרה של הרבנית פרבשטיין עלתה דמותו המזהירה כפל כפליים בעיניי. אי אפשר להאמין מה עבר על הבחור מישיבת סלבודקה בתקופת השואה, ואחר כך בבניין הארץ והצבא. הרב רפיקו עבר את שנות הרעה בגטו קובנה, בדכאו ועוד. בחרתי להתמקד כאן מתוך הספר בתיאור הישרדותו ושיקומו המופלא של הרב רפיקו, שלאחר שחרורו ועלייתו לארץ התמסר לארגון החיים הדתיים בצבא ולחינוך.

הרב אברהם שמעון רפיקו (תרע"ה־תש"מ; 1915־1980) היה יליד יסבן שבליטא, תלמיד ישיבת סלבודקה וניצול גטו קובנה. מכתבו המופיע בספר נכתב במוצאי שבת פרשת וירא (ט"ו חשוון תש"ז, 9 בנובמבר 1946), והוא נשלח לאחיה וגיסתה של שרה רפיקו־תרשיש, אשת אחיו זאב, רב העיירה ערזוויליקן. הרב זאב, רעייתו ובנם הרך נרצחו בירי ליד עיירתם. הרב רפיקו שהה אז במחנה סן־אוטיליין ליד דכאו. במחנה, ששימש לניצולים כבית החלמה, התרכזו ניצולים מקובנה. לשם הביא את אשתו הצעירה טכה, שאותה גילה במחנה קיל שבגרמניה, ובסן־אוטיליין נולדה ילדתם מרים.

ייחודו של מכתבו הוא ביחסו העמוק לשאלה שלא הובעה במפורש, אך היא מהדהדת במכתב כשם שהדהדה בכל ריכוזי הניצולים: מה הטעם והפשר שאנו נבחרנו לחיים, ומה נעשה בחיינו אלה לאחר חורבן כה מוחלט ובלא יקירינו ומורי דרכנו. את תפיסתו העלה על הכתב לאחר שהשמיע אותה בעל פה, בדרשה לניצולים בבית מדרש מאולתר, "בית מדרשנו לשעה", בסן־אוטיליין.

הרב רפיקו פותח בדיון במעמדם של הבכורות בעם ישראל, ובשאלה במה זכו תחילה לקבל את תפקיד הכהונה. התשובה הידועה, כי התפקיד הוטל עליהם בזכות הצלתם במצרים, אינה מספקת אותו, והוא בוחן מהי הזיקה בין הצלתם ובין תפקיד הכהונה. לדבריו, בכורי ישראל קיבלו את תפקידם הנעלה משום שקיבלו את חייהם במתנה: "שהגנתי עליהם, והם צריכים להרגיש הקדושה, ולהוסיף, ולהמשיך".

בדומה לכך ולמעלה מזה ניצולי השואה, החשים על בשרם את הנס המיוחד בהישרדותם ואת מתנת החיים שקיבלו, נקראים גם הם לתפקיד מרומם: "א־ל דעות הבדיל להשאירנו לפליטה, הקדיש אותנו לו כביכול קדושים ממש, יותר מהבכורות, ואנו צריכים לקדש את עצמנו להרגיש ולהוסיף ולהמשיך הקדושה. חיינו מתנה ממש, פקדון מה' יתברך, אל נחלל הקודש". יתר על כן, קדושתם היא מעל קדושת עם ישראל: "ואם נתקדש כל עם ישראל ב'קדושים תהיו', 'והלכו גויים לאורך', הרי ששרידי השואה הם עמוד האש שעליו ללכת בראש המחנה ולאורו ילכו אחרים".

רפיקו זכה לקבל מחברו ספר קודש מארון הספרים של בית אבא, ובהתרגשותו על כך הוא פותח את מכתבו. הספר הביא עימו רגעים של שמחה ובו בזמן הציף בגל של געגועים. "רעדה ועצבות נורא על הנשאר לי… נשרף ארון הקודש, נחרב ביתנו המקדש מעט… הכל אבדנו, הכל כחלום, והמעט מזער שנשארנו – ממש על פי נס נשארנו, כעצמות היבשות שלא חזרו לתחיה".

להרבות קדושה בעולם

אכן, הרב רפיקו נשאר יחיד ממשפחתו. אביו שמואל אהרן, רב ומורה ביסבן, ואימו חיה זיסל, נרצחו באריאגולה סמוך לעיירתם. יחד עימם נרצחה אחותו, אחיו, אשתו וילדם. עם כיבוש ליטא על ידי הגרמנים נותר רפיקו בקובנה עם עשרות מתלמידי ישיבת סלבודקה שמסיבות שונות לא שבו לביתם, וגורש לגטו. בגטו נשא לאישה את טכה לבית גרינברג, ומסדר הקידושין היה הרב אברהם גרודזינסקי, המנהל הרוחני של ישיבת סלבודקה. בני הזוג הצעירים הועסקו בעבודת כפייה בגטו. עם חיסול הגטו הופרד מאשתו: הוא נשלח לדכאו, ואשתו נשלחה עם נשים רבות מקובנה לשטוטהוף, הסמוכה לדנציג בגבול פולין־גרמניה. בשטוטהוף נרקמה ידידות עמוקה בינה ובין רבקה גרודזינסקי מקובנה, לימים הרבנית רבקה וולבה.

שתי הידידות שוחררו בקיל שבגרמניה. טכה לקתה בליבה לאחר השחרור והועברה לבית החולים בקרונסהגן, סמוך לקיל, ורבקה הצטרפה אליה כדי לטפל בה. מצבה היה קריטי, אך היא כדרכה עודדה את סביבתה והצהירה "עוד תראו, עוד יהיו לי עשרה ילדים!" (ואמונתך בלילות, עמ' 164). הידידות נשארו צמודות זו לזו והכינו עצמן למעבר להחלמה בשוודיה. אולם אז קרה האירוע המיוחד שנחקק עמוקות בזיכרונותיה של חברתה רבקה: יום אחד נודע להן כי גברים ניצולי גטו קובנה יצאו לחפש נשים ניצולות הגטו, עברו בין ריכוזי הניצולים והגיעו גם לקיל. הפגישה בין ה"קובנאים" הייתה מרגשת, והכול היו מוצפים בשאלות על אודות קרוביהם. "מדי פעם נשמעו בכיות כשנודע על קרובים שנספו, ומדי פעם נשמעו צהלות שמחה כשנודע על אלה שנשארו בחיים" (ואמונתך בלילות, עמ' 165־167). בין השרידים היה שמעון רפיקו, בעלה של טכה.

שלוש שנים לאחר השחרור עדיין היטלטל רפיקו בין שתיקה לדיבור, בין הרצון להתכנס ולא להיות מבשר רע, ובין הצורך בקשר והחובה להעביר את המידע ואת הזיכרון. בסופו של דבר החליט כי השתיקה הייתה יפה לשעתה, אך הגיע הרגע להפר אותה, לספר למשפחת תרשיש את אשר קרה וליצור עימם קשר מחודש.

וכשהוא פותח את סגור ליבו, פורצים מכוות האובדן הצורבת והאנחה המשברת את רוחו. יחד עם זאת הוא נותן ביטוי לאמונתו האיתנה ולצידוק הדין, הן בנוגע למאורעות העבר והן בנוגע לעתיד הלוט בערפל. יש במכתב גם ניסיון לנחם אותם, ואולי את עצמו, בהציעו את עצמו כבן משפחתם במקום אחיו וגיסתו, ויש גם מתן תוקף לבקשתו לעזור לו לצאת מגרמניה, תחושה הנובעת מסיום המכתב: "באתי להשיב לכם אח שמוכלל בכלל דאגותיכם". בהיעדר סרטיפיקט ניסתה משפחת רפיקו להשיג ויזה לארה"ב, אך בשנת תש"ט־1949 זכו לעלות לארץ, שאליה נכספו מנעוריהם. טכה, שנותרה חולנית, נפטרה בדמי ימיה בהיותה בת ארבעים.

ניצול השואה מקובנה שנשא בפני חבריו דברים על תפקידם המיוחד, הגשים את משאלתו להרבות קדושה בעולם. הוא התמסר לעבודת החינוך עם עליית הנוער, בישיבת תורת משה ובבית הספר אוהל יעקב בתל אביב. משנת 1953 כיהן כרב צבאי. בין השאר היה ראש מחלקת כשרות ושבת ברבנות הצבאית הראשית, ונורמות רבות בצבא הנוגעות לשמירת ההלכה נזקפות לזכותו.