אם לא העלית סטורי מחתונה כנראה לא הוזמנת אליה, ואם בפיד שלך לא הופיעה בדיקת היריון חיובית סביר שאינך מצפה לתינוק. כשזו רוח התקופה, אין פלא שלגיטימי לצמצם עצות עמוקות לחיים והשקפות עולם למשפט אחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא מצולם, לא קיים: המתכון לתמונה המושלמת
– אני אלבש את מה שהיא לובשת
– אוהבים אותך מיכל אנסקי, אבל רק כשאת סובלת
אינסטגרם שיטחה עוד יותר את החיים ומורכבותם על ידי הגבלת מספר התווים בפוסטים מצד אחד, ואפשרויות רבות ומגוונות לעריכת תמונות מצד שני. היא יצרה פלטפורמה שבה תמונה אולי שווה אלף מילים, אבל לא לוקחת בחשבון שאלף מילים יכולות היו לחסוך אולי כאבי לב, תחושת החמצה והשוואות בינינו לבין האנשים שאנחנו עוקבים אחריהם. ונכון ששתי הרשתות הולכות ונהיות דומות, והגבלת התווים באינסטגרם היא כבר עובדה היסטורית, אבל המהות נותרה בעינה, ואינסטגרם נותרה רשת שלא מתאימה לחפרנים.
על המצע הזה התפתח ז'אנר די מפתיע, שלכאורה הכי לא מתאים לפלטפורמה. אני מכנה אותו "הגיגי החיים". הרי הגיגים ומחשבות עמוקות לא עולים ברגע כמו במקרה של תמונה. הם עניין של השראה והארה שמחוץ לשליטתנו. הם צריכים זמן ומקום כדי להבשיל ולהתפתח. איך אפשר בפלטפורמה המצומצמת והשטחית הזו לייצר שיח עמוק על החיים בלי להגחיך את הנושא ולשטח אותו לחלוטין?
במטרה להישאר רלוונטיים, גם אנשי המילה הכתובה – משוררים, סופרים ופובליציסטים – נאלצו ליישר קו. הם מצאו פתרון לדרישה האינסטגרמית "דבר פחות – תראה יותר". אם הפלטפורמה דורשת ויזואליות, נרמה את המערכת, ונפרסם "תמונות מילים". תמונות שהן בעצם טקסט כתוב עם רקע ברירת מחדל של האינסטגרם. בדרך זו מפרסמים כל אנשי המילה את מה שיש להם לומר, בלי הגבלות ובלי צורך לייצר אמצעים ויזואליים שהם תנאי הכרחי להעלאת פוסט באינסטגרם.
תקראו לי צינית, אבל אם עליי לסכם את הז'אנר: 85 אחוזים מהעמודים האלו מלאים בשטויות ובקלישאות. במשפטים שכמו שנכנסו אליך ככה יצאו. הגיע הזמן להבין: ניקוד המילים ומעבר שורה למטה על ידי לחיצה על מקש האנטר לא יוסיפו משמעות וערך לאף קלישאה. דברים ששמענו בעבר ונשמע בעתיד לא יעמיקו את עצמם בגלל נקודה בסוף משפט. ואם היה קניין רוחני על משפטים שאמא הייתה אומרת – בתי המשפט היו עמוסים בתביעות של עמודי אינסטגרם.
אבל 15 האחוזים הנותרים איכשהו כן מצליחים לגעת. משהו באופן הניסוח וההגשה מצליח לתמצת חוויות אישיות מצד אחד ואוניברסליות מצד שני, וכשאנחנו קוראים את זה, אנחנו מרגישים פחות לבד. אם זה כתוב זו הוכחה לכך שאני בסדר. זה מספק איזשהו מענה רגשי ברגעים קשים. הראיה היא האפקט התרפיוטי והצורך של אנשים לשתף בסטורי את הפוסטים שדיברו אליהם ונגעו בהם.
סוף יום, אנחנו שוכבים במיטה וגוללים את הפיד בפעם המי־יודע־כמה, וכל הדברים שהעיסוק היומיומי הצליח להשכיח חוזרים לתודעה ומטרידים. פתאום אנחנו נתקלים באיזה פוסט שפשוט קולע בדיוק לתחושה האישית באותו הרגע, לחוויה שעברנו ממש באותו יום, והשיתוף הזה בסטורי מאפשר לנו לסכם את היום ולשתף את העוקבים בשלומנו, בלי להיחשף באופן אישי. הז'אנר הזה בעצם מאפשר לאנשים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד לא לדבר על המקומות הכואבים, ומצד שני לשדר מסר עמום שמשהו עובר עלינו, ולבקש הכרה.
ואולי זה כל מה שאנחנו מבקשים מהרשתות החברתיות, במילה אחת פשוטה: הכרה.
ארבעה עמודים שיתאימו גם לציניקנים
הממנף
כמה שהז'אנר כבד, ככה הוא מקליל אותו.
mismas > 130K
צילום מסך מהאינסטגרם
הקולע
מצליח לתמצת רגעים בצורה מעוררת השראה. בעיניי המוצלח ביותר.
wanderingtea > 21.6K
הפמיניסטית
עידוד, חיזוק והעצמה נשית.
shireymika > 83.6K
המדוקדק
הנגשה מקורית ומעניינת של תובנות חיים, כמו במילון.
milodify_il > 60.2K
