אחד מענפי היצוא המרכזיים של הספרות האיטלקית בעשורים האחרונים הוא סיפורי חיים והתבגרות, חלקם על גבול האוטוביוגרפי, שמשתלבים בסיפור הכללי יותר של היסטוריית ארץ המגף. דוגמאות בולטות הן הרומנים "האי של ארתורו" ו"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, ובמידה פחותה, כמה מהרומנים המאוחרים של אומברטו אקו (במיוחד "השלהבת המסתורית של המלכה לואנה"). "איים קטנים" של לורנצה פיירי מצטרף אף הוא למגמה זו, אבל למרות יכולת תיאורית עשירה, הוא לא מצליח להתעלות לאותה רמה.
הספר מביא את סיפורה של תרזה, שחיה עם משפחתה באי הזעיר והפסטורלי ג'יליו שלחופי טוסקנה. אמה אלנה היא אישה מרשימה ואקטיביסטית שאוצרת בתוכה אנרגיות מהפכניות לא ממומשות; אביה ויטוריו, וטרינר בהכשרתו ומנהל מלון במקצועו, מבלה את רוב זמנו בהוללות; סבתה, שאיבדה את בעלה ואת קרוביה במלחמת העולם השנייה, נאבקת ללא לאות כדי לדאוג למשפחה; ואחותה קתרינה היא ילדה ונערה מבריקה שסובלת מחוסר ביטחון ומקשיים רגשיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
30 שנה למלחמת המפרץ: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון נפתח
הטעות הגדולה של נפתלי בנט
פורצי דרך: האנשים שבזכותם אנו מעט יותר תרבותיים
הסיפור מתחיל בשנת 1976, בהיותה של תרזה בת חמש, ומסתיים כשהיא אישה בראשית שנות הארבעים לחייה. בפתיחה ובסיום, הסיפור הבדיוני נושק להיסטוריה הממשית של ג'יליו – הספר נפתח במאבק הכושל של התושבים נגד שיכונם באי של שני חשודים בפיגוע טרור פשיסטי במילאנו, ומסתיים על רקע טביעת אוניית התענוגות קוסטה קונקורדיה לחופי ג'יליו בשנת 2012.
בין לבין נפרשׂ סיפור שמורכב מסדרת תמונות: יחסי אחיות וילדוּת תמימה שהעולם החיצון חודר אליה ומערער אותה, התבגרות והתפרקות האידיליה המשפחתית, בגרות צעירה חסרת סיפוק או מטרה, החלטה אחת שמשנה את החיים מקצה לקצה, ולבסוף היפוך תפקידים – כשהילדה נעשית לאם ומקבלת על עצמה אחריות על חייהם של אחרים.
פרקי הילדות, שהם החלק הארוך מבין ארבעת חלקי הספר, הם גם הטובים שבו. תיאורי הנוף והאווירה עשירים אך לא מעיקים, הדמויות מעניינות ואמינות, ויותר מכול פיירי מצליחה לתפוס נקודת מבט של ילדה ולתווך אותה בצורה אותנטית ושובת לב. הסיפור עצמו לא בדיוק מרתק, אבל הדילוג לשנות הנערות בחלק השני ממשיך את קווי העלילה שנפתחו בחלק הראשון ויוצר ציפייה להתפתחות נוספת שלהם.
אלא שהמעבר בין החלק השני לשלישי, מגיל 12 ל־29, נחווה פחות כמו המשך של מה שקרה קודם ויותר כהתחלה של סיפור חדש. האחות, קתרינה, נזנחת (בחלק הרביעי היא נעלמת כמעט לגמרי), ואלמנטים שהופיעו בפרקים הקודמים משתלבים גם כאן, אבל הקשר בין החלקים אינו אורגני ולכאורה ההתרחשויות המתוארות היו יכולות לעמוד בפני עצמן. החלק הרביעי מספר סיפור כמעט עצמאי; הסיפור הזה מתייחס אמנם לחלקים הקודמים ויכול לעבוד כמעין סיכום ואריזה שלהם יחד, אבל התחושה היא שעדיין לא קרה דבר שמצדיק סיכום.
ייתכן שהספר פשוט קצר מכדי לעסוק בכל הנושאים שהוא מבקש לטפל בהם, ובפרק הזמן הארוך שאותו הוא מקיף. אולי, כשמו, הוא אינו מנסה לספר סיפור שלם, אלא להציג "איים קטנים" שמהם ניתן לשער חיים שלמים. מי שניגש אליו מתוך הציפייה הזו אכן יזכה לפיסות חיים יפות וכתובות היטב; אבל מי שמצפה לדרמה חברתית ופסיכולוגית בסדר הגודל של "החברה הגאונה", צפוי כנראה לאכזבה.
איים קטנים. לורנצה פיירי, מאיטלקית: מונה גודאר. כנרת זמורה דביר, 272 עמ'
