לפני כשנה וחצי יצא לאקרנים הסרט "יום יפה בשכונה", בכיכובו של היוצר טום הנקס, על חייו של יוצר הטלוויזיה האמריקאי פרד רוג'רס (2003־1928). רוג'רס היה המנחה המפורסם של התוכנית "השכונה של מר רוג'רס", ששודרה בטלוויזיה החינוכית של ארה"ב משנת 1968 ועד 2001, וזכה בפרסים רבים, תארי כבוד ומדליות. לפני כשבוע וחצי עלה הסרט לנטפליקס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תרגיל המטכ"ל של חמאס: הרווח כולו של צה"ל
– עין טובה: "זו יהודה ושומרון שחשוב לי שאנשים יכירו"
– הפרעה טובה: כנס בנושא הפרעות קשב וריכוז
בהקשר הזה אשתף אתכם בחוויית ילדות שלי מגיל ארבע, שהתרחשה בעיר הולדתי ניו־יורק. לקראת ההכנות ליום ההולדת שלי שלחנו, הוריי ואני, הזמנה בדואר למר רוג'רס, שגר בעיר פיטסבורג שבמדינת פנסילבניה. מספר שעות לפני התחלת החגיגה קראה לי אימי לטלפון, וכשהרמתי את השפופרת שמעתי את קולו של מר רוג'רס מתנצל על כך שלא יוכל להגיע. גם היום, יותר מחמישים שנה אחרי האירוע, אני זוכר את ההתרגשות העזה מעצם העובדה שהאיש האהוב מאוד מהטלוויזיה התקשר אליי. הוא הסביר לי שלצערו הוא מצלם את הסדרה בזמן מסיבת יום ההולדת שלי, ולא יוכל להגיע. היה ברור לי שאם היה יכול, אכן היה מגיע. שמיעת קולו דרך השפופרת והפנייה האישית אלי הייתה בבחינת התגלות, ומרוב בלבול לא הצלחתי להוציא מילה מפי.
לדבר על הפחדים
אנסה למנות את הסיבות לכך שמר רוג'רס היה לדמות החשובה, הפופולרית והמשפיעה ביותר בתחום הטלוויזיה לילדים במאה העשרים.
ראשית, "השכונה של מר רוג'רס" הייתה מקום בטוח ומוגן עבור ילדים. בקולו המרגיע הוא חזר יום אחרי יום במשך למעלה משלושים שנה על אותם טקסים. הוא היה מתחיל כל תוכנית עם אותו השיר, תולה את המעיל שלו בארון, לובש את הסוודר המוכר ומחליף את נעליו בנעלי בית. חזרה על פעולות פשוטות, ידועות ומוכרות נותנת לילדים תחושה של ביטחון בעולם משתנה, מנוכר ובלתי יציב. אני זוכר את הרוגע שהיה עוטף אותי כל יום בשעת הצפייה.
שני רעיונות מרכזיים חזרו בתוכנית באופן מתמיד. הייתה למר רוג'רס אהבה בלתי מותנית לכל ילד באשר הוא, ואמונה עמוקה בעובדה שכל ילד נברא בצלם אלוקים, ושאם הוא נברא – סימן שאלוקים מעוניין בקיומו. הוא זיהה באופן מדויק שהבעיות האנושיות מתחילות בכך שיותר מדי ילדים מרגישים דחויים ולא רצויים, ושאינם מצליחים לעמוד בציפיות של המבוגרים. הוא הדגיש חזור והדגש שכל אדם הוא ייחודי, ובמקום שננסה להיאבק בייחודיות זו ראוי שנלמד להעריך אותה. באמריקה השסועה במתח גזעי קשה הוא הזמין אנשים שחורים להשתתף בתוכנית, ושוחח איתם ככל האדם.
הרעיון השני היה מעט יותר טיפולי. הוא ניסה לעודד צעירים ומבוגרים לשוחח על הרגשות שלהם. בעזרת משחקי בובות ומעבר מודע לממלכה דמיונית, הוא נגע בפחדים האנושיים העמוקים וברגשות שאנחנו מסתירים. הוא העז לדבר בפומבי על הצורך לבטא כעסים ועל חרדת המוות. בקולו היפה, הרגוע והמעט מהוסס, הוא נגע בנושאים הקשים ביותר. הוא היה סבור שאם הפחדים האנושיים לא יהיו מוסתרים אלא "מדוברים", אולי יהיה ניתן לרפא אותם.
מר רוג'רס היה כומר פרוטסטנטי שראה את השליחות שלו לא בכמורה אלא בטלוויזיה החינוכית. אף על פי שהוא נמנע מלהעלות תכנים דתיים בתוכנית, אין ספק שהיסודות האוניברסליים של מושג האהבה הגיעו אצלו מתודעה דתית עמוקה, אשר רואה באהבה את המרפא היחידי למצב האנושי העגום.
אבל היו עוד שתי סיבות שהפכו אותו למחנך למופת. הראשונה שבהם היא שהוא הבין שהאישיות של כולם מורכבת. באופן הבנאלי אך האמיתי ביותר הוא ידע שגם ב"טובים" יש צדדים רעים, וגם ב"רעים" יש צדדים טובים. נכון שהרע עשוי להיות רע ומכוער, אך ההתמקדות בו עלולה להוביל לייאוש ולשיתוק. אף שבדמות שלו היו צדדים מלאכיים, הוא מעולם לא ראה את עצמו כצדיק והיה מוכן לדבר על הכעסים והתסכולים שלו עצמו.
באופן זה הוא ניצל מנטייה ילדותית של דמויות נערצות לראות את עצמן כמושלמות, והיכולת שלו לראות את עצמו על צדדיו הטובים והרעים, נתנה לאחרים כוח להתמודד עם עצמם באופן אמיתי. אם הוא התגבר על קשייו, אולי גם אנחנו נוכל. נקודה זו מודגשת בסרטו של הנקס. כששמעתי את שולי רנד שר בעקבות תורתו של רבי נחמן מברסלב, "תמיד ידעת למצוא בי עוד קצת אור שממני נעלם, נקודה טובה ועוד נקודה טובה ועוד מעט ואין רשע", נזכרתי במיסטר רוג'רס: לפעמים הדרך היחידה לתשובה היא לא להתמקד בנקודות הרעות אלא ב"נקודות הטובות", גם אם הן מעטות.
והנקודה החשובה ביותר: הוא לא נשאר בתוכנית הטלוויזיה. הוא באמת יצא מ"בית המדרש" שלו ועשה בעצמו בפועל את מה שהוא דרש מאחרים. אותה שיחת טלפון שקיבלתי השפיעה באופן עמוק על החיים שלי ולימדה אותי שגם ילד בן ארבע הוא חשוב ביותר, וכשאגדל תהיה גם לי הזכות לגעת באנשים אחרים.
פריצת דרך ביחס לשחורים
סרט דוקומנטרי של הבמאי נוויל מורגן משנת 2018, בשם "האם תרצה להיות שכן שלי?", מתאר כיצד חלק מהימין האמריקני ראה במר רוג'רס אשם בהידרדרות של ארה"ב. לדעתם, ההבטחה שכל ילד הוא אהוב כפי שהוא, פוגעת בצורך של הילדים להתאמץ ולהוכיח את עצמם. לטענתם, תפיסת עולם פרוטסטנטית, קפיטליסטית והישגית שהפכה את אמריקה למה שהיא כיום, איננה מתיישבת עם גישה רכרוכית המקבלת כל אדם באשר הוא.
בהקשר הזה אני רוצה להזכיר אמירה מעניינת של מורי הרב אהרן ליכטנשטיין. הרב ליכטנשטיין, שקרא וציטט מכתביהם ומספריהם של טולסטוי ודוסטויבסקי, מילטון ושייקספיר, ואף התיר לי ללמד קטעים מהברית החדשה לתלמידיי בתיכון הימלפרב, ביקש מתלמידי ישיבת הר עציון לא לקרוא בספריה של הסופרת האמריקנית איין ראנד. הוא זיהה אצלה תפיסת עולם קפיטליסטית נטולת חמלה המאשימה את העניים בעוניים, תפיסה שלדעתו הייתה מנוגדת באופן מהותי ביותר למסורת החסד היהודית.
הפרשנות שאותם אנשי ימין בארה"ב נתנו לאמפתיה, לכבוד, להכלה ולאהבה שמר רוג'רס חשב שאמורים להיות המסד בהתייחסות לכל אדם וילד באשר הם, הביאה אותם לחשוב שהוא מעודד עצלנות אישית ואולי מעניק לגיטימציה לכל התנהגות, פרועה ככל שתהיה. לטעמי ההפך הוא הנכון. מר רוג'רס הוכיח שבעזרת התייחסות מכבדת והערכה לייחודו של כל ילד, ניתן למתן את הכעס הפנימי והכאוס, שדווקא הוא שגורם להימנעות מעשייה חיובית ועלול אף להוביל לאלימות. אוסיף ואומר שפעמים רבות "קביעת הגבול" במסגרת ביתית או חינוכית, מהווה פעולה שמקורה באהבה לילד או למתבגר.
גם התעוזה של מר רוג'רס לקבל קבוצות מיעוטים כשווים העלתה את חמתם של אלו הרואים באמריקה כארץ השייכת ללבנים בלבד. הפרק משנת 1969, שבו מר רוג'רס משכשך את רגליו עם אדם בעל צבע עור שחור, נתפס כפריצת דרך ביחסי לבנים ושחורים בארה"ב. ומעניין הדבר שמר רוג'רס היה שמרן מטבעו, ודווקא הצביע בעד המפלגה הרפובליקנית. חבל שאלו המתרעמים עליו לא זכו לקבל ממנו שיחת טלפון כפי שאני קיבלתי.
הרב ירמי סטביסקי הוא מחנך בתיכון הימלפרב, ומנהלו עד לאחרונה
