הביטוי אאוגניקה – מילולית "גנים טובים" – מתקשר לאחד מהפרקים האפלים והמושתקים בהיסטוריה האמריקנית. מדובר בגישה שנחשבה בראשית המאה ה־20 למדעית, וביקשה להשביח את הגזע האנושי ולהיפטר מאלה ש"מקלקלים" אותו. בשם התפיסה הזאת, בין השנים 1907 ל־1963, כ־64 אלף בני אדם עוקרו בכפייה בארצות־הברית, רובם הגדול חוסים במוסדות או נתמכי רווחה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
ניקי היילי: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
בין שטיסל לפוליקר: להצליח לגעת ולראות את עצמנו
חינה של האאוגניקה סר במידה רבה לאחר מלחמת העולם השנייה, לנוכח השימוש שעשו בה הנאצים, אך מדינות מסוימות בארה"ב המשיכו לעשות זאת עד שנות השבעים. אחת מהן הייתה צפון קרוליינה, ושם מתרחשת עלילת הספר "שקרים הכרחיים".
השנה היא 1960, וג'יין פורסטר היא אישה צעירה שזה עתה נישאה ומתחילה לעבוד כעובדת סוציאלית במחוז גרייס הכפרי, למורת רוחו של בעלה הרופא העשיר. עבודתה מפגישה אותה עם מציאות של עוני מחפיר במטעי הטבק של צפון קרוליינה: אנשים שחיים ללא חשמל או תנאים סניטריים בסיסיים, לרוב במשפחות מרובות ילדים ולעיתים קרובות ללא השגחה נאותה. היא פוגשת גם באייבי הארט, נערה בת 15 שחיה בבית זעיר עם סבתה הסוכרתית ואחותה בת ה־17 שסובלת מפיגור ומטפלת (ללא הצלחה רבה) בתינוק בן שנתיים. אייבי היא אינטליגנטית, אכפתית, תמימה עד כאב, ומשמשת הורה בפועל של קרובותיה המבוגרות ממנה. למרבה הצער היא גם אפילפטית, וחומקת בלילות מביתה כדי להיפגש עם הנער שהיא אוהבת; כל התנאים האלה, יחד עם המצב המשפחתי, מספיקים כדי להציב את אייבי כמועמדת טבעית לעיקור כפוי. כשהקשר בין השתיים מתהדק, ג'יין נאלצת לבחור בין המחויבות המקצועית שלה ובין צו מצפונה.
זהו בראש ובראשונה ספר שכתוב היטב, ובעיקר עם דמויות אמינות ומלאות חיות. הספר שואב את הקורא אל תוך העולם שהוא מתאר ויוצר אמפתיה אמיתית כלפי הדמויות וההתמודדויות שלהן. בכמה נקודות צ'מברליין נופלת לדיאלוגים שנקראים כמו מניפסטים, אבל רוב הזמן גם השיקוף של הסוגיות המוסריות הוא מעניין ולא חד־ממדי.
תומכי האאוגניקה בספר אינם אנשים רעים (אולי למעט בעלה של ג'יין, רוברט, שהוא בעיקר אסופה של דעות דוגמטיות ומיושנות), אלא פקידי רווחה שחוקים ומותשים שנאבקים מדי יום עבור המטופלים שלהם, ובאמת סבורים שהם עושים את הטוב ביותר עבורם בנסיבות הבלתי־אפשריות. הספר מציג את העוני וההזנחה בצורה כה משכנעת שאפשר להבין את אלה שרוצים למנוע את הבאתם של ילדים נוספים לעולם שבו לא יוכלו להשגיח עליהם, ושבו הם יהיו לנטל כלכלי נוסף על הורים שגם כך כורעים תחת המעמסה. זו הדרך הנכונה לכתוב על סוגיות חברתיות: מתוך שיקוף אמיתי של צדדי המחלוקת, ולצד זאת עם אמירה מוסרית ברורה. "שקרים הכרחיים" גם סובל מבעיות מסוימות – כגון טוויסטים עלילתיים צפויים וסוף חלש יחסית – אבל בסך הכול מדובר בחוויית קריאה סוחפת ואפילו חשובה.
שקרים הכרחיים, דיאן צ'מברליין, מאנגלית: שירי שפירא. עם עובד, 415 עמ'
