בעתה שעבר זמנה: שני ספרים על תקופה שחלפה

אולי מצבנו המעורער והמתמשך הוא שעומד מאחורי מה שנראה כפריחתו של ז'אנר האימה, הפנטסיה והמדע הבדיוני, שכן דומה שלפחות חלק מהפעילות הספרותית המעטה יחסית שמתרחשת כרגע, מוקדש לז'אנר הזה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שיחקנו תופסת, מחבואים, קלאס. טיילנו בשדות יחפים, רכבנו על אופניים"
– "דילמה איומה": כשמשפחת הנשיא האמריקני התחסנה בפני אבעבועות
– "תמיד כתבתי, אבל גדלתי בתודעה ש'מכתיבה לא עושים כסף'"

לצד כתב העת "ספקולציה", שהחל לצאת לאחרונה במהדורה מקוונת, פרסמה הוצאת פרדס מהדורה חדשה של "קריאתו של קת'ולהו" מאת סופר האימה הידוע הווארד פיליפס לאבקרפט, שראה אור לראשונה לפני שמונה שנים, וכן את "ונדיגו" של אלג'רנון בלקווד, שתורגם זה עתה. המיתוס של קת'ולהו הוא אחת היצירות המוכרות ביותר בתחום האימה, אבל "ונדיגו", הנובלה שהעניקה לקובץ של בלקווד את שמו, ולצידו הנובלה "ערבי הנחל", הן יצירות מוכרות פחות ודווקא משום כך מסקרנות.

טרום האימה ההיסטורית

יש דמיון רב בין שתי הנובלות המופיעות ב"ונדיגו": מי שאינו מכיר את כתיבתו של בלקווד נסחף לרגע באשליית שמה של הנובלה השנייה, "ערבי הנחל", ומתפתה לדמיין קרבה אפשרית בין ספר הילדים משובב הנפש של קנת גרהם "הרוח בערבי הנחל" ובינה, אבל עד מהרה הוא עומד על טעותו.

אלג'רנון בלקווד, סופר אימה אנגלי בן המאה ה־19, נולד בשנת 1869. את שני הסיפורים הללו, שנחשבים לפסגת יצירתו, הוא פרסם במהלך העשור הראשון של המאה העשרים, לאחר ששב ממסעות בכל רחבי העולם. כמו כל יצירה שנכתבה לפני מלחמת העולם הראשונה ובוודאי כזאת שנכתבה לפני מלחמת העולם השנייה, על הנובלות הללו משוך חוט של תמימות. האימה הנוראה שעתידה להיות מנת חלקה של האנושות היא בגדר עתיד לא ידוע בעת פרסומן, והקורא שמתוודע ליצירות הללו בעשור השלישי של המאה ה־21 אינו יכול להימנע מהאירוניה שמציפה אותו ומקורה באירועים ההיסטוריים של המאה ה־20. האירוניה הזאת, ולא רק היא, ממוססת במידה רבה את תחושת האימה שביקש בלקווד ליצור.

ואף על פי כן, נדמה לי שכדי להתענג על הסיפורים הללו, וניתן להתענג עליהם, יש לקרוא אותם מתוך עמדה ספרותית־פסיכולוגית; ועל פיה, האימה נמצאת בליבו של האדם, ובהיעדרה שום סיפור לא יוכל לעורר אותה. לצערי, ואולי בעצם לשמחתי, נדמה לי שבניגוד לגיבורי הנובלות הללו וגם בניגוד לכמה קוראים, אין בליבי את האימה הדרושה להתענג עליהם כראוי.

פחד בחיק הטבע

הטבע ואיתניו הם זירת העלילות של בלקווד והכוחות שעימם מתעמתים גיבוריו. זירותיו חובקות עולם והן, ככל הנראה, מקומות שביקר בהם בטרם כתב את יצירותיו. ב"ונדיגו" הם יוצאים ליער הצפוף של צפון אמריקה, וב"ערבי הנחל" הם מתעמתים עם כוחות הטבע שבהם הם נתקלים על אי שהם חונים בו במהלך שיט על הדנובה.

המאבק באיתני הטבע כשלעצמו הוא נושא עתיק יומין, שפרנס מספר רב מאוד של יצירות ספרותיות ואחרות, וימיו כימי הגירוש מגן העדן. מרגע שגורש האדם ונאלץ לאכול לחם בזיעת אפו, הוא נחשף לכוחות היקום שאיימו על חייו בדרכים שונות, הן באופן ישיר – "מי במים, מי באש… מי בחיה" וכו' – והן באופן עקיף, כתוצאה מאסונות טבע כמו בצורת, שיטפונות, קרה וכיוצא בזה שעלולים לפגוע ביבולים.

אבל גיבוריו של בלקווד אינם חקלאים אלא נוודים, ציידים ולקטים. ובמובן זה גם אם הסצנות שלו מודרניות למהדרין, הוא משיב את ההתמודדויות שלהם למצבן הראשוני שבו הטבע מאיים על האדם בכוחותיו, והאדם, שניצב מולם חסר אונים ואינו מסוגל להבינם, מעניק להם משמעויות שהן מעבר למשמעות המדעית המקובלת ורואה בהם תופעות מיתולוגיות, דתיות או כאלה שמקורם בעולמות אחרים.

השידוך בין אימה לטבע הוא שידוך מפעים במקוריותו, שכן לעיתים קרובות מצוותת האימה לאתרים עירוניים דווקא. אולי מתוך מחשבה, רומנטית, כך נראה, על הטבע כיצירה אלוהית ועל כן מושלמת, לעומת העירוניות, מעשה ידי אדם, שמעצם העובדה שנוצרה בידי אנוש היא מלאת פגמים, ועל כן רוחשת יצרים בלתי טבעיים שהאימה היא בתם. כך לדוגמה, ברור שהזירה הטבעית ביותר לעלילת "המקרה המוזר של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד" של רוברט לואיס סטיבנסון היא לונדון ולא חיק הטבע. הבחירה בחיק הטבע מעניקה לאימה הנוצרת בו רובד קמאי, שלא לומר אלילי.

ציידי נפש האדם

כך לדוגמה, ב"ונדיגו", הנובלה הראשונה בספר, יוצאת קבוצה של ציידים לצוד את האייל הקורא, אם רק יצליחו למצוא אותו. שכן, כך אומר המספר לקוראיו, בשנים האחרונות, "בניגוד למנהגו מימים ימימה, האייל הקורא נעדר, וכל אותם צאצאי נמרוד שבו אל חיק משפחתם, נושאים עמם את התירוצים הטובים ביותר שעלו על דעתם" (7). אזכורו של נמרוד, שבבראשית פרק י' נאמר עליו "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד, הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה', עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'", מדגיש את הקשר בין הקבוצה הזאת, שזמן ההווה שלה הוא זמן כתיבת הנובלה או סמוך לו, ובין הצייד המיתולוגי, זה ששמו הוא שם נרדף לציידים באשר הם.

מובן שהבחירה בשני הציידים הללו, הצייד המיתולוגי והצייד העכשווי, אינה מקרית, שכן הצייד הוא העומד משחר הציוויליזציה בין פראות היער, הסוואנה או המדבר, ובין ביתיות העיר או הכפר, כמי שמנסה לשעבד את חיי הבר לטובת בני האדם, ולפעמים עושה זאת במחיר חייהם של אותם חיי בר.

ארבעת משתתפי מסע הציד בסיפור הם האנק דייויס, מדריך הציד, שהוא ממוצא אמריקני ילידי, דוקטור קתרקט, שפרט לציד "התעניין גם בדברים אחרים פרט לאיילים, וביניהם שגיונותיה של נפש האדם" (7). ההערה הזאת, כך נראה, מטרימה את ההתרחשות, שלא ברור אם היא פרי תעתועי הדמיון או אכן מציאות בלתי מוכרת. אל השניים הללו מצטרף סימפסון, אחיינו של הדוקטור ופרח כמורה, ומדריכו ז'וזף דה־פגו. סימפסון, דייויס ודה־פגו מותירים את האנק במחנה שהקימו ויוצאים אל היער לאזורים שטרם היו בהם בעבר.

האימה אופפת אותם מכיוון שהם חשים בנוכחותן של ישויות כלשהן, שהם אינם מצליחים להבין את זהותן וגם לא מה רצונן, וברור שהתנהלותן מנוגדת למוכר ולידוע. כשאחד מהם נעלם הם מבינים שלא דמיינו את הדברים. לא אאריך שכן אינני רוצה לקלקל את חוויית הקריאה למי שיש בליבו די אימה כדי ליהנות ממנה. דבר לא ישוב להיות כפי שהיה לאחר שהם נסוגים מהיער ומשאירים מאחור את אותן ישויות לא ברורות, אבל מזיקות מאוד.

רוח הזמן

גם ב"ערבי הנחל" יוצאים הגיבורים אל הטבע ומנסים להתמודד עם כוחו המכשף. הפעם הם שטים בקאנו במורד נהר הדנובה, בקטע שבין וינה לבודפשט. הנהר מתואר כבעל חיים משל עצמו; מה שמתחיל מכמה יובלים קופצניים הופך עם הזמן לנהר עז ועמוק. הם משייטים בו עד שהם מגיעים לאי, ואז מחליטים לנוח עליו מעט. במהלך שהותם על האי הם מבחינים בכך שחלק ממזונם נעלם, ששולי האי מתמוטטים אט אט לתוך הזרם, ומה שהכי מפחיד אותם זה הזמזום הבלתי פוסק שהם שומעים.

כאן נוצרת מערכת פסיכולוגית מתוחכמת שמקורה בדינמיקה שבין שני הגיבורים האנונימיים. שותפו השוודי של הגיבור הראשי והמספר – אדם שהמספר מציג אותו כחסר דמיון וכמי שיציבות מהוגנת קורנת ממנו – מתחיל לשמוע זמזום וגם לגלות כל מיני סימנים להתערערות נפשית. האומנם מקורן של כל הישויות הללו בערבי הנחל שנמצאות על האי ומצליפות בגיבורים בגלל הרוח שאינה מפסיקה לנשב, או שמא מדובר בפרי דמיונם? בלקווד אינו עונה על השאלה הזאת. השוודי, בכל מקרה, משוכנע שאם יצליחו להתעלם מהקולות הללו יש להם סיכוי כלשהו להינצל, וכאן מופיע ההיבט הפסיכולוגי בעלילה. אלא שזאת בדיוק הבעיה. גם כאן, אינני רוצה לקלקל את חוויית הקריאה לחובבי הז'אנר, ועל כן רק אומר שהרובד האלילי־פסיכולוגי בנובלה הזאת עמוק מזה של "ונדיגו", והוא אכן מעמת את הקורא עם חרדות הטירוף שאורבות לו בכל סביבה אפשרית.

הנובלות הללו כתובות יפה ומתורגמות יפה, גם אם עריכה לשונית מוקפדת יותר הייתה עושה עימן חסד, אבל קשה להימנע מהתחושה שהסיבה העיקרית שבגללה תורגמו כעת לעברית היא שחלפו 70 שנה ממותו של מחברן ואין צורך לשלם על זכויות היוצרים שלהן. החיבור בין אימה לטבע הוא אולי חיבור מקורי, אבל אימי הספר הזה מדיפים בעיקר ניחוחות שאבד עליהם הכלח. אין בקריאה בהם שום דבר מאיים, גם משום שמעבר להתפעלות מהרחבת האימה שרוחש אדם לאיתני הטבע, הם אינם מחדשים, וגם, בכל הכבוד, העולם הפסיכולוגי שפורשות הנובלות הללו הוא עולם מוכר וידוע. ועל האימות האמיתיות שהציגה המאה ה־20 לעולם כבר דיברתי.

אשר על כן, ממש כמו הסונטות שכתבה המלכה אליזבת הראשונה, גם לנובלות הללו יש ערך היסטורי, במובן זה שחשוב לחוקרי ספרות ואולי גם לסתם חובבים להכיר את אבן הדרך הזאת בכתיבה, אבל אינני בטוחה שהן באמת עשויות לעורר ריגוש, התפעלות או אימה בליבו של מישהו.