טקס יום הזיכרון בתיכון, שכבת י"ב. תלמידה עומדת על הבמה ושרה את "שיר הרעות" לצלילי גיטרה של תלמיד אחר. לידם עומד מנהל בית הספר (שי אביבי) שרק סיים לנאום על ערך קדושת החיים. לרחבת הטקסים נכנסות פתאום ארבע דמויות לבושות שחורים ועטויות מסכות של חד־קרן – ופותחות באש על התלמידים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מעגל הקסמים של הנוער: סגר, בדידות, נשירה מהלימודים
שנה לחיסול אבו אל-עטא: הג'יאהד האיסלמי לא התאושש
עין טובה: "זו יהודה ושומרון שחשוב לי שאנשים יכירו"
כך נפתחת הסדרה "בלקספייס" שעלתה לאחרונה ברשת 13. מהרגע הראשון מתמודדים הצופים עם מראות שיכולים לזרוק אותם אוטומטית לנורא מכול: טבח התלמידים במעלות על ידי מחבלים שחדרו לבית ספר. ואכן, השוטרים שמגיעים למקום עוצרים על הגג פועלים פלסטינים, ובתחילה עושים הכול כדי להאשים אותם במטרה לסגור את התיק ולפתוח כמה שיותר מהר בחזרה את בית הספר. אך החוקר המיוחד רמי דוידי (גורי אלפי) חושב שמבצעי הטבח הם דווקא תלמידים מבית הספר עצמו.
וכך, האירוע זורק את הצופה גם לתופעה האמריקנית שמאפשרת נשק זמין, הגעה איתו לתיכון ופתיחה באש על כל מי שהסתכל עליך בעין עקומה יום קודם לכן. הנה, גם בזה אנחנו מחקים את הדוד סם, ויש לנו סדרה כחול־לבן עם טבח בתיכון נוסח הסרט "באולינג לקולומביין" (2002), שעסק בטבח שאירע בתיכון קולומביין בקולורדו.
"בלקספייס" נכנסת לשגרת חייהם הפרועה של תלמידי השמינית, עם קבוצות חברתיות שקשה לחדור אליהן, הרבה סודות נעורים ורשת חברתית שבה מתאפשר להם להתכתב על נסיבות הרצח מתחת לרדאר של המבוגרים. במובן הזה, הסדרה גם מרפררת לרצח תאיר ראדה: רומן זדורוב היה החשוד המיידי, אבל רבים עוד סבורים שגם את הרצח הנורא הזה ביצעו בני נוער. בסדרה בני הנוער החשודים מתוחכמים, ואפילו אחת הדמויות שנעצרת בחשד לרצח אומרת לדוידי: "מה, אני פראייר? מה, אני זדורוב?"
לא כל הפרקים אחידים ברמתם התסריטאית, ובכל זאת עולה מהם בעיקר חוסר היכולת של ההורים לפענח את ילדיהם. אפילו דוידי מודה שהוא לא מצליח להבין את התלמידים ושהוא חושב בעיקר על הוריהם – חסרי אונים ומשוללי שליטה לחלוטין על מה שהילד שלהם עושה.
גורי אלפי מגלם דמות מורכבת. הוא קשוח ועצור אבל סוער מבפנים. מרענן לראות את האנשים הכי מצחיקים במדינה משחקים דמויות נוגות של שוטרים שהולכים נגד המערכת. ראינו את זה אצל שלום אסייג, ששיחק את דמותו של חוקר מח"ש איזי בכר בסדרה "מנאייכ" בכאן 11. קצת קשה להתעלות על המופתיות שהפגין אסייג, אבל גם אלפי הופך את דוידי לדמות שהצופה רוצה מאוד לראות מה יעלה בגורלה. מה גם שדוידי, כמי שהיה בעצמו תלמיד בתיכון המדובר, גורר משם טראומה אישית שנסיבותיה המלאות לא ברורות עדיין – כך שלחקירה הזו הוא לא בא נקי.
בסיום כל פרק מופיעה שקופית שמזמינה כל נער שחש מצוקה לפנות לעמותת "עלם" לעזרה. אני מודה שהלב שלי התחיל לדפוק חזק כשראיתי אותה לראשונה. משהו בדרך שבה הוצגו הרוצחים והעולם המקביל והבלתי מושג שמקיימים בני הנוער הכניס אותי ללחץ כאמא לילד מתבגר בעצמי. יש משהו בעולם הדיגיטלי שהופך את הכול לבעל פוטנציאל חמקמק והרסני במיוחד.
החשש הגדול בעיניי הוא שהסדרה הזו – שכבר נצפית ומדוברת בקרב בני נוער – עלולה לגרור מעשי חקיינות שונים, גם אם לא חלילה של האקט עצמו, אלא של מעשים ממחוזות השיימינג הקשה תוך שימוש בזהות מעורפלת. כשאלימות בגילויה הקשה והקטלני ביותר מוצגת בסדרה למבוגרים שמזכירה סדרת נוער, נשארים עם מיצג מתעתע ועוכר שלווה, גם לאחר שהצפייה מסתיימת.
בלקספייס, רשת 13, שלושה כוכבים
