מעבר לימין ולשמאל: הפוליטיקה הפוסטמודרנית של הרב שג"ר

ספרו החדש של הרב שג"ר, "בריתי שלום", נדמה במבט ראשון כקולאז'. הוא כולל מאמרים מז'אנרים שונים – דרשה, דברים שנישאו בעל פה בסימפוזיונים, מאמרים, טקסטים שנוצרו מטיוטות הכנה לשיעורים ולשיחות. כל אלו מתלכדים תחת התמה שמארגנת את הספר: "ימין ושמאל, מלחמה ושלום", כלשון כותרת המשנה של הספר; כולם מאירים צדדים שונים בתפיסתו של הרב שג"ר את הפוליטי, את הלאומי ואת הדתי. נדמה שהאתגר שעמד בפני העורכים היה, בראש ובראשונה, לקבץ יחד את הטקסטים ולהעמיד אותם כהצעה שמניח הרב שג"ר, שהלך לעולמו ב־2007, בלב הדיון הפוליטי והפילוסופי הישראלי. בכך, למרות כמה מאמרים פחות מעניינים וחזקים בספר, הצליחו העורכים. אך האתגר העמוק יותר הוא להדגים את הרלוונטיות של הטקסטים הללו גם כיום, עשר, עשרים ולפעמים שלושים שנה אחרי שנכתבו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזדמנות אחרונה לאחדות: המו"מ בציונות הדתית מתחדש
– מהלומה לרפובליקנים: הדמוקרטים בדרך לשליטה על הסנאט
– התחלואה ממשיכה לטפס: ישראל נכנסת לסגר הדוק

רוב המאמרים שמקובצים בספר הזה נולדו כתגובות לאירועי השעה – מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת המפרץ, הסכמי אוסלו וההתנתקות – וככאלה, שזורות בהם תובנות על האירועים הפוליטיים המיידיים של אותן תקופות, שנראות, במבט לאחור, מיושנות. למרות זאת, עולה מתוך הספר הזה תפיסת עולם מרתקת, תיאולוגיה פוליטית מקורית שברוב המקרים, כך נדמה, נותרה כאופציה שלא מומשה. אולי דווקא לאור העובדה שהאתגר הפוליטי שהציג הרב שג"ר, מקורי וחדשני ככל שיהיה, לא נענה בצורה מלאה – "בריתי שלום" הוא ספר מעורר מחשבה ואקטואלי מתמיד.

הנקודה המעניינת הראשונה ביחס לספר הזה היא קבוצת הייחוס האינטלקטואלית שאיתה הרב שג"ר משוחח. רבות נכתב על הדיאלוג של הרב שג"ר עם הגות המאה העשרים, עם הפילוסופיה הקונטיננטלית ועם הוגים ותיאורטיקנים שכתבו באירופה ובארה"ב במחצית השנייה של המאה הקודמת. הדיאלוג הזה ניכר גם כאן, אך לצידו בולט גם השיג ושיח שניהל עם התיאוריה הביקורתית הישראלית. בגוף הטקסט ובהערות השוליים מפנה הרב שג"ר להוגים ולחוקרים כמו עדי אופיר ואריאלה אזולאי, אילן גור־זאב, אורי רם וסמי סמוחה; הוא קורא את כתביהם במרוצת שנות התשעים ושנות האלפיים, בספרים ובמאמרים שפורסמו ב"תיאוריה וביקורת", וזהו המצע האינטלקטואלי שמפרה אותו ומעניק לו השראה, ושאיתו הוא גם בא חשבון בחלק מן המקרים. על הרקע הזה, מעניין יהיה לראות את הרב שג"ר כחוליה נוספת בעולם התיאורטי הזה, כמי שביקש ללמוד ממנו ולבנות מתוכו תפיסה ציונית־דתית, או פוסט־ציונית־דתית, חדשה, שמגיבה לסדר היום הישראלי.

ביקורת על השמאל הקוסמופוליטי

התנועה של הרב שג"ר, שניכרת בבירור בספר, היא תנועה שמשלבת בין העולם התיאורטי לעולם הפוליטי החיצוני, הממשי. המאמרים בספר מאפשרים לעקוב אחרי התפתחויות בתפיסה הפוליטית והציונית של הרב שג"ר, וגם רגעים של אמביוולנטיות, של נחרצות ושל כאב אישי. באחרית הדבר כותב זוהר מאור שאת תפיסתו של הרב שג"ר אי אפשר לקטלג בקטגוריות המוכרות של ימין או שמאל. הוא עצמו, באחד המאמרים בספר, מסתייג משני הקטבים הפוליטיים הללו. ואכן, בבסיס התפיסה הפוליטית של הרב שג"ר מצויה הזדהות עם כמה מעקרונות היסוד של השמאל הישראלי. כבר בשלבים מוקדמים, בדברים שנשא או כתב במלחמת לבנון הראשונה או באינתיפאדה של 1987, מסתייג הרב שג"ר מן האתוס המיליטריסטי ומן התפיסה הציונית־דתית של המלחמה כקידוש השם, ואף מצביע על הבעייתיות שבשלטון על עם אחר, שאותה הוא מאתר כבר בדברי המהר"ל. "אי אפשר לעם אחד לשעבד עם אחר בלי שאופיו המוסרי והרוחני יושחת", כותב הרב שג"ר (עמ' 52).

הקול הזה מציב אותו בעמדה חריגה מאוד בציונות הדתית, כאז כן היום. החריגות הזו מתבטאת בצורה מובהקת באחד המאמרים החשובים בספר, "מציאות ימינו – מסר משמים או ניסיון", שהוא דו־שיח עם הרב יעקב מדן בימי האינתיפאדה השנייה. בעוד הרב מדן מתייחס לאירועי האינתיפאדה כניסיון, שכנגדו על המתיישבים ביהודה ושומרון לחזק את האחיזה בקרקע, "להמשיך לחיות כאן ולהישאר בדרכים", כדבריו, הרב שג"ר אמנם פותח בהסכמה עקרונית עם המסקנה של הרב מדן – שהייתה, כך נדמה, המסקנה של רוב רבני הציונות הדתית בתחילת שנות האלפיים – אך מציע לה אלטרנטיבה דתית וקיומית.

הרב שג"ר מתבונן על אירועי האינתיפאדה כמסר משמיים, ברוח דבריו של הרמב"ם על צרה שבאה על הציבור, ומאתר כמה "חטאים" חברתיים ולאומיים, כמו ההיבריס הישראלי והקלקול התרבותי של שיטת ה"סמוך", שמחייבים חזרה בתשובה. אירועי האינתיפאדה הובילו את הרב שג"ר לא להעמקת האחיזה והמאבק על הארץ, אלא לחשבון נפש פנים־ישראלי וליצירת סולידריות אחרת – לא סולידריות של מאבק, שדואגת לכך ש"אף אחד לא יברח שמא החזית כולה תתמוטט", אלא סולידריות "עם החששות של הזולת ועם הכאב שלו. עלינו להגביר את הפתיחות, את הרגישות, ודווקא בעקבות זה ייווצר דבק יותר חזק" (עמ' 116).

העובדה שלא ניתן למקם את הרב שג"ר באף לא אחד מן המחנות הפוליטיים הקיימים, קשורה גם לביקורת שלו על השמאל הישראלי. את הסכמי השלום של שנות התשעים הוא רואה כחלק מרצונו של השמאל לוותר על הביתיות, על השורשיות הלאומית הישראלית, ולהתקדם לעבר זהות קוסמופוליטית, "בשם אוניברסליות שאיננה מתיימרת ואף אינה רוצה לכונן מושגים כמו מולדת ובית" (עמ' 83). הטענה הזו חוזרת כמה פעמים בספר, והיא מוקד הביקורת של הרב שג"ר כלפי השמאל. לנוכח העמדה הזו מנסה הרב שג"ר לאחוז בשני הקצוות – להכיר בנקודות האמת של השמאל ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך לא לוותר על הביתיות; לכונן "שלום שלא יבוא במקום הביתיות" (עמ' 84).

כאן חשוב להעיר כי הביקורת של הרב שג"ר כלפי השמאל מאפיינת, כך נדמה, חלקים מסוימים מאוד מן השמאל שאיתו הוא בא במגע. האליטה האינטלקטואלית שאת כתביה הרב שג"ר קרא אכן נטתה, בחלקה, באותן שנים לעבר מגמות אזרחיות ופוסט־לאומיות, אך יהיה זה שגוי להעמיד טיעון ביקורתי כנגד השמאל שמסתמך בעיקר על קריאה בכתבי הקצה הרדיקלי שלו. השאיפה של חלק הארי של מחנה השלום הייתה, מאז ומעולם, לכונן גבולות בטוחים ויציבים למדינת ישראל, דווקא מתוך מחויבות לרעיון הציוני ולביתו הלאומי של העם היהודי; זאת לצד מחנה אינטלקטואלי קטן שביקש, בעיקר בשנות התשעים, להציג חזון אחר. גם בזמן אמת, ועוד יותר מכך ממרחק השנים, לא ברור עד כמה הדיכוטומיה הזו, שבה השמאל מבקש להתנתק מן הביתיות ומן הלאומיות ואילו הימין מבקש את האחיזה בקרקע, עומדת במבחן הביקורת. ניתוח מלא של תופעה תרבותית לעולם לא יסתפק בטקסטים שיצרה השכבה האינטלקטואלית, אלא ייקח בחשבון גם אמירות של מנהיגים פוליטיים והלך רוח ציבורי, שברוב המקרים היה רחוק מן ההגות הפוסט־לאומית של האסכולה שאת כתביה הרב שג"ר הכיר.

תפיסת עולם גלותית־חרדית

כמה וכמה פרקים בספר מוקדשים לתוכנית ההתנתקות, שנדמית כקו פרשת מים, ודאי לא היחיד, בעולמו ובתפיסתו הפוליטית של הרב שג"ר. בהתנתקות מזהה הרב שג"ר אובדן בסיסי של סולידריות: הן מצד התומכים בתוכנית ההתנתקות, שאצלם הוא מאתר שמחה לאיד או למצער אדישות לגורלם של המפונים, והן מצד המתנגדים לתוכנית ומה שהוא רואה כשמחה לאידם של תושבי הקיבוצים בעוטף עזה עם נפילת הקסאמים אחרי הנסיגה. התגובה המיידית של הרב שג"ר להתנתקות נזקקת למונחי תורת אי־האלימות של מהטמה גנדי: הוא קורא ל"מאבק באמצעות כניעה", אך זאת לא רק מתוך תפיסה ממלכתית אלא גם, ואולי בעיקר – וגם בזאת עמדתו חריגה ומקורית – מתוך עמדה יהודית גלותית.

כאן מתקרב הרב שג"ר באופן מוצהר לתפיסת עולם חרדית, פסיבית, שמוותרת על האקטיביזם הציוני־דתי. זהו הרובד הראשון של תגובתו להתנתקות. הרובד השני, המאוחר יותר, הוא ההבנה שתפיסת העולם הציונית, כמוה כתפיסת העולם הקוקניקית, לא יכולה עוד לשמש בסיס לחיים המשותפים בארץ; מפגשי "פנים אל פנים" הם חיוביים ביסודם, אך במובן עמוק הם עקרים, וזאת משום ש"'התורה הגואלת' אינה מהווה לא צרי ולא מזור לפלח רחב מעם ישראל" (עמ' 209).

בהערת אגבית, אך חשובה, מבקר הרב שג"ר את רבני הציונות הדתית שמיהרו אחרי ההתנתקות לקרוא לאיחוי הקרעים בעם, ולמעשה להשיב את הסדר הישן על כנו כאילו דבר לא קרה. במקום זאת, הוא קובע, יש להציע נרטיב חדש: כינון סולידריות שחורגת אל מעבר לפרדיגמה הציונית והציונית־דתית המקובלת, "בסיס אחר לחיינו כאן במקום הציונות" (עמ' 203). ההתחדשות הדתית שדורשת ההתנתקות מפנימה תפיסת עולם מיסטית־פוסטמודרנית: כפוסטמודרנית, התפיסה הזו מטילה ספק באמיתות מוחלטות ומחייבת סובלנות; כתפיסה מיסטית, היא אינה נשארת ברובד הניהיליסטי אלא יוצרת עמדה משוכללת וקשובה יותר. דווקא מתוך הטלת הספק, הקשב לעמדות אחרות והמודעות לחלקיות ולסופיות של כל עמדה, צומחת "הכרה בהשראה, בממשות ובאמת שכל עמדה דתית נושאת בחובה" (עמ' 248).

מתוך העמדה הפוסטמודרנית מתמודד הרב שג"ר עם שאלת השלום. כאמור, הפרויקט הפוליטי שהעסיק אותו היה מציאת השלום שאינו מוותר על הביתיות, אך מכיר גם בנרטיבים לאומיים אחרים ובצורך להגיע לחיים משותפים בארץ. זהו שלום שאינו מוותר על דבקות במולדת ועל השתרשות בה. התפיסה שהציג מיוסדת על פרשנות של אהבת ארץ ישראל לפי תורתו של רבי נחמן מברסלב, שיש בה אהבה לארץ לצד ויתור על היסוד הריבוני, וזאת בשילוב היפתחות לרוח הפוסטמודרנית, באופן שאינו מוותר על האחיזה בארץ אך מכיר "בערכם של הסיפורים השונים והמנוגדים של שני הצדדים היריבים" (עמ' 250), סיפורים שאינם מאיימים על הלאומיות היהודית. על כך מוסיף הרב שג"ר את היסוד הגלותי, ששזור לאורך כל המאמרים בספר: הדגש על תחושת הביתיות בארץ ישראל אך גם על ה"עדיין לא"; הגעגוע לגאולה השלמה, המודעות לחלקיות של המציאות הנוכחית, והריחוק המסוים מתחושת הבעלות על הארץ; שילוב של ההגשמה הדתית־לאומית המודרנית עם הריחוק והגלותיות הפוסטמודרנית.

נפתלי בנט כתגובה הפוכה

אף שבכל המאמרים נזהר הרב שג"ר מלשרטט פרוגרמה פוליטית ממשית, נדמה שדבריו מקבלים ביטוי מסוים בתפיסות של הרב מנחם פרומן, כפי שמציינים גם העורכים בהערה. אפשר אפוא לראות את המאמרים של הרב שג"ר כמין מצע תיאולוגי ותיאורטי לפרקטיקה של הרב פרומן וממשיכיו. נדמה שבחזונו רואה הרב שג"ר את ישראל כמרחב מיסטי פוסטמודרני, שמיוסד על תחושת ביתיות בארץ, שמתקיימת לצד נרטיבים לאומיים אחרים. כך מיתרגמת הפרשנות המיסטית של הרב שג"ר לפוסטמודרניזם לתמונת עולם פוליטית, שגם אם לא התממשה כאן בפועל, הרי שבעשור מאז מותו השתרשה עוד יותר. את ההדים והעוגנים שלה אפשר לאתר היום ברעיונות שונים, גם אם שוליים, ביחס לפתרון הסכסוך.

אולם ככלל, האופציה הפוליטית של הרב שג"ר – השילוב שבין מיסטיקה לפוסטמודרניזם במישור הפוליטי, המעבר מפוליטיקה כוחנית לפוליטיקה רכה וסובלנית, הטמעת הגלותיות בתוך המרחב הישראלי – לא התממשה. לא רק שתפיסת עולמו לא אומצה על ידי קהלים רחבים כפרדיגמה פוליטית חדשה (על המצב הזה, כך נדמה, מבקש הספר החדש להשפיע), אלא שחלק מן התחזיות או התקוות שהציג התבדו. הדוגמה הבולטת ביותר היא באחד מן המאמרים על ההתנתקות. את ההתנתקות ראה הרב שג"ר, בעקבות ולטר בנימין, כהתגלמות הפן האלים של החוק, ייצוג אולטימטיבי לכוחנותו של הריבון. כנגד זאת, הוא מייחל ל"אוונגרד דתי לא ימני ולא מרכזי, אלא שמאלני, המסרב לאחוז בכוח וקורא למרוד בנוכחותו" (176). לא מדובר בהחייאה של מפלגה דוגמת מימד – שבה, כפי שגיליתי מקריאה בספר, היה הרב שג"ר חבר תקופה מסוימת – אלא בגוף פוליטי שיקרא תגר על "משחק הכוחניות והאלימות".

אולם, כפי שכבר הראו אחרים, התגובה ארוכת הטווח של הציונות הדתית להתנתקות הייתה ניסיון להשתלב במוקדי הכוח – הפוליטיקה, התקשורת ומערכת המשפט – כדי להגביר את ההשפעה על אופייה ודמותה של מדינת ישראל. עלייתו של נפתלי בנט נתפסת כסממן המובהק של התהליך הזה, ההפוך מן האופק שהרב שג"ר משרטט. לא אוונגרד שמאלני דתי צמח בישראל אחרי ההתנתקות, אלא הפנמה של הציונות הדתית שיש לצאת מעמדת השוליות ולתקוע יתד במוקדי ההשפעה. קריאתו של הרב שג"ר נראית, ממרחק של חמש־עשרה שנים, מעוררת השראה – אך כמעט נאיבית.

שלוש הערות לסיום: ראשית, לא רק העמדות שהרב שג"ר הציג מציבות אותו כחריג בעולם הדתי־לאומי, אלא גם העולם התיאורטי שאיתו הוא מתמודד, המרחבים ההגותיים שאיתם הוא מצוי בדיאלוג. לאורך הספר משוחח הרב שג"ר עם תפיסות של רבנים דתיים־לאומיים אחרים, ובמובנים מסוימים הם בני שיחו, אך איש מהם לא היה נטוע כמותו בהגות הפוסטמודרנית העכשווית. ואף שהמאמרים בספר אינם מבטאים זאת במפורש, עולה מהם גם בדידות וזרות מסוימת של הרב שג"ר בתוך העולם הרבני שסביבו. שנית, לא מעט מן המאמרים בספר כבר הופיעו בספרי הרב שג"ר שפורסמו בשנים האחרונות, ואף ש"בריתי שלום" מציג מכלול מרתק, הרי שעבור הקוראים שמכירים היטב את הגותו, לא מעט מן הטקסטים יהיו מוכרים. ולבסוף, מילה בשבח העריכה המוקפדת של הספר: הערות השוליים מועילות ומרחיבות על ההקשרים שהרב שג"ר מתייחס אליהם ומציגות מקבילות מספריו האחרים, ומפתח הנושאים והשמות שבסוף הספר עשיר ומפורט.