למה לא / קרן מלמד-מרגלית
מיליוני הדולרים שנשפכו על הפקת הדרמה התקופתית "ברידג'רטון" הם הוכחה נפלאה שכסף אינו קונה טעם טוב. כי ברידג'רטון, למרות ואולי בגלל ניסיונה לקלוע לטעמם של כל הצופים כולם, היא סדרה עמוסת קלישאות, מוגזמת ומקושקשת. סביר להניח שרובנו היינו מתעלמים מקיומה, אלמלא התברגה איכשהו לראש הרשימה הנחשקת בטלוויזיה: הסדרות הנצפות ביותר של נטפליקס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
שר בחצי משרה: כיצד ישפיע גנץ על משרד המשפטים
למברגר מגיב לחוננו: "יש לי אמון מלא בכל אנשי מח"ש"
הפתרון ההלכתי שיאפשר לרוחמי שטיסל ללדת
העלילה של ברידג'רטון מתרחשת בתחילת המאה ה־19 והיא עוסקת בתככים, ברומנים וביריבויות של החברה הגבוהה בלונדון. במרכזה עומדת דפני ברידג'רטון, נערה יפה ועשירה שמגיעה לפרקה ומתחילה לחפש אחר זיווג הולם. החיפוש הזה אינו פשוט: על דפני לרצות את אמה, את אחיה הגדול (שתפס את מקומו של אביה המת), ואפילו את המלכה שלא מפסיקה לבחוש בחיי נתיניה. כאן נכנס לתמונה הדוכס הייסטינגס, בתפקיד הגבר הנחשק והבלתי מושג שעתיד לטלטל את עולמה.
מאחורי הסדרה עומדת חברת ההפקה "שונדלנד" של שונדה ריימס – האישה החזקה ביותר בטלוויזיה היום. ריימס ידועה בהתעקשותה על שילוב דמויות ממוצא אתני מגוון בהפקות שלה. גם כאן, חלק ניכר מהתפקידים הראשיים (כולל אלו של הדוכס והמלכה) מגולמים בידי שחקנים שחורים. אלא שבדרך הזו מוותרים היוצרים כליל על האותנטיות של העלילה, שמתרחשת בתקופה שבה בני האצולה היו לבנים בלבד, ובמקביל נותנים דגש רב יותר דווקא על אי תקינות פוליטית אחרת: מעמד האישה.
נכון, בברידג'רטון ישנם מסרים פמיניסטיים. למשל, אחותה הצעירה של דפני, אלואיז, שמביעה שוב ושוב את רצונה ללמוד באקדמיה ואת חששה מפני נישואין, או דפני עצמה שמסרבת להיכנע לתכתיביו של אחיה. אלא שהפמיניזם שלהן הוא פמיניזם חלול ושטחי, עם שורות קלישאתיות.
ברידג'רטון משתמשת ללא הבחנה בכל טריק פופולרי אפשרי: למשל, המספרת היא רכילאית שמפיצה עלון צהוב וחושפת שמועות ושערוריות – בדיוק כמו בסדרת הלהיט "אחת שיודעת", או השימוש בלהיטים בני זמננו שעובדו בסגנון קלאסי לנבל וכינורות. כל אלו הופכים את הסדרה לאוסף של חיקויים והעתקות, שהולחמו אלו לאלו. יש שידוכים שפשוט לא נועדו להיות.
ונקודה טובה אחת: זו סדרה ממכרת. גם אם תעקמו פרצוף, תמצאו את עצמכם ממשיכים לפרק הבא. ראו הוזהרתם
למה כן / אביטל אינדיג
בדיוק כמו "אמילי בפריז" לפניה, גם "ברידג'רטון", הממתק הטלוויזיוני החדש מבית נטפליקס, הפך באחת להצלחה מסחררת בעיקר בגלל סיבה אחת: אסקפיזם בימי קורונה. אבל בניגוד לאמילי, הוא מציע הרבה יותר מאשר גיחה חלומית לבירה אירופית וכוכבת ראשית מעצבנת שלא ברור כיצד כולם נשבים בקסמה. הו, לא.
לא יכולנו לצפות לפחות מכך משיתוף הפעולה הראשון בין שונדה ריימס לנטפליקס, ועל אף שהבחירה בדרמה תקופתית נשמעה מעט תמוהה בהתחלה, הרי שהיא עומדת בכל הציפיות שיש לנו מהאישה שהביאה לעולם את "האנטומיה של גריי" ו"סקנדל", ובעיקר לא דומה לשום דבר שראיתם בעבר. כן, יש שם לוקיישנים יפהפיים, תלבושות מרהיבות שעוד יקטפו את פרס האמי ופריימים מושלמים – אבל אנחנו מדברים על התוכן. ריימס לקחה את החברה הגבוהה של לונדון 1813 והלבישה עליה את האג'נדות של 2020.
אחרי שנה סוערת מאוד על רקע תנועת Black lives matter, עם ניתוץ פסלים והחרמת נכסי צאן ברזל תרבותיים דוגמת "חלף עם הרוח", היוצרת המוערכת מנסחת את התשובה המקורית שלה – יצירת היסטוריה חלופית שבה הפמיניזם כבר חי ובועט ולגזע אין שום משמעות; מקום שבו רסטות אימתניות מתחרות בפאות נוכריות (אימתניות לא פחות), והדוכס הכי נחשק, ואפילו מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה, הם שחורים.
המיש־מש הזה זולג להברקה נוספת: הפסקול. לאורך העונה שזורים שירי פופ בני זמננו בעיבוד של כלי מיתר – ביניהם בין השאר בילי אייליש, מארון פייב ואריאנה גרנדה.
"ברידג'רטון" (לא יכולתם למצוא שם משפחה פחות שובר שיניים?) היא פשוט סדרה כיפית של מזימות ותככים, נשפים רומנטיים ומשחקי חיזור מענגים. כאילו לקחו את אחוזת דאונטון וגוסיפ גירל, זרה וגאווה ודעה קדומה, והכניסו אותן לתוך בלנדר רק כדי ליצור את הגילטי פלז'ר המושלם.
אבל יותר מכול, הסדרה מהדהדת לנו את הגעגוע למהות של כל חברה אנושית. הרצון להיפגש ולקשקש, לראות ולהיראות. אם אפשר שלא יהיה בזום, תודה.
ונקודה רעה אחת: העלילה קצת נמרחת לקראת אמצע הסדרה (א–לוהים אדירים, בכמה מסיבות תה נערה יכולה להשתתף במהלך עונת חיזור בודדת?!)
