אוקיינוס לא שקט: "משורר דתי לא צריך לצנזר את עצמו"

עַד מָתַי אֲנִי רַשַּׁאי לְהִתְאַבֵּל עָלַיִךְ?/ עַד מַחֲצִית זְמַן מַעֲרֶכֶת הַיְחָסִים./ דִּבְרֵי אִמִּי./ וְאָבִי אוֹמֵר,/ עַד מַחֲצִית הַזְּמַן שֶׁאָמְרָה אִמְּךָ./ וַחֲבֵרִים אוֹמְרִים/ עַד כַּמָּה שֶׁתֶּחְפָּץ,

אֲבָל לֹא יוֹתֵר מֵהַבֶּכִי הָאַחֲרוֹן שֶׁתִּבְכֶּה עָלֶיהָ/ וְלֹא פָּחוֹת מֵחֲצִי הָרֶוַח שֶׁלִּפְנֵי הָאַהֲבָה הַבָּאָה./ וְהוּא הַשִּׁעוּר שֶׁלּוֹקֵחַ לְיָם הַמֶּלַח לַהֲפֹךְ לְמִישׁוֹר,/ אִם פַּעַם בְּשָׁנָה עוֹבֶרֶת שָׁם צִפּוֹר/ וּמְטִילָה גַּרְגִּיר מֶלַח.

וּבַחֲצִי הַלַּיְלָה, כָּל לַיְלָה, שׁוֹאֵג שָׁעוֹן מְעוֹרֵר שֶׁשָּׁכַחְתְּ אֵיפשֶׁהוּ בַּחֶדֶר שֶׁלִּי,/ אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן וְלֹא יָכוֹל לְכַבּוֹת,/ וְהַהִבְהוּב חוֹצֶה אֶת פָּנַי חוּצָה־פְּנִים חוּצָה־פְּנִים,/ וַאֲנִי שׁוֹכֵב בֵּין קִרְעֵי הַמַּחֲצִית הָאַחַת וּבֵין קִרְעֵי הַמַּחֲצִית הָאַחֶרֶת,/ וּבוֹכֶה,/ וְהַמַּחֲצִית שְׁלֵמָה בְּעֵינַי ("שיעורין", מתוך "השמש שרה למלכיור", עמנואל יצחק לוי).

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דברי פתיחה: "אל הנער הזה התפללתי"
– הפרוטוקולים של מתחסני ציון: בעולם מלינים שישראל לא מחסנת פלסטינים
– דעה: לא יונית, אנחנו לא רוצים לשמוע על חופשות מנצנצות בחו"ל

כאשר עמנואל יצחק לוי (25), משורר ומוזיקאי, היה ילד, הפריט שהוא הכי אהב היה מפות. "הכול התחיל מזה שהלכתי לאיבוד ביום כיפור", הוא מספר. "נסעתי עם הקורקינט ברחובות תל־אביב, ופתאום לא ידעתי איפה אני. בעקבות המקרה הזה אבא שלי הכריח אותי ללמוד את מפת השכונה בעל פה, ומשם החלה להתפתח תשוקת חיי באותם ימים: העתקת מפות ואטלסים ודגלים מדגלים שונים, בטושים זרחניים. הייתי מבלה ככה ימים שלמים".

כך התפתחה בליבו של לוי אהבה עזה לאיי האוקיינוס השקט. בספר הביכורים שלו "השמש שרה למלכיור", שראה אור לאחרונה בהוצאת "הבא להבא", הם מהווים כר פורה לשירים יפים ומצחיקים ועצובים ובעיקר אחרים, פשוט אחרים. "דיברתי עם ידידה טובה על האהבה שלי לאוקיינוס השקט, והיא שאלה 'איך זה שאתה לא כותב על זה שירים'", הוא מתאר. "היא הייתה ממש צודקת, אפשר לומר שהיא בעצם אמרה את הדברים מתוכי. זה היה תחילתו של פרץ כתיבה". לוי כתב על אי אחר אי, "בתקווה לכסות אותם. זה נהיה עניין קדחתני", הוא מעיד. אחרי כמה חודשים, ובהם לילות רבים מול המחשב עד שש בבוקר, נוצר קובץ שירים בשל ומעניין.

בקריאה ראשונה של הספר אני מתבשמת בעיקר מהאקזוטיקה, מבינה מה שמבינה ונהנית ממה שנהנית. ויש הרבה ממה, כי שירה טובה עובדת גם בלי הבנה של כל הניואנסים וההקשרים, ולוי פשוט כותב שירה טובה. את הקריאה השנייה אני כבר עושה עם גוגל. מגגלת אי אחר אי. אינַקססִיבל, קיריטימטי, נַאוּרוּ, טוּבָאלוּ, טיקוֹפְּיָה, מיקרונזיה, פָּלָאוּ. מגלגלת את השמות על הלשון, קוראת על גילויי האיים, מתוודעת למלחמות ומצביאים, לומדת על הקרבות בין היפנים לאמריקנים, על האי המיושב הבודד ביותר בעולם (אי הפסחא; בשפה המקומית מכונה רַפַּה נוּי), על הארכיפלג הגדול בעולם (הארכיפלג המלאי), ועל גואם, שהמשורר טוען כי יפה היא לאהבה, דווקא משום שאין בה כזו.

"זה בסדר שלא מבינים את הכול, לא צריך להבין הכול", הוא מרגיע אותי בשיחה בכיכר הבימה, אחרי שסרנו לבית הקפה הסמוך להביא לנו סנדוויצ'ים. אני בחרתי בטעות בפלאפל טבעוני השם תשמור, ולוי השכיל לבחור בסנדוויץ' טעים יותר (כך לפחות זה היה נראה, לא טעמתי). "שיר שמותנה בידע מוקדם זה שיר בעייתי", הוא אומר כשאני מנגבת את פי במפית הנייר. "זה מזכיר את בעיית הצטטת בשירה הדתית".

לוי מביא כדוגמה מחזמר על מסכת סוטה (!) שכתב, הלחין ושיחק בו בתפקיד משנה. המחזמר, "הטקס שלא היה", עלה בפסטיבל עכו ב־2018. "היו כל מיני רפרנסים קטנים שהחילונים צחקו אבל הדתיים נשפכו מצחוק, כי הם הבינו את הקריצות הקטנות. יש סצנה שהשעיר לעזאזל חוזר למקדש וזה היה מאוד מצחיק בעיניי, אבל הצופה החילוני הממוצע לא הבין את הרפרנס של השעיר. זה כמובן נחמד שיש בדיחה שמגיעה ללב של בן־אדם או הבנה של רובד נוסף בשיר, זה מייצר אינטימיות, אבל לא בכל קריאה בכל שיר נוצרת אינטימיות, וזה בסדר".

תחש שהלך לבית הכנסת

שני מאורעות מכוננים עומדים במרכזו של הספר: חזרתו בתשובה של לוי, ופרידה כואבת מאהובה. איחוד ונסירה. לוי מלהטט במילים. בין אם הוא מרפרר לכתיבה בלשון משנאית (כמו בשיר הפותח של הכתבה), בין אם הוא בורא מיתולוגיות־איים ובין אם הוא כותב על תחש שהלך לבית הכנסת – תמיד תצוץ איזו הפתעה בשורה הבאה, ואם לא בשורה הבאה, בשיר הבא.

הרגע שבו לוי הבין שהשירים שבאמתחתו צריכים להפוך לספר, היה כאשר הצטברו שירים רבים על איי האוקיינוס השקט "שאף אחד לא כתב עליהם מעולם", הוא אומר. "עד אז לא חשבתי שיש הצדקה, הרי חבל לדבר על אותם דברים שדובר עליהם".

הנושא של הספר הוא כמובן לא איי אוקיינוס השקט ובעלי החיים האקזוטיים שבהם, אלא בסוף כל אותם דברים "רגילים" שמשוררים מתעסקים בהם – אהבה ואמונה ופחדים ובגידות.

"אמצעי זה דבר גדול. אהבה וחרדה ומשברי לב וייסורי אמונה יש ברוך השם לכולנו, וכולנו רוצים לבכות ולצחוק עליהם ולפתוח את הלב. הרגע שבו הם הופכים לאומנות זה כשאתה כותב על משבר אמונה באמצעות ארמדיל, או כשאתה כותב על בגידה דרך דיבור על לבנדר".

ובכל זאת, אתה חושב שהבתוליות של האמצעי מאפשרת להגיד משהו שלא נאמר?
"שאלה גדולה. קודם כול, בעיניי, אותם רגשות אנושיים עצמם לא נחווים באופן זהה אצל אנשים שונים, אף שאלו אותם רגשות. יש אהבה מסוימת אחת ושברון לב מסוים אחד, וכל אחד מהם שונה מרעהו בתכלית השינוי. בסוף אדם אחד חווה שברון לב אחד פעם אחת, ואם הוא זכה ללכוד את הרגע המסוים הזה ולכתוב אותו – הוא עשה משהו שלא היה לפני כן בעולם, גם אם זה בסך הכול גרגר חול. כשאתה מזיז גרגר חול במדבר, העולם לא אותו דבר. יש כל כך הרבה דברים מרהיבים ויפים וצבעוניים לכתוב עליהם בעולם הזה. במלוא הענווה אני אומר שהעולם יהיה מקום פחות שלם אם לא יהיה בו שיר על תחש. יכול להיות שזו הסיבה שבגללה באתי לעולם. לא היה שיר על תחש, ועכשיו יש ועשיתי את שלי ואני יכול ללכת.

"בעייני זו צריכה להיות שליחות: לשאוף ל'פשטות המתחדשים בכל יום' כמו שכתב הרשב"ם. אפשר לומר שכבר הרבה מאוד שנים לא גילו איזו הלכה חדשה או צבע חדש בציצית. אנחנו מתעסקים לכאורה בקוצו של יוד, ולפעמים מצליחים לדלות משביב כתוב וורט שטרם נברא כמוהו. זה כל העניין. למזלנו העולם מאוד דינמי. נבראים דברים חדשים שלא היו כמותם, נוצרים רגשות שלא הורגשו, ואז ברוך השם אפשר להמשיך לחפש אותם. אנחנו ממש מצווים על זה".

אנחנו מצווים על זה?
"אני חוזר לדבר הזה של הפשטות המתחדשים בכל יום. תמיד יעמדו לפנינו פסוקים סתומים, כמו שתמיד יעמדו לפנינו רגשות ותשוקות שלא נוכל לממש או חוויות שלא נצליח לתאר. הניסיון שלנו הוא להתעקש ולהמשיך לפרש ולחקור ולהפוך בהם. בסוף מישהו יגיע למשהו".

אם נחזור לשירים, יש בהם המון חוכמה והמון משחקיות.
"השירים ברובם נכתבו מתוך תהליך של התמודדות עם הפרידה הקשה והחזרה בתשובה. לא אנתח את השירים כי זה דבר נלוז לעשות, אבל אלו שירים שמספרים בהרבה מובנים על גילוי של עולם של חוקים. הם מגלמים פרידה מעולם שבו הכול מותר, ומעבר לעולם מונוגמי שיש בו אמונה אחת ואהבה אחת, ובעיקר אלו שירים על כל קשת היחסים המגוונים שיש לנו עם ריבונו של עולם. לא רק אהבה ושמחה, אלא עצב ותסכול וקנאה וזעם והשלמה".

ובל נשכח את ההומור שבספר. היו כמה שירים שצחקקתי בהם, דבר נדיר למדי כשקוראים שירה.
"הומור זה דבר חשוב. בשירה העברית בכלל, ובעולם הדתי בפרט, יש בעיה חמורה. אנשים נוטים לקחת את עצמם ברצינות יתרה. בעיניי, הומור זו דרך לבטל את עצמך בפני אדון העולם. אני קטן ונלעג בהרבה מובנים, ויש משהו גדול ממני, וכל הדברים מצחיקים וקטנים כי לשם כך נוצרו. פה אני חוזר למשל של המגיד ממזריטש, שאומר: למה נברא האדם? כמו מלך שיש לו 'ציפור מדברת'. תוכי לא מביא תועלת, אבל הוא משעשע את הלב ומרחיב אותו. יש תפקיד לאדם, וכך גם לשירה. צריך להיות הקול הזה שלפעמים מדבר שטויות, שלפעמים צוחק ומשתעשע, שגורם לדברים להיראות בקטנותם ובנלעגותם. וצריך לאהוב את הקטנות והעליבות הזו. לכן הרבה מהשירים שלי מדברים על איים נידחים וציפורים וחיות מוזרות, או רגשות קטנים ולא מוסברים ולא נעימים, שנבראו לתפארת העולם הזה, כמה שהם קטנים. כמו קישוטים של ספר תורה, להבדיל".

תסביר למה בחרת לקרוא לספר "השמש שרה למלכיור".
"אני חושב שבמידה רבה מלכיור הוא השיר הכי פשוט בספר, שממצה את כל הרעיון שלו. כל פעם כשאני אומר את שם הספר, שואלים אותי: מי זה מלכיור? ובאמת, מי זה מלכיור בכלל?! מי הוא שהשמש תשיר לו?! בן אדם אלמוני לחלוטין, שבכלל לא אכפת לו מהשמש והוא מעדיף לבלות עם איזו חיותה נתנזון. זה סיפור אהבה באמת טרגי. השמש מאוהבת בבן אדם שלא יכול להשיב לה אהבה, והיא מענישה את כל העולם בהתקררות גלובלית. זה הסיפור בגדול: יש פה שיר ענק שהשמש, שהקב"ה, שהיקום כולו שר לנו, אבל אנחנו עסוקים בזוטות ומעדיפים שלא לשמוע את השיר. גם אני, כמו מלכיור שבשיר, יכול לבלות לילות שלמים ער ולא להירדם מרוב חרדות, מקץ העולם או מדברים אחרים. אני יושב מול המחשב ורואה שטויות ביוטיוב וקורא חדשות ולא מצליח לישון עד חמש לפנות בוקר. ואז אני מסתכל על מפת העולם, כותב שני שירים ונרדם. ככה נכתבו רוב השירים בספר, והשיר הזה נכתב מתוך תחושת גועל עצמי מאוד גדולה על לילה שלם שבזבזתי על בהייה במסך".

צאצא של חב"דניקים שהתפקרו

לוי הוא בנם של יוצר הטלוויזיה חגי לוי ("הנערים", "בטיפול"), והסופרת והעיתונאית נילי לנדסמן. כיום הוא לומד לתואר שני במדעי הדתות באוניברסיטה העברית, וחי "בזוגיות מאושרת ברוך השם". ב־25 שנות חייו על האדמה הספיק לרצות להיות מרטיר, לכתוב מניפסט והמנון על שאיפתו לאחד את כל הדתות, לההיות אתאיסט, קומוניסט, להיפרד מ"האמונה החילונית", לחזור "בתשובה קרה" בנוסח ליבוביץ, ואז להבין שהוא רוצה יותר מיחסים קרים כאלה עם א־לוהים. לא רע, בסך הכול.

כשאנחנו חופרים קצת בהיסטוריה המשפחתית הוא מספר על בתי הגידול השונים של הוריו. "אבא גדל בקיבוץ שעלבים ואימא באיילת השחר, קיבוץ חילוני בגליל. המשפחה של אבא שלי שייכת לתופעה שכבר לא קיימת כל כך במדינת ישראל – שמאל דתי, פא"י. אלה עולמות שלדבר עליהם דומה לשיחה על דינוזאורים או ממותות. אימא באה מבית חילוני לגמרי. סבתא שלה מצד אחד מרוקאית אז היא כן שומרת כשרות למשל ובאופן כללי נטועה בעולם המסורת עם סנטימנט חם ליהדות, אבל שאר המשפחה אלה קיבוצניקים אפיקורסים, חב"דניקים שהתפקרו עד הסוף". בשושלת המשפחתית נמצא אי־שם באילן היוחסין רבי הלל מפאריטש, מגדולי חסידות חב"ד. מחברת "כה עשו חכמינו", יוכבד סגל, היא סבתא של אימו.

אף שגדל כילד חילוני תל־אביבי, לוי מעיד על עצמו: "תמיד הייתה קיימת בי תודעת אמונה מאוד חזקה ועמוקה. מגיל מאוד צעיר הייתי משוחח עם ה'".

מאיפה זה הגיע?
"היום אני יודע להסביר שזה בא מתוך תחושת אשמה נוראית מכל דבר שעשיתי".

אוי וי, א־לוהים של אשמה?
"כן, זה ברוך גדול. היום אני יודע ליהנות עם א־לוהים, אבל אז זה היה בעיקר יחסים של אשמה. הרגשתי שאני צריך לתת דין וחשבון על כל בחורה יפה שישבה לפניי בכיתה או על שוקולד שלא הייתי בטוח אם אמא הרשתה לי או לא. באופן אוטומטי הייתה צצה אצלי מיד תחושה חזקה של נוכחות של איסור. היה לי הרבה שיט קתולי".

בגיל 12־14 חווה לוי את שיא התקופה הנוצרית שלו. על משכבו בלילות היה קורא את הברית החדשה. "הערצתי את המרטירים והאמנתי שצריך לסלוח על מה שעושים לי", הוא אומר, ומתאר חוויית ילדות יוצאת דופן: "שמתי כיסא בכיתה והודעתי לחברים שזה כיסא הקורבן ושאני רוצה שיציקו לי כדי שאתעלה באמצעות הייסורים ואהיה אדם טוב יותר באמצעות הסליחה שלי. מסכנה", הוא נזכר באחת מבנות כיתתו, "החלטתי שהיא מריה, לא הבינה מה נפל עליה".

מאיפה זה הגיע?
"בעקבות קריאת רומן על רדיפת הנוצרים ברומא, 'קוו ואדיס' של הנריק סנקייביץ', פשוט התאהבתי במרטירים. למדתי בעל פה את שמות הקיסרים הרומאים, והחלטתי שאני רוצה להיות כמו המרטירים הנוצרים. חשבתי שזה הייעוד שלי, שזה מה שהאל רוצה ממני. ההורים שלי ראו שעובר עלי משהו לא טוב. הם היו צריכים להתאמץ לרכך את כל רגשות התוכחה וההימנעות מכל מה שקשור לבנות, למין. רציתי להיות נזיר. תכננתי לברוח מהחתונה שלי, כלומר להגיע להתחלה ואז לברוח ולהקים מנזר במדבר".

תשמע, היית ילד מאוד אינטנסיבי.
"היה בלגן, אבל אני חושב שכל ילד חווה בגיל הזה אינטנסיביות. פתאום הגוף, שזה הדבר היחיד שיש לך ודאות בו, עובר טרנספורמציה מטורפת, שלא לדבר על הנפש, וכל העולם נראה אחרת".

הפיוטיות של החוקים

כשלמד ספרות בתיכון תלמה ילין ופגש בכתבים של קאמי וסארטר הפך לוי לאתאיסט, וכשהתנדב בשירות לאומי ("לא לקחו אותי לצבא. היו לי הפרעות אכילה והייתי בתת־משקל, וגם הייתי קומוניסט") החל תהליך התשובה שלו. "זה לקח הרבה שנים וזה קשור לכל מיני דברים, אבל השירות הלאומי היה מאוד משמעותי. הייתי החילוני והבן היחיד בתוך קבוצה של בנות דתיות ומתנחלות, וזה היה מפגש מדהים שבאמת שינה את חיי".

בשירות הלאומי שלו, משך שנתיים, עבד עם קשישים. "זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים. שעה אחת שאדם יושב עם זקן, גדולה יותר מכל ספרי השירה בעולם. דרך המפגשים איתם התוודעתי לדתיות של מזרחים זקנים. גיליתי דתיות ספרדית וזה עזר לי מאוד. הבנתי שלא חייבים ללכת כל הזמן עם הכול עד הסוף ועד לקצה הכי קיצוני. הבנתי שיש שיקול דעת שאדם דתי מפעיל מה לעשות ומה לא. זה הרגיע אותי. לפני כן תהיתי איך אביא את האמונה שלי לידי ביטוי בחיים. כלומר, להאמין זה טוב ויפה אבל מצד שני אני לא יכול לעשות את כל זה, אני אתמוטט. ואז התחלתי להעביר שיעורים בפרשת שבוע במרכז יום לקשיש בכרם התימנים, וגיליתי שאני מתמכר לזה, שכל השבוע אני מחכה לתת את השיחות. ומתוך הלימוד זה הגיע.

"דבר נוסף שקרה אז והשפיע על הכתיבה שלי היה פרידה נוראית, שבמובנים רבים עליה נכתב הספר הזה. פרידה מהסוג שאתה מרגיש שתמיד תישאר חצוי באיזשהו אופן. היום זה לא ככה ברוך השם, אבל אז כך הרגשתי. ומתוך הפרידה הזו התחיל חשבון נפש נוראי על כל מה שעשיתי או לא, ואיך יכולתי למנוע את הפרידה. ההורים שלי גרושים, ואמרתי שאני לא אתגרש לעולם, שאמצא אחת שתהיה לנצח ושלעולם לא תהיה פרידה. שלא אהיה כמו אבא ואימא שלי. ופתאום גיליתי את מגבלותיי האנושיות. הרגשתי שני דברים: גועל מאוד גדול, ושאיבדתי את האמונה בחילוניות".

תסביר, מהי אותה אמונה בחילוניות?
"זו התחושה שאין צורך לתת דין וחשבון, זו היכולת לשנות בכל רגע נתון. אני לא רוצה לחיות כל החיים במערכות יחסים מתחלפות ובמסגרות משתנות, למרות שזה טבעו של גיל העשרים המוקדם. אמרתי לזה לא, אמרתי שאנצח את זה. הגילוי מבחינתי בעולם הדתי ובחוויית החיים של שמירת מצוות הייתה ההבנה שלכל דבר יש תפקיד. זו תחושה מסחררת לדעת שכל דבר שאני מסתכל עליו נושא איזשהו יער של סמלים ומשמעויות וייעוד, כמו הסיפור על היתוש של טיטוס או העולם של פרקי שירה. זה שהעולם מוגדר לפי חוקים ושמציאות החיים שלך מוגדרת לפי חוקים, זה דבר מרהיב ופיוטי. לא סתם הדבר הכי יפה שנכתב בעברית אלו ספרי חוקים. המשנה זה הטקסט הכי יפה בעברית".

בקיצור דת זה לחלשים, למסכנים האלו שחייבים חוקים ולכן הם רואים בהם יופי.
"את שואלת שאלה טובה שאין לי תשובה עליה. מניסיון חיי הקצר אני יכול להגיד שהיה לי א־לוהים בלי החוקים, והוא היה קצת חסר אחיזה. החוקים הם הרגליים של א־לוהים בעולם הזה. אני זוכר שפעם חבר חילוני סיפר לאבא שלו שאני מאמין בא־לוהים. האבא שאל אותי: 'ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים שלך?', ועניתי שאני קורא הרבה את המכתבים של ליבוביץ'. 'אז מה זה משנה', הוא הקשה, 'אתה יכול לעשות את זה גם בלי להאמין'. והוא צדק. היום אני יודע לומר שנוכחותו של האל בעולם הזה מתקיימת בזכות החוקים. לא יעזור כלום".

החוק הוא שרירותי?
"אני גדלתי על ליבוביץ' והרמב"ם. לא מחפשים אחרי טעמי המצוות".

מאוד שכלתני.
"תשובה מאוד קרה. היום אני לא יכול לקרוא אותם. אני מרגיש שבשנים האחרונות הבנתי שמנעד הרגשות שלי כלפי הקב"ה הוא כל כך רחב ומלא בתוכחה והודיה ותסכול והכרת טובה, שלפתור את זה בעולם כמנהגו נוהג ואין השגחה פרטית – לא עונה לי על הכול. עם זאת, גדלתי באווירת שאנטי־באנטי תל־אביבית, במין תחושה שהרוחניות קיימת כשלעצמה ולא צריך לחפש אותה, ושאפשר לראות רק את הצדדים הזוהרים והיפים שברוחניות ולא את הקטנוניות, את היראה. גם את זה אמר המגיד ממזריטש – היראה לפני הכול, לפני האהבה. הדבר הכי גדול זה הרגע שבו אתה ירא את האל ורואה את עצמך בקטנותך. זה משהו שלא קיים בניו־אייג', והניו־אייג' הזה לא פוסח על העולם הדתי ומחלחל אליו, וחבל".

אתה ירא את האל?
"אני מת מפחד. לא הולך ימין ושמאל בלי פיק ברכיים. אבל גם אוהב אותו. גם בשירה צריכה להיות יראה. אני קורא המון שירה על א־לוהים. היום השירה העברית כבר איננה נחלתו של מועדון אליטיסטי. זה טוב ויפה, אבל לכתוב על א־לוהים רק כמו שכותבים על כלה ביום חופתה זה לא מספיק. צריך לכתוב כמו אחרי שחיים חמישים שנה ביחד, כשמצטברות תחושות תסכול וקטנוניות, לתאר את מלוא הדבר הגדול הזה שנקרא אמונה ויראה. אני חושב שהחיפוש אחרי האוניברסלי, אחרי האל, אחרי הדברים שעוד לא כתבו עליהם – אסור שייפסק לעולם. אסור לשכוח אותו גם כשעוסקים בשאלות כבדות משקל עם משמעויות פוליטיות או מגדריות. אסור לזנוח את החיפוש אחרי הדברים הגדולים והנשגבים. בטח ובטח משוררים שכותבים מתוך אמונה באל".

עמנואל לוי. צילום: אריק סולטןיאמרו לך שבעולם שיש בו חוקיות והיררכיות ברורות כל כך, גם הצנזורה תפעל באופן חזק יותר, ויצירה שיש עליה צנזורה תהיה מטבעה פחות טובה ופחות חופשית.
"אני סבור שהשירה היא פרדס. כשאתה בא לכתוב שירה ונכנס לתוך העצבים החשופים של הנפש שלך, אתה מתלכלך לפעמים. אי אפשר להישאר נקי. משורר דתי לא צריך להיות יוצא מן הכלל בדבר הזה. אני מאמין שהאמונה חזקה שלי ושאין דבר שיעמיד אותה למבחן, בטח לא לכתוב שיר אהבה לאישה. לא אלו הדברים שעליהם קמה ונופלת האמונה שלי והמסירות לדרך החיים שבחרתי. לכן בעיניי אין צורך שהביקורת הזו תישמע, כי אין צורך שמשורר דתי יצנזר את עצמו. יכול להיות שיש לי פריווילגיה כי אני לא דתי־גנטי, אני בא מבחוץ, אבל זו אחת הפריווילגיות היחידות שיש לי. דווקא מכיוון שאני דתי מבחירה, כמו חוזרים בתשובה רבים, יש לי נטייה לדקדק הרבה יותר בדברים מסוימים ביחס לקהילה שאליה אני שייך, שהיא לא מאוד שמרנית".

ומה הלאה?
"לגבי היצירה, שום דבר לא מובן מאליו. כל יום אני שואל את עצמי אם אני עושה דבר שמביא תועלת או שאני מבזבז את הזמן. זה משהו שכל משורר או אמן צריך לשאול את עצמו מדי יום ביומו. אל תאמין בעצמך עד יום מותך זו המלצה טובה, לא סתם אמרו את זה. עד כה הנזק שאני מביא בכתיבה פחות גדול מהתועלת. אני מקווה שאם ארגיש שהמצב מתהפך אפסיק לכתוב. מקווה שתהיה לי היושרה הפנימית והכנות לעצור את עצמי".