גיבורים מיותרים: האדישים של טרום מלחמת העולם השנייה

דמויות תלושות, המתנהלות בעולם מכוח אינרציה הישרדותית־נסיבתית, כאלה שעולמם הישן נחרב, בדרך כלל על ידי מלחמה גדולה, ועתידם לוט בערפל – פרנסו למכביר את הספרות המערבית וגם את זו היהודית החל מהמאה ה־19.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "לוקח פסק זמן ושוקל את המשך דרכי": אשכנזי עוזב את גנץ
– נחשק כמו זהב? הביטקויין שובר שיאים
– דובאי, הגרסה הכשרה: ביקור קולינרי בידידה החדשה

פרופ' אבנר הולצמן הוא אחד החוקרים שמיפו את התופעה. במאמרו "החזירו לנו את התלוש" (פנים בספרות העברית החדשה, כרמל, 2006), הוא כותב כי לרוב מדובר בגיבור "מיותר, ניהיליסט שאיבד את דרכו, שגילומיו המפורסמים ביותר הם בדמויות כגון זארוב ב'האבות והבנים' של טורגנייב, פצ'ורין ב'גיבור דורנו' של לרמונטוב, ו'אובלומוב' מאת גונצ'רוב". דוגמאות נוספות הן סיראנו דה־ברז'ראק, "די גאס" של הסופר היידי ישראל ראבון, דמויותיו הגבריות של ג'יי די סאלינג'ר ועוד.

למעשה, כל מלחמה מייצרת בעקבותיה גל של תלושים ספרותיים וקיומיים. גברים שעוזבים את חייהם לתקופה ממושכת, ואם התמזל מזלם והם חוזרים בחתיכה אחת – הם חוזרים לבית שכבר לא שלהם, לבית אשר נחרב, או אפילו למדינה שכבר לא קיימת.

הדמויות ברומן "כל מקום אחר" של הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד, הן דמויות המתאימות הרמטית לקונספציית התלוש. אמנם הדובר, בן דמותו של אישרווד עצמו, מתנהל בכל זאת בעולם מתוך מטרה להיות סופר – מה שהופך אותו לדמות נרקיסיסטית שמנסה למלא את הבור בנפשה באירוניה, סרקזם, אלכוהול וניכור – אבל כל שאר הדמויות הן בדיוק כאלו. לחלק מהן יש סיפור טרגי שהוא נגזרת של התקופה, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

כזה הוא במיוחד ואלדמר, נער הילולים גרמני, שנוכח עליית הנאצים לשלטון והמלחמה הקורמת עור וגידים בין גרמניה לבריטניה, נאלץ לחפש את מקומו הפיזי, שלא לומר הנפשי, בתוך העולם העומד לקרוס לתוך עצמו. אין לו מקום פיזי להיות בו. המציאות הלאומית־לאומנית לא משאירה לו שום אופציה.

הוא מתאהב לכאורה בדורותי והיא מביאה אותו לאנגליה, אך נוכח הנסיבות לא מתאפשר לו לשהות שם, ודורותי, שעייפה מכל האידיאולוגיות הגדולות שמנפחות את ראשי דור ההורים, ובכלל מהפוליטיקה ומהגבולות הבין־מדינתיים, אומרת בייאוש וזעם: "הקומוניסטים צודקים לגמרי, האנשים האלה הם באמת אויבי המעמד – צריך לחסל אותם בכל מחיר, כי דרך החיים שלהם היא מוות (190)". נוקב, צולף, מדויק.

יצר הישרדות

מבנה הספר הוא למעשה נסיעה איטית בין ארבע תחנות וארבע דמויות־הזנק, שדרכם אנו מתוודעים לתמונת העולם המתהווה. מי שמוביל את כל החלקים הוא כריסטופר (כריסטוף) בעצמו, שמשלב ברוב הסיפורים גם קטעי יומן שלו מהתקופה. ולמרות שפה ושם ניכר בהם רגעים של קסם, קטעי היומן ברובם די מיותרים. הם לא מהווים נדבך חלופי נוסף הבא להשלים את התוואי המז'ורי של הסיפור. גם כך נוטה אישרווד לנתח לא מעט מהלכים, דמויות, מחוות וסיטואציות תוך כדי תנועה. היומנים עושים בדיוק את אותו הדבר. אין בהם קול נוסף או צלילה לממד עמוק יותר.

כריסטופר הוא בתחילה נער המתלווה לאדון לנקסטר. לא ברור מה מניע אותו – ככל הנראה הורמונים ורוח נעורים – והוא מפתח כלפי לנקסטר טינה מוגזמת העולה על גדותיה. באופן אירוני, כל מה שהוא מאשים בו את לנקסטר, המייצג בעיניו אולי את דור בוגרי מלחמת העולם הקודמת והאידיאלים הרקובים שלה, הופך במידה רבה להיות מאפיין שלו עצמו בחלקים הבאים.

בנוסף לכריסטופר, יש דמויות שמופיעות בכל אחד מחלקי הספר, יש דמויות שמתאיינות, ויש דמויות, כמו פול, שנוכחות רק בחלק אחד, הרביעי והפחות מוצלח. מתוך כל זה עולה תמונת התלושים. כריסטופר הוא אדם שלא מוצא את מקומו בעולם. הוא אנגלי, ואינו מתכחש לזה. כמו הסופר עצמו הוא נולד ב־1904, גדל בבית בריטי קלאסי עם חינוך מוקפד, ובשלב מסוים החליט שלא יחליטו עליו. כריסטופר החל לנדוד לברלין הקברטית, האפלולית, מלאת הזימה, עד שהחלו להישמע ברחובותיה מגפי האס־אס. לאחר מכן פרש את כנפיו לעבר ארה"ב, בעוד הלופטוואפה מפגיז את לונדון.

הוא לכאורה אדיש לכך, כי אדישות היא יצר הישרדות בעולמם של התלושים. הם לא באמת מתחברים רגשית אחד לשני. הם אמנם חולקים לעיתים שותפות גורל, משתכשכים יחד בהווה נצחי מבלי יכולת לתכנן אופק אירועים סביר, מטביעים עצמם במסיבות דיוניסיות מוגזמות ודי עלובות, אבל החיבור ביניהם הוא רק נגזרת של נסיבות. לא אכפת להם מאף אחד, מלבד עצמם. לפעמים גם לא מעצמם. אבל עצם זה שהוא יודע על המתקפה על לונדון, אומר בכל זאת משהו עמוק – הוא לא מתעלם ממנה. היא חלק מהקיום שלו, מחזית התודעה שלו ואולי אף מעבר לכך.

כשוואלדמר מתדפק על דלתו של כריסטופר עם בקשה מהותית לעזרה, הוא לכאורה מתחבט לרגע, אבל לא במקרה כריסטופר מפספס את המועד ומאפשר לו ללכת בידיעה שלא יראה אותו יותר. אין בהם סולידריות אמיתית. אפילו לא סולידריות מזויפת שהייתה חלק מזרם הדם של כל אידיאולוגיה או נרטיב בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה.

אותה אדישות ניכרת גם ביחסו של הדובר לאנגליה, ללא קשר למתקפה הנאצית. אם בתחילה היה אפשר לחוש באיזו אמביוולנטיות, מהר מאוד היא עוברת טרנספורמציה למשהו אחר, כמעט נטול רגש: "האי שתמיד נראה זעיר. לא יותר מבקיע צר בצוקי הגיר העתיקים. עיר בובות אפרורית… כמה מהודקת ישיבתם של האנגלים, מתריסה לעומת הבאים: כאן תנהגו על פי דרכנו, לא על פי דרככם" (157). אך שוב, גם כאן, עצם התייחסותו למולדתו, יש בה כדי להוכיח כנגדו את אדישותו הלכאורית. אתה יכול להגיד שלא אכפת לך, אבל עצם זה שאתה אומר את זה – אומר עליך משהו אחר. מי שלא אכפת לו מאנגליה, לא כותב על אנגליה.

המקום שבנפש

דמותו של כריסטופר היא הדבר המעניין והבולט ביותר לכל אורך הספר, שמכיל לא מעט רגעים מייגעים אך מנגד גם רגעים מזוקקים של כתיבה אינטליגנטית, עשירה ובעלת הומור בריטי דק. יש רגע מטאפורי נפלא של מודעות עצמית שבו הוא כותב כי הוא "מרגיש כמו ארון שכל הבגדים בו מעורבבים; צריך לזרוק הכול על הרצפה ולמיין. אני חייב להפסיק לשאול את עצמי מה אני צריך לחשוב, איך אני צריך להרגיש. אני חייב לנסות לגלות יסוד של רגש אמיתי ולהתחיל ממנו, קטן ככל שיהיה" (עמ' 79). כצפוי, הוא לא ממש מצליח בכך. הרגש הדומיננטי ביותר שהוא מרגיש הוא חוסר שייכות. והרגש הזה התחיל עוד לפני המלחמה. צורת החיים הבורגנית, במיוחד באנגליה המעמדית והדו־פרצופית, היא זו שקודדה עוד מראש את חוסר השייכות שלו.

כריסטופר מכנה זאת "המשחק של האחרים", וטוען כי הוא יכול לשחק אותו. ומי אלו האחרים? "האחרים האלה הם כל מנהל בכל בית ספר שלמדתי בו, כל הכמרים שהכרתי, כל הפוליטיקאים הריאקציונרים, עורכי העיתונים, הכתבים, ורוב הנשים מעל גיל ארבעים. מאז למדתי לדבר ולקרוא הם מבהירים לי את חוקי המשחק שלהם" (161). האחרים הם לכאורה לא חבר מרעיו, שרובם בעלי נטיות מיניות שהיו אז בלתי חוקיות בעליל. לפחות כך זה נראה בתחילת הספר. אבל דומה כי ככל שהוא בורח, ככל שהוא כורה לעצמו עמוק יותר את בור אי־השייכות, גם הם הופכים להיות אחרים בעיניו.

כל העולם הופך להיות אחר. והוא מחפש כשם הספר "כל מקום אחר", אבל מבין שגם אמריקה היא לא כזאת. והבעיה היא כמובן לא מקום גיאוגרפי, בעל גבולות ברורים ושיטה פוליטית סבירה או קטלנית. המקום הוא בנפש, בראש, בלב; וזה מקום שלא משנה כמה תנסה לברוח ממנו באמצעות אלחושים שונים, פריקת כל עול, בריחה לאי מפוקפק ביוון – לא תוכל לברוח ממנו, אתה נושא אותו בקרבך תמיד. כריסטופר מגלה אותו באיזה רגע של עצירה במולדתו. עוד לפני כן, בספינה, הוא מוציא את הראש החוצה, "רואה את האי הדוקרני, היבש כאבק שריפה, ואת הים הקשה כאבן חן. עצם המחשבות שבראשך כמו מושמדות מעוצמת הפרישה הבוערת של השמיים" (111).

כריסטופר מודע לכך שהחיוך שלו מזויף; "כשמחייכים אותו כהלכה, אמור להשתמע ממנו שהמחייך סבור שהחיים הם שעשוע אחד גדול" (224). החיוך שלו מסמל בדיוק את ההפך. החיוך מסמל את הזיוף של העולם החיצוני, מבהיר שלא ברור אם יש לו בכלל סיבות לחייך. אבל הוא כנראה לא ממש מסוגל. כריסטופר מניח לרגע את תיקו, ואז מביט בראי ורואה שם מבט שהוא מזהה ולא מזהה. "מבט בעיניי שלא היה שם לפני כן. עד שחזרתי לאנגליה… רק אני הבחנתי במבט הזה מדי פעם" (154). זהו מבטו של התלוש.