בהלוויתו של איש הרוח והמעשה שלמה מרכוס (1910־2014), השתתפו לא הרבה יותר ממניין אנשים. אני עצמי לא הגעתי. הקצין שלי הסביר בטון מלומד שלוויה "זה רק אקט", וכך יצא שבזמן הלוויה ישבתי בשטח אש ליד שיזפון וחיכיתי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: כניסת פולארד לפוליטיקה עלולה להוביל לתקרית דיפלומטית
– "תרנגולות מסתובבות חופשי ברחוב, לא ברור מהיכן הגיעו"
– טיפול בערך עצמי
ביום השנה לא התארגנה אזכרה, וכמו שקורה לעיתים, "הצדיק אבד ואין איש שם על לב". ואז, לאחרונה, הרכב דרומי של אמני רחוב בשם "שםלס" ציירו פורטרט גרפיטי ענק של שלמה ורעייתו אנה, לא רחוק מהבית שבו חיו ביישוב ירוחם. ככל הידוע לי זו הפעם הראשונה – וייתכן שגם האחרונה – שבה דמותו של שלמה מונצחת במרחב הציבורי. אני לא בטוח שהוא היה מוצא ערך רב בהנצחת הפרסונה שלו, אבל מכיוון שבמובן מסוים הוא היה רבי ומורי, מטבע הדברים אני נמצא בעמדה שונה ממנו בעניין הזה.
ציור הקיר הביא אותי לעמוד מול דמותו ולהרהר בו, ומתוך כך הייתי רוצה לנסות ולתמלל כמה מקווי האופי שייחדו אותו.
גזירת הקרע
שלמה נולד בגרמניה, ועלה לארץ כחלוץ בשנת 1931. במשך כשלושים שנה חי בקיבוצים ועסק בדבוראות, ובשנות השישים עבר לירושלים והחל לעבוד בספרייה הלאומית. אחרי המלחמה ב־1967 עבר לגור במעלה הר הזיתים, מתוך חזון משיחי וחברתי שבליבו עמד, כפי שסיפר באחד ממאמריו, "הצו הנצחי אל אברם־אברהם: 'לך לך… אל הארץ אשר אראך… והיה ברכה'". למעלה משני עשורים חיו שלמה ורעייתו אנה "בצוותא באופן שלא יאומן, בקרב סביבה, אוכלוסייה רק ערבית… מציאות זו הייתה כאילו לא הייתה בעולם הזה". במהלך האינתיפאדה הראשונה הם נאלצו לעזוב את ביתם, ובעקבות חלום חוזר ונשנה שפקד את אנה, הם עברו לגור בירוחם.
במשך כל חייו קיים שלמה חיי רוח עשירים וניהל דיאלוג חי ומתמשך עם חוקרים ואנשי רוח מהארץ ומחוצה לה, בהם אנדרה נהר, נחמה ליבוביץ, אפרים מאיר ועוד רבים וטובים. הוא הושפע עמוקות מהוגים דוגמת שפינוזה, הרב הנזיר וסימון וייל. גוף הכתיבה שלו כלל מסות נוקבות שנעו בין הפילוסופי למיסטי וביטאו תביעה אתית חמורה, "בתוך ומתוך הכרה צלולה ברורה אף אכזרית של כל יש, של כל אשר אורב בבאות", כלשונו.
במובן מסוים, שלמה היה אדם שעולמו נקרע מעליו. זה לא התרחש ביום או במקום אחד, אם כי היו אירועים שבהם הקרעים נחשפו והתנוססו. נדירות היו הפעמים שבהן ייחס יציבות כלשהי לקרקע עליה עמד; כל עוד זה היה תלוי בו, הערנות שלו לא הניחה לו מותרות מעין אלו. אשרי אדם אשר ניתן לו לחיות מתוך שלמות, היה אומר, עליי נגזרה קריעות.
אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלו, שהתרחש ככל הנראה סביב מלחמת העולם הראשונה, היה על אגם שהיה סמוך לביתו וקפא באחד החורפים. "פעם אחת הקרח שילד הלך עליו, נשבר. הילד עמד לטבוע. הוצאתיו חי", סיפר. הילד הנמשה מהמים מת מן הסתם כבר לפני שנים רבות, אם במלחמה ואם כדרך כל הארץ, אבל שלמה המשיך לספר על הסדקים באגם הקרח ההוא גם עשרות שנים אחר כך. הדרך שבה פעל במקרה הזה הייתה טיפוסית, שהרי ההתעלמות מאדם אחר נתפסה בעיניו כתגובה שאין מבישה ממנה. הושטת היד הייתה לדידו עיקרו של המאבק הבלתי פוסק לאיחוי קרעי המציאות, והתעלמות החרידה אותו יותר מכל תחלואי הגוף גם יחד.
קרא תיגר על כוח המשיכה
את כל מרצו וסגפנותו שיקע בפעולות תיקון אינטנסיביות, שאולי מתאים לכנותן פרקטיקות של אחריות רדיקלית. "היה ברכה, ונברכו בך כל משפחות האדמה", היה חוזר ומשנן באוזני עצמו ובאוזני אחרים, ובכל פעם נוצקה לצו העתיק השתמעות חדשה, לפרקים סותרת. הלך הרוח הזה היה בעיניו ציווי מחייב. אנחנו לא נשאלים, היה אומר לעיתים קרובות. כך, קיומו המתמיד של הצו היה מטלטל את עולמו פעם אחר פעם, ושלמה היה ממשיך להיענות לו בחפץ לב.
בערוב ימיו, כשכבר לא היה עוד בכוחו להיענות לצו, היה הולך וקמל. הלך המחשבה התובעני הזה יכול להסביר גם את הדפוסים הקשים לעיכול שבהם שיקע עצמו בשנותיו האחרונות, כמו המאבק הדיפלומטי הארוך שניהל על מנת להחליף את גלעד שליט בשבי חמאס, או הקושי המוסרי לאכול שליווה אותו בתקופה שבה חש כי הוא לא מהווה עוד ברכה לסובבים אותו, וכי לא ראוי שיתקיים על חשבון חייהם של צמחים וחיות.
"מה יעשה אדם החש את סבל האחר, לכן את אחר־יותו הוא לו?", הקשה באחד מחיבוריו. "למעלה מזה: מה יעשה אדם למען שמעלות אמונה, רוח, התעלות נפש לא יוותרו באי־גשמיותם המופלאה, אלא יפרו את מלאות החיים של אדם ואחרו, למען עשות את 'הגשם' לנושאו של על־הגשמי: הוא ייחודו של אדם בין כל הברואים?"
כמי שהיה נתון כל חייו בתהליך של למידה מתמשכת, הצורה שבה נהג לנסח את מצבו הקיומי הלכה והתעשרה. את אחת מההמשגות שקסמו לו בערוב ימיו שאב מההוגה הצרפתייה־יהודייה סימון וייל. ההוגה יוצאת הדופן הזו, שלאחרונה המחקר אודותיה צובר תנופה מרשימה, נתגלתה על ידו כשהיה בן 95. ספרה המתורגם לעברית, "הכובד והחסד", זכה אצלו לניתוח מעמיק, ואחד המשפטים המופיעים בתחילתו היה בעיניו מפתח מדויק לקריאת המציאות סביבו: "שני כוחות מושלים ביקום – אור וכובד".
תמיד הופתעתי מכך ששלמה פגש את וייל בשלב כה מאוחר, משום שהחרדה מפני ההתמסרות אל כוח הכבידה, יחד עם הקפיצה הכמעט בלתי אפשרית הכרוכה בהשגת אורו של החסד, היו לקו המנחה שלו מאז שאני זוכר אותו. למעשה, מסיפור זיכרונותיו נראה כי כבר כנער צעיר נהג לקרוא תיגר על כובד משקלו של היקום, ועל הכוח המושך מטה הגלום בו. באותם ימים היה מטפס במעלה הבניינים הגבוהים של ברלין ומחלק עיתונים לפני עלות השחר, כאשר הרווחים הגיעו לבסוף אל העניים ברחובות.
כובד האחריות, שבא לצד כבוד בלתי מסויג כלפי הסובב אותו, עבר אצל שלמה תמורה ראויה להתבוננות כשאחרים היו מסייעים לו, אז הוא היה "אסיר תודה", כלשונו. הכרת התודה הייתה על קיומם של אנשים סביבו, ולמעשה על עצם קיומם של אנשים בכלל. העולם שבו שלמה חי היה עבורו מקור לתחושת אחריות כבדה מנשוא, אבל גם מוקד בלתי פוסק של אור.
