כמו הרבה אנשים הערצתי את יהודה פוליקר עוד כשהוא היה החתיך עם הגיטרה מלהקת בנזין. חלקנו מורה לפיתוח קול, רחל הוכמן, ורציתי שהיא תספר לי עליו. היא אמרה לי: את לא תאמיני, כשהוא מתיישב מול הפסנתר ומנגן להנאתו, הוא מנגן מוזיקה בלקנית. לא האמנתי לה, כי לא הבנתי מה הקשר בין רוקנרול למוזיקה בלקנית, זה נראה לי הפוך. בעיניי הוא היה רוקיסט מושלם. אבל היא אמרה לי: כן כן, זה מה שהוא אוהב, זה מה שבלב שלו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בלי כבוד עצמי: איך הופכים מאה לאפס בערב אחד
"יש בינינו אהבה גדולה"
התלבטות בוועד האולימפי האמריקני: האם להכריח ספורטאים להתחסן?
יום אחד נסעתי עם בעלי מפרדס־חנה לתל־אביב ושמעתי ברדיו את "עיניים שלי". אמרתי לבעלי לעצור בצד כדי לשמוע את השיר, לא היו לי מילים בכלל. אהבתי גם את המילים, גם את העיבוד הקולי וגם את ההפקה המוזיקלית. החיבור שלו עם יעקב גלעד היה חיבור אמנותי מושלם בעיניי, והכול כאן בא לידי ביטוי. המוזיקה באה לו מהבטן. דרך פוליקר גיליתי בעצם את הקסם של המוזיקה היוונית. מאז האהבה וההערכה שלי אליו הלכה והתעצמה. שיתפנו פעולה באלבום "אנשים זרים" מתחילת שנות התשעים, עם יעקב גלעד.
מאחר שאנחנו גרים באותה שכונה, פגשתי אותו שוב לפני עשר שנים בסופרמרקט, בין הירקות והפירות. פטפטנו קצת, סיפרתי לו שאספתי כל מיני שירים, והוא הציע שנעבוד ביחד. הוא עשה לי את התקליט "בושם על עורי", שבו הוא הלחין את כל השירים וניגן בכל הכלים. זו הייתה חוויה גם אמנותית וגם אישית חזקה מאוד, כי האולפן היה אצלו בבית. מעבר לעובדה שהוא מוזיקאי, הוא בן אדם מקסים, וגם בשלן.
יש ביודה גם נפש מיוסרת, גם סקרנות, גם מטען גדול של יצירה וגם אמפתיה לכל מה שסביבו – לחי, לצומח ולאנושי, ואני מאמינה שמזה הוא צומח מבחינה יצירתית. חוץ מזה, יש לו נפש של ילד. הצירוף הזה נותן לו את הייחודיות שלו, ואני מאחלת שזה לא ייגמר לעולם.
