אגי משעול היא משוררת ותיקה, מוכרת ועטורת פרסים, ו"קפל" הוא ספרה השמונה־עשר. ותק בשירה הוא בדרך כלל עדות לאיכות ולעידון שעובר המשורר, שהחיים והאמנות גיבשו את שירתו וליטשו אותה. "קפל", בהתאם למקומה השירי של המשוררת, הוא ספר המודע למילים שלו ולכך שהשירה נכתבת כל הזמן, אלא שמודעות כזאת והמקום הנרחב שהיא תופסת בספר מאפיינים בעיקר משוררים צעירים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: הפרעות קשב וריכוז: למערכת החינוך נשארה דרך ארוכה
– הבעיה והפתרון באותו "ראש גדול"
– תמונת המצב של מפת רסיסי המפלגות בשמאל
נראה שאין מרחב לשוני שהמשוררת לא מודעת אליו ולא מיפתה, וכתוצאה מכך השירים נכתבים בביטחון שהכול הוא שירה; אלא שבמציאות שבה הכול שירה שום דבר כבר לא הופך לשיר, אלא לתועפות מילים או שברי מחשבות שאין בהן אמנות כדי להצדיק את עצמן, ונדרשות כל הזמן לאזכורים של השירה וכתיבתה: "מָה עוֹבֵר עָלַיִךְ / יָא פָּתֶטִית, / מַה זֶּה כָּל הַשִּׁירִים הָאֵלּוּ? / אֵיפֹה אַתְּ חַיָּה? / תַּגִּידִי, / אַתְּ בַּת שֵׁש עֶשְׂרֵה? // ־כֵּן."
מאחורי כל ספר שירה עומדת נפש רגישה ומרטטת, אבל הדברים הנאמרים למשוררים צעירים חייבים להיאמר גם למשוררים שמקומם מכובד מאוד בשירה העברית, ובדין: זהו ספר חלש שעודף המודעות המשוררית שלו גובל בחוסר מודעות עצמית.
חוסר מאמץ הוא מאפיין של אמנות גדולה; התחושה כי האמן שלפנינו מוליד יצירות גדולות בשלמותן, כאילו היו דבר חי ומוגמר במציאות. אלא שב"קפל" תחושת חוסר המאמץ נובעת מהיעדר תחושת האתגר והמתח שאפיינו את שירתה המוקדמת של משעול, כאילו השירה נכתבת כהרגל ולא כהכרח. מה שמוליד שירים חלשים כדוגמת השיר "פיליפס": "כְּשֶׁמִּתְרוֹפְפִים פִּתְאֹם הַבְּרָגִים / וְאֵין בַּנִּמְצָא מַבְרֵג פִילִיפְּס, / מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשֹוֹת / עִם כָּל הַשֵׂכֶל הַזֶּה? / מַה כְּבָר אֶפְשָׁר כְּשֶׁהַלֵּב נִרְעָד / כְּמוֹ אַף רָטוּב שֶׁל אַרְנֶבֶת? // אֶפְשָׁר כְּמוֹ יְלָדִים / לְהַשְׁחִיז וּלְחַדֵּד אֶת עִפָּרוֹן הָעֵץ, / לִכְתֹּב מַשֶׁהוּ / רַק כְּדֵי לִמְחֹק וְאָז / לִנְשֹׁף חָזָק עַל פֵּרוּרֵי הַגּוּמִי".
השירה ב"קפל" הופכת למוצא הקל והמיידי לכל מחשבה או רגש שעולים בתודעה, אלא שלא כל שיר הוא עדות לפקידתה של המוזה, גם אם השירים נכתבים בשמה; וודאי שלא כל שיר שנכתב ראוי שיתפרסם.
במקומות שבהם משעול חשה מבוכה ואינה הולכת בביטחון בדרכים ובנושאים המוכרים לה, שירתה מעניינת ומרגשת, כמו בכמה מהשירים בפרק האחרון בספר, העוסקים בערעור שהמוות מביא איתו. אמנם השיר הראשון בפרק לוקה באותן מחלות של חוסר מודעות שבהן נגוע כל הספר ("וְלֹא יָכֹלְתִּי אָז לָדַעַת // שֶׁשָׁם בַּחֶדֶר הָאַפְלוּלִי, / בִּרְחוֹב רֶמֶז, / נִמְשַׁחְתִּי לְשִׁירָה"), אך השירים המופנים לאב המת שמופיעים לאחריו מתארים את מותו באיפוק, עידון והעדר אירוניה שיש בהם כבוד עמוק לחיים וקיצם. הריסון שנוקטת משעול בשירים האלה מראה כי היא במיטבה שעה שאינה בוחרת במוכר ובבטוח, אלא מתנסה בחידוש ובהעמקה של מחצביה השיריים: "גַּם שִׁירַי הַמַּחְטִיאִים / מְנַסִּים לְהִתְקָרֵב / אֶל הַיָּפֶה".
