לאחרונה נערך חג המוזיקה הישראלית ה־23 בניצוחו של פרופסור עודד זהבי, במתכונת מקוונת ברוח הימים. במסגרת אירועי החג התקיים מופע שירים אומנותיים שבו הושרו לחניה של ורדינה שלונסקי לשירי אחיה, אברהם שלונסקי. זו הזדמנות עבורי לפתוח פתח לעולמה של מלחינה גדולה – אישה יחידה בדורה בעלת גוון מובהק, וליחסים המורכבים במשפחה המוכרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהלומה לרפובליקנים: הדמוקרטים בדרך לשליטה על הסנאט
– "תרנגולות מסתובבות חופשי ברחוב, לא ברור מהיכן הגיעו"
– רואים שחורות: האלימות בסדרה "בלקספייס" תישאר איתכם גם לאחר הצפייה
ורדינה שלונסקי (1905־1990), שיש שכינו אותה "הקומפוזיטורית הראשונה של ישראל", הייתה מלחינה שבתקופת חייה לא זכתה בהכרה פומבית ויצירתה כמעט לא נחקרה. היא הלחינה שירים של מיטב משוררי דור המדינה – אלתרמן, גולדברג, שלונסקי – וכן שירי ילדים רבים של אנדה אמיר, אך עסקה בעיקר בהלחנה של מוזיקה אומנותית: סונטות, קונצ'רטו, סימפוניות, אורטוריות ועוד, שחלקן זיכו אותה בפרסים יקרי ערך בהונגריה ובצרפת. ורדינה נדדה בין אירופה לישראל ולמדה אצל מורים מאסכולות שונות. היא לא התחייבה לכל קשר אישי או כלכלי, ואף שהיו לה ידידים ומורים רבים ולמשך זמן קצר הייתה נשואה, לא ידוע על מערכות יחסים מעמיקות בחייה.
אחיה הבוגר, המשורר אברהם שלונסקי, הטביע את חותמו על השירה העברית החדשה והשפיע על חיי הספרות בארץ גם בתחום התרגום והמחזאות. הביוגרפיה שלו כוללת עלייה לישראל, מגורים בתל־אביב, מחויבות ארוכת שנים לאשתו ובהמשך לבת זוגו, ומערכת יחסים עמוקה ועשירה עם הוריו, אחיו וידידיו. אברהם וּורדינה היו יוצרים פוריים ביותר. הסיבות לפערים העמוקים ביניהם נעוצות הן בחינוכם השונה ובשונוּת בין הוריהם, הן בנטיות ליבם ואופיים, הן בנסיבות חייהם בתוך תקופה היסטורית סוערת, ואולי גם – איך לא – במגדר השונה וביחס למגדר בתעשיית האומנות בארץ.
פערים בין ההורים
אברהם וּורדינה שלונסקי נולדו בהפרש של חמש שנים ברוסיה בתחילת המאה העשרים. שני ההורים הגיעו ממשפחות מיוחסות בחסידות חב"ד. האם, ציפורה לבית ברוורמן, היא נינתו של ר' אברהם דוד לאווֹט, שהיה תלמידו של ה"צמח צדק" וכיהן כרב בקהילת ניקולייב (אברהם שלונסקי נקרא על שמו). בת דודתה של ציפורה היא חנה שניאורסון, אימו של מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ'. האב, טוביה, הוא נכדו של דב־בר שלונסקי, ה"חוזר" של הרבי בעיר קרמנצ'וג, ובנה של פסיה שנחשבה לצדקת גדולה בעירה.
בעוד האב, טוביה, דיבר בעברית וראה עצמו כאדם מאמין, חסיד חב"ד, ויחד עם זאת איש העולם הגדול ותלמיד נלהב של אחד העם, הרי שהאם, ציפורה, נמשכה אחרי התנועות המהפכניות ברוסיה. היא דיברה רוסית, ראתה עצמה כאקטיביסטית רוסייה ולא הושפעה ממקורותיה היהודיים־חסידיים. השניים נפגשו בבית הוריה של ציפורה, לשם הגיע טוביה במסגרת עבודתו כרואה חשבון. הזוג הצעיר נישא בשנת 1989, ובתוך תשע שנים נולדו להם שישה ילדים. אברהם, הבן הרביעי, נולד בשנת 1900. ורדינה, הצעירה בילדי המשפחה, נולדה בשנת 1905.
הפערים בין ההורים הלכו והעמיקו עם השנים והתבטאו גם בחינוך הילדים, כאשר כל ילד נשלח לחינוך שונה לחלוטין מאחיו. אברהם הוא היחיד מבין ילדי המשפחה שטוביה עמד על כך שיקבל חינוך יהודי מסורתי כהלכתו. בילדותו נשלח ל"חדר", שם פגש את קרוב משפחתו מנחם מנדל שניאורסון ובין השניים נקשרה ידידות אמיצה. אברהם נמשך לביתו של מנחם מנדל ולאווירה הדתית ששררה בביתו, וביכר אותו על פני ביתו הקוסמופוליטי והמודרני. הוא גידל פאות, חבש כיפה וראה עצמו כיהודי חרדי.
בהיותו בן 13 שנים בלבד נשלח ללמוד בגימנסיה העברית בתל־אביב, אולי כפשרה בין ההורים: לא חינוך דתי, גם לא חינוך רוסי, אלא חינוך עברי בארץ ישראל. שנת לימודיו בישראל הייתה משמעותית עבור אברהם. הוא נטש את הדת, הגדיר עצמו כמשורר, החל לדבר עברית בהגייה ספרדית והזדהה עם ערכי "הצבר" הישראלי. בקיץ הגיע לחופשה בביתו, אולם לא יכול היה לחזור לישראל בשל מלחמת העולם שפרצה. הוא נשאר ברוסיה, למד מספריו של אביו ובהמשך בגימנסיה של פבל כהן, שגלתה באותן שנים מווילנה ליקטרינוסלב.
נשארה לבד באירופה
לעומת אברהם, ורדינה לא קיבלה כל חינוך יהודי. היא דיברה רוסית וגדלה לפי המתווה של אימה, כרוסייה משכילה לכל דבר. ורדינה התבלטה בכישרון הנגינה, ובזיכרונותיה היא מתארת איך כבר בגיל ארבע הייתה מאלתרת מנגינות בפסנתר וכיצד ניגנה להנאת האורחים הרבים שפקדו את בית הוריה. בשנת 1921, כאשר עלתה משפחת שלונסקי לישראל, החליט האב טוביה להשאיר את ורדינה הצעירה באירופה כדי שתמשיך בלימודי המוזיקה שלה.
צעד דרמטי זה נחווה על ידי ורדינה כטראומטי, אם כי מובן בפרספקטיבה של שנים: "כשהם נסעו אני בכיתי כל הלילה, לא נשארו לי דמעות לכל החיים, הכל אז נתתי. לא ידעתי את השפה, הייתי ילדה קטנה. אבא עשה דבר גדול. מאיפה היה לו מרץ לזה. אם היה לוקח אותי לארץ לא הייתי לומדת. היה לו מרץ ולא סתם. הוא ראה שאני מאוד עצמאית, כזאת שאפשר לתת לה לבד", סיפרה.
בשנת 1923 התקבלה ללימודים בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין, ושם חיה שש שנים כשהיא מתפרנסת ממלגה צנועה ומהוראת פסנתר. בתקופה זו הגשימה משפחת שלונסקי את החלום הציוני ומימשה כמיהה דתית להתיישב בישראל, בעוד ורדינה ממשיכה בבניית קריירה כמוזיקאית אירופית. בין השנים 1924־1930 למדה בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין. בין מוריה נמנו אגון פטרי, ארתור שנבל ועוד. בשנים אלו ביקרה כמה פעמים בארץ, הופיעה על במות שונות יחד עם אחותה יהודית שהייתה לזמרת, וחיברה לחנים לכמה שירים עבריים. כשסיימה את לימודיה בברלין עברה לפריז.
אורח חייה של ורדינה היה בוהמייני: היא לא התחייבה לשום מערכת לימודים מסודרת אלא הייתה מגיעה לטרקלינים, וכך שמעה הרצאות אצל המלחין דריוס מיו ואצל המלחין והמנצח מקס דויטש, תלמידו של שנברג. ורדינה למדה גם אצל המלחין אדגאר וארז, מחלוצי המוזיקה האלקטרונית. בין השנים 1934־1937 שהתה ורדינה בישראל, לראשונה לתקופה ממושכת. היא התוודעה לידידיו של אחיה, לאה גולדברג ונתן אלתרמן, וכן לשחקנים מתיאטרון הבימה והאהל. היא כתבה אז מספר לחנים לשיריהם ולהצגות השונות, פרסמה שירי ציונות ולחנים לשירי ילדים, ואף כתבה ביקורות מוזיקליות בעיתונים, שבהן הביעה דעות עצמאיות בנושאים בוערים כמו אופייה של היצירה המוזיקלית הישראלית.
בשנת 1937 שבה לאירופה חרף הפצרות מכיריה שלא לנסוע לשם ערב מלחמה. בתקופת הבליץ הסתתרה ברכבת התחתית בלונדון עד שנלקחה משם על ידי אדם שהכירה באופן אקראי, לבית משפחתו בכפר. גם בתקופה זו הוסיפה ורדינה ליצור מוזיקה, לפרסם כתבות בעיתון "דבר" ואף מסות על מוזיקה. בשנת 1944 שבה לישראל וקבעה את מושבה בתל־אביב. גם אז הוסיפה לנדוד בין ברלין, לונדון ופריז, ושמרה על עמדה ביקורתית כלפי התפתחות התרבות בישראל. מנגד היא גם לא זכתה בהכרה ובהערכה מספקת על יצירתה המוזיקלית הענפה, ולא קיבלה משרה קבועה בהוראה או בתקשורת.
במקביל אליה, הלך אברהם והשתרש בארץ ישראל. הוא ביסס לעצמו מעמד, הכרה וקבוצת שייכות חברתית ומשפחתית במקום שבו בחר לקבוע את חייו. הכריזמה שניחן בה, יכולותיו הוורבליות והחברתיות ואמונתו בצדקת דרכו, סללו את דרכו למעמד מרכזי בחברה המקומית. הוא ריכז סביבו חבורה של משוררים ואנשי רוח, ויצר ללא הרף שירים, מחזות, תרגומים ועוד.
שונים וגם דומים
חייהם של האח והאחות, כמו גם יצירתם, היו שונים זה מזה כמעט בכל מדד אפשרי. אולם מכנה משותף אחד התקיים אצל שניהם: יופי ועמקות בלתי מתפשרים. יחסי האחווה ביניהם לא היו פשוטים, ואף על פי כן הצליחו השניים ללכד כוחות לכמה יצירות משותפות נהדרות.
הראשונה שבהן התהוותה לאחר מות אביהם, טוביה שלונסקי. מותו של האב האהוב והוא בן 56 בלבד הכה את המשפחה ביגון. ורדינה, ששהתה אז בפריז עם אחותה יהודית ועם בני זוגן הטריים, לא הצליחה לבטא את כאבה במילים. היא הלחינה מנגינה, כתבה אותה בתווים ושלחה למשפחתה בארץ ישראל. האחות הגדולה פניה ניגנה לאברהם את המנגינה בפסנתר, והוא חיבר לה מילים. היצירה, שנקראה "פואמה עברית", היא ליד (שיר אומנותי) עדין ועשיר מבע. הוא נפתח במצלול חסר מילים "אההה" משוטט ברגיסטר גבוה, מהדהד בצלילים נמוכים יותר ומתהווה לכדי טקסט עצוב המתאר את ריחוקו של האדם מהאל: "צר לי אלוה / אין תפילה בפי…". יצירה זו זיכתה את ורדינה בפרס יוקרתי בפריז.
בהמשך הלחינה ורדינה כמה שירים של אחיה אברהם. הידועים שבהם – "שיר העמק", "שיר המים", "שבת" – הם שירים בעלי משמעות ומסר ציוניים שהיו זרים לתפיסתה, והולחנו זה מכבר על ידי מלחינים שהיו נעוצים בבטחה במרכז המיינסטרים המוזיקלי דאז: נחום נרדי, אוריה בוסקוביץ' ועוד. לחניה של ורדינה מהווים פרשנות אינדיווידואלית לשירים הידועים, שכבר הושרו בפי כול.
כך למשל, לשיר הידוע "השמעת איך בנגב/ ארץ מול שמים/ מתחננת חרש חרש/ הבו לנו מים", המוכר בלחנו המדברי הקצוב של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, כתבה ורדינה לחן המדגיש את המים המטפטפים דווקא ואת חיותו של הגשם. לשיר "שבת", שהתפרסם בלחנו של יאיר רוזנבלום, שהוקדש ליום הולדתו השבעים של אברהם שלונסקי, "עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית/ וזמר בקול בואי כלה/ אשתי היפה הדליקי הנרות/ ואנו נקדש על החלה"- הלחינה מנגינה המדגישה את הממד הפולחני והאקסטטי, ולאו דווקא היהודי, של טקסי השבת.
הלחן של ורדינה ל"שיר המשמרת", "מולדת סלעית חמסנית ומסולעת/ מה שיר לך חוזיך לא שרו בלהט", הוא בסגנון המרש האירופי. את השיר כתב שלונסקי כשהשתתף במאי 1934 בהפגנת הזדהות של אגודת הסופרים עם מצוקת הפועלים העבריים, שמחו נגד העדפת הפרדסנים את העבודה הערבית הזולה. אך טבעי היה שיוצמד לו לחן ישראלי ברוח התקופה – הורה סוערת. אולם ורדינה סברה כי העם היושב בציון זקוק למרש קצבי כדי ללחום את מלחמותיו:
נזדמן לי לעבור על פני בית מלאכה בתל אביב, בו ישבה קבוצת צעירות ודפקה את קצב מכונת התפירה. בקשו הנערות לשיר. ניסו לזמר ניגונים ארץ ישראלים – ולא נצטרף הדבר. ופתאום פתחה אחת מהן בשיר – המרש הצבאי של שוברט, והמכונות התרוננו בעליצות של קצב חי… השירה המתבקשת כאן צריכה לשאת בה יופי וטוהר, אנרגיות של קצב, כמישות מילודית ותעצומות של התאבקות (מתוך מאמר ב"דבר" 1934)
המרש שהלחינה ורדינה למילותיו של אחיה היה להמנון תנועת ההתנגדות לעבודה הערבית. בהזדמנות אחרת הלחינה את "טנגו תל אביב", ובכך ייבאה לארץ העובדת ריקוד אירופי נוסף.
הניגון גבוה מהלשון
נראה כי היצירה המשותפת של המשורר הישראלי שהכה שורשים במולדתו, ושל אחותו המלחינה הנודדת שכל העולם מקומה, היא מסמך מרתק, הן מבחינת השיקוף למורכבותם של יחסי האחווה ביניהם, והן מצד הביטוי לתקופה ההיסטורית שבה ניסו מהגרים לטעת שורש בארץ חדשה־ישנה. הלחנים שכתבה ורדינה למילותיו של אברהם מעניקים לשירים רובד נוסף של משמעות, ומשעתקים אותם מהקשרם או מפרשנותם כנטועים בנופי הארץ ובמסורת היהודית, לעבר אפשרות אומנותית קוסמופוליטית.
בשיר שפורסם בשנת 1973, בתוך "ספר הסולמות", כותב אברהם: "כִּי הַנִּגּוּן הוּא זֵכֶר אַחֲרוֹן /שֶׁל שִׂיחַ אֵל אֶל יְצוּרָיו/ בְּטֶרֶם שְׂפַת לָשׁוֹן./ כִּי הִיא מִצּוּי שֶׁל כָּל זַעֲקוֹתֶיךָ/ אֲשֶׁר שָׁתַקְתָּ בִּתְפִלּוֹת הָאַהֲבָה". אברהם, שהחל לאחוז בעט כבר בגיל 13, ושעבד ללא לאות בכתיבה שירית, מסאית, מחזאית ועוד – מציב בשיריו שוב ושוב את המנגינה כקדומה יותר מהשפה, כממצה ומרוממת יותר מן המילים המדוברות והכתובות. השירה של אברהם חותרת אל הטרנסצנדנטי והמופשט, אולם הניגון לדידו קרוב אל המופשט יותר מאשר השירה. ורדינה אחותו היא שזכתה במתנת הנגינה, ונראה כי היא שיצרה ממילותיו יצירות אומנותיות מגביהות עוף מכל לחניו השונים.
