בכל שנה נוחתים בישראל עשרות כדורסלנים זרים שמגיעים כדי לחזק את קבוצות הכדורסל המקומיות. רובם נעלמים מכאן תוך זמן קצר, אחרים נשארים לתקופה וממשיכים לתחנה הבאה, ורק מעטים מצליחים להשאיר חותם אמיתי. אנדרו קנדי, כדורסלן עבר ממוצא אמריקני־ג'מייקני שעובד כיום כסקאוט בוושינגטון ויזארדס, הוא ללא ספק אחד מהם. קנדי שיחק במשך 11 עונות בליגת העל, יותר מכל שחקן חיזוק אחר מחו"ל. באותן שנים הוא השתתף ב־249 משחקים וקלע 5,100 נקודות, נתון שמציב אותו במקום ה־16 ברשימת קלעי כל הזמנים בליגה הישראלית ובמקום הראשון מבין הזרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
לשם שינוי: מה עומד מאחורי השמות הישראלים
תופעה: המרדפים הליליים התמוהים של המשטרה ביו"ש
לפיד בהשקת הקמפיין: נייצר איחוד של מפלגות השמאל
מי שהצטרף לפני כחודשיים לוויזארדס הוא דני אבדיה, שנלקח על ידי וושינגטון בבחירה התשיעית בדראפט. "שיחקתי מול אבא של דני (זופר אבדיה, ד"מ) בליגה הישראלית, והוא היה קלע מוכשר מאוד", מספר קנדי, "הפגישה הראשונה שלי עם דני הייתה לפני שנתיים במחנה כדורסל ביוסטון, ושוב באירועי האולסטאר בשארלוט, וראיתי אותו משחק. העובדה שהוא גדל לצד אנשים שאני מכיר היטב הקלה עליי את המעקב אחריו, ולאורך הזמן כתבתי כמה דו"חות בנוגע אליו. הוא ילד נהדר, מכבד וממושמע, שאוהב לעבוד קשה. יש לו יכולות אתלטיות גבוהות וארגז כלים מגוון, שמאפשר לו להפוך לשחקן מצליח. הוא בנוי מהחומר הנכון ושמחתי מאוד שהוא עדיין היה פנוי לבחירה עבורנו במקום התשיעי".
עד כמה לדעתך אבדיה באמת מתאים מבחינה מקצועית לקבוצה?
"עד עכשיו זה נראה טוב, ואני מאמין שמדובר בהתאמה נכונה לשני הצדדים. בין הנתונים שמובילים לבחור בשחקן, מעבר לכישרון שלו, בוחנים האם הניצחון חשוב עבורו, האם הוא מוכן להשקיע את העבודה, והאם הוא שחקן קבוצתי שמחויב לקבוצה ואוהב לשחק כדורסל או שחקן אנוכי שמשחק רק עבור החוזה הבא וישתנה ברגע שיתחיל להרוויח הרבה כסף. בנוגע לאבדיה אנחנו מרגישים שהוא עונה על הקריטריונים שלנו, ויש לו את מה שאנחנו מחפשים. ברגע שזה היה אפשרי, היה קל לנו לבחור בו".
עלה חשש שהצירוף של ראסל וסטברוק, שאוהב להחזיק בכדור, יפגע מקצועית באבדיה ובצעירים האחרים.
"הליגה היא ליגה של כוכבים והגענו למסקנה שראסל, שהוא מקצוען שעובד קשה מאוד, יהיה טוב עבור הקבוצה והשחקנים הצעירים שלנו, וגם יתאים מקצועית לבראדלי ביל, שהוא כוכב נוסף בסגל. אפשר להתווכח אם וסטברוק הוא שוטינג גארד או פוינט גארד, אבל אנחנו אוהבים את התחרותיות שלו ואת מה שהוא מביא לשולחן. יש לו הרבה מעלות ואנחנו נרגשים שהוא נמצא איתנו".
זיכרונות מעונת הדובדבנים
כשחקן, הקבוצה שהייתה מזוהה יותר מכל אחת אחרת עם קנדי בארץ היא הפועל גליל־עליון, שאליה הגיע לראשונה בעונת 1989/90 ובמדיה שיחק שש עונות. "כל מה שידעתי על ישראל לפני שהגעתי בפעם הראשונה היו רק דברים רעים ששמעתי בנוגע אליה, וכשהסוכן שלי הציע לי לחתום בגליל אמרתי לו באופן ברור 'לא'", נזכר קנדי בחיוך, "הוא סיפר לי שהליגה טובה ועם הרבה שחקני חיזוק אמריקנים, ואחרי שעשיתי תחקיר קצר הסכמתי לבקר ולבדוק את המקום. כשהגעתי פגשתי את מולי קצורין, שאימן את הקבוצה, וגם את ניר מטלון, עמית גל, דיוויד בלאט (ששיחק בקבוצה באותה עונה, ד"מ) וברד ליף. הם הראו לי את המקום, סיפרו לי עליו ונתנו לי הרגשה טובה מאוד. התחברתי לכולם והחלטתי ללכת על זה".
קנדי השתלב נהדר בקבוצה והוביל אותה בליגה עם ממוצע של 25.6 נקודות למשחק. "ברד ואשתו קרן אימצו אותי ואכלתי אצלם באופן קבוע, בלאט הפך לחבר קרוב והכרתי המון אנשים נפלאים, כמו משפחת קוז'יקרו, ההורים של עידו, שהיו נפלאים אליי", הוא משחזר, "בכל סוף־שבוע מישהו היה מזמין אותי לברביקיו בחצר שלו, ועד היום אני בקשר עם הרבה אנשים בארץ והם חלק מהמשפחה שלי. לבוא לביקור בישראל זה אחד הדברים שאני הכי שמח לעשות".
עונת הבכורה של קנדי הסתיימה בהפסד בגמר הגביע למכבי תל־אביב, על חודו של סל, והעפלה לגמר הפלייאוף – שם שוב הפסידה הקבוצה לצהובים, הפעם 3:0 בסדרה. עונה לאחר מכן עבר קנדי לאיטליה, שם שיחק במדי קרמונה, ולאחר מכן הוא חזר לקדנציה שנייה בגליל. בעונתו השנייה בקבוצה תרם קנדי, ששיחק בעמדת הפאוור פורוורד, 23.1 נקודות למשחק, והוביל את הקבוצה לזכייה בגביע המדינה אחרי ניצחון על מכבי ראשון־לציון בגמר. בפלייאוף נעצרה הקבוצה בחצי הגמר, שם שוב הפסידה בשלושה משחקים למכבי תל־אביב.
עונתו השלישית של קנדי בישראל, 1992/93, זכורה כאחת הגדולות בתולדות הכדורסל הישראלי. בסיומה זכתה גליל־עליון באליפות היסטורית וסיימה שלטון יחיד ארוך של מכבי תל־אביב, שאותה הדיחה בחצי גמר הפלייאוף. "פיני גרשון מונה אז למאמן, ומהרגע הראשון הוא אמר לנו שיש לנו קבוצה מספיק טובה כדי לזכות באליפות כבר השנה", מספר קנדי, "גרשון הוא מאמן מאוד צבעוני, שנותן לך חופש לבטא את הכישרון שלך. הוא הבין היטב את האיכויות של השחקנים שעומדים ברשותו, וחלק מהגאונות שלו היא שהוא אבחן את היכולת של שחקנים כמוני, כמו ליף ודורון שפר, לשחק גם מתחת לסל – בעוד הגבוהים שלנו, מייק גיבסון וסטיב מאלוביק, אהבו לשחק ולזרוק רחוק מהסל. הסגנון הזה הפך את הקבוצה שלנו למאוד ורסטילית ויצר הרבה חוסר נוחות אצל היריבות שלנו. אני לא חושב שפיני קיבל מספיק קרדיט על כל זה".
קנדי היה הקלע המוביל של הגליל גם בעונת האליפות, עם 20.6 נקודות למשחק, שזכורה גם כ"עונת הדובדבנים". הקבוצה סחפה אז מדינה שלמה עם הזכייה אחרי ניצחון בגמר על הפועל תל־אביב, כשברקע חב"דניקים שרים "משיח, משיח, משיח" בקולי קולות. "היינו אז קבוצה אמיתית, שיחקנו אחד בשביל השני ובאמת שלא היה אכפת לנו מי קולע", מסביר קנדי את הקסם של הקבוצה המיתולוגית, "ערוץ 5 רק החל לשדר משחקים ופתאום הפכנו לקבוצה הצעירה והעולה, שכולם רוצים שתנצח את מכבי".
"כשנורו קטיושות מלבנון, במשפחה שלי חשבו שהשתגעתי וכולם אמרו לי לחזור הביתה. היה קשה לראות את הסבל שהאנשים חווים, אבל הדהימה אותי הרוח הישראלית. אחרי שנפל טיל, היו מנקים את הנזקים ופשוט ממשיכים לחיות.
קשה לי להסביר את יכולת ההתאוששות המהירה של הישראלים"
כוכב נוסף באותה עונה היה דורון שפר, אז בחור צעיר בן 21. "אני זוכר שהוא היה מגיע לאימונים עם מדי צבא", נזכר קנדי, "שפר הוא בחור נהדר והיה שחקן נפלא וקבוצתי, קר מזג, בעל רצון אדיר לנצח, שעבד קשה מאוד באימונים. הוא היה כמו אחי הקטן והיה לנו קשר ממש רוחני. עד היום כשאנחנו נפגשים אנחנו מדברים שעות ופשוט לא מצליחים להיפרד זה מזה. היו עוד כמה שחקנים שלא קיבלו מספיק קרדיט על ההישג: ג'רי סיימון היה קלע שלשות מחונן שעלה מהספסל ותרם המון, וניר מטלון היה שחקן חזק ותחרותי שנאבק איתי באימונים ודחף אותי לשחק טוב יותר".
במהלך עונת האליפות, לאחר שנים של שקט יחסי, התרחשה הסלמה ביטחונית חמורה, וחיזבאללה החל לשגר טילים מלבנון לעבר ישראל. למרות זאת, קנדי וחבריו האמריקנים בחרו להישאר בגליל. "במשפחה שלי חשבו שהשתגעתי, וכולם אמרו לי לחזור הביתה. אני בעצמי ניסיתי להבין למה אני נשאר, שמעתי את האזעקות ואת הקטיושות מתפוצצות וזה היה מפחיד. ועדיין, בכל בית בישראל יש חדר ביטחון, היה לנו מקלט באולם ונכנסנו לשם כשזה קרה, לפעמים במהלך אימון", נזכר קנדי, "הצד המיוחד בכל זה היה שהלכנו לבקר ילדים בבתי חולים והבאנו להם אוכל. היה קשה לראות את הסבל שהאנשים חווים, זה שבר לי את הלב ולא היה פשוט בכלל, אבל הדהימה אותי הרוח הישראלית. אחרי שנפל טיל, היו מנקים את הנזקים ופשוט ממשיכים לחיות. אנשים לא נתנו לסיטואציה הזו לשבור אותם. קשה לי להסביר את יכולת ההתאוששות המהירה של הישראלים".
בסיומה של עונת האליפות שוב עזב קנדי את הארץ, הפעם למונפלייה הצרפתית. "אחרי הזכייה באליפות, ממה שהבנתי היו קצת ספקות בנוגע ליכולות שלי והחליטו להחתים במקומי את מייקל איינסלי. הם שילמו לו יותר כסף ובסופו של דבר הייתה להם עונה גרועה".
"באופן מוזר מעולם לא קיבלתי הצעה רשמית ממכבי תל–אביב. הייתה התעניינות בשלבים מסוימים אבל זה מעולם לא התקדם. החברים הכי טובים שלי עד היום כיכבו במכבי, אנתוני פארקר, אריאל מקדונלד ודרק שארפ, אבל משום מה לי זה לא קרה"
שנה לאחר מכן חזר קנדי שוב לישראל, שבה שיחק עד לסיום הקריירה. הוא שיחק עונה באילת, חזר לשלוש שנים בגליל (נבחר לשחקן המצטיין של עונת 1995/96 עם 24.6 נקודות בממוצע, ד"מ), שנתיים במכבי חיפה, עונה במכבי חדרה ועונה אחת שהחל במכבי רמת־גן וסיים בבני הרצליה. "עד היום שואלים אותי למה לא הפכתי לאזרח בכל השנים שלי בישראל", הוא משתף, "היו לי בנות זוג ישראליות, יכולתי להתחתן עם אחת מהן וגם הציעו לי את האפשרות הזו, אבל לא רציתי לעשות את זה מהסיבות הלא נכונות, רק כדי להרוויח עוד קצת כסף".
היה ניסיון מצד מכבי תל־אביב להחתים אותך לאורך השנים?
"באופן מוזר מעולם לא קיבלתי הצעה רשמית ממכבי. הייתה התעניינות בשלבים מסוימים אבל זה מעולם לא התקדם. החברים הכי טובים שלי עד היום כיכבו במכבי, אנתוני פארקר, אריאל מקדונלד ודרק שארפ, אבל משום מה לי זה לא קרה".
בלי מעיל לחורף
בעשר השנים האחרונות הפך קנדי לסקאוט ב־NBA, שמגלה כישרונות ועוקב אחריהם. התחנה הראשונה שלו הייתה פיניקס, שם עבד במשך שלוש שנים. ב־2014 הוא עבר ליוסטון, ומאז 2019 הוא עובד בוושינגטון. "לאנס בלנקס, שהיה שותף שלי לחדר בקולג' והפך לימים לג'נרל מנג'ר בפיניקס, היה זה שהציע לי את עבודת הסקאוטינג הראשונה שלי", הוא מספר, "העבודה שלי כוללת צפייה בהרבה משחקים, שיחות עם אנשי מקצוע בנוגע לשחקן שאני בודק וקריאה אינסופית של חומרים בנוגע אליו, מה שכולל בין השאר מעקב אחריו ברשתות החברתיות. להחתים שחקן זו השקעה גדולה, לפעמים של מיליוני דולרים, וכמו שבנק יבדוק בנוגע אליך כשתבקש הלוואה לרכוש בית, גם אנחנו עושים את הבדיקות היסודיות שלנו. חשוב לנו להכיר כל שחקן לעומק, וגם דרך הפוסטים שהוא מעלה אפשר ללמוד ולהבין טוב יותר מיהו ומה באמת חשוב לו. בסיום הבדיקה אני מכין דו"ח מפורט על השחקן, וכשמגיע הדראפט או הפגרה ואנחנו מחפשים שחקנים, הנתונים כבר מחכים לקריאה".
עד כמה השתנתה העבודה שלך מאז משבר הקורונה?
"באופן דרסטי. הכול עכשיו נעשה מרחוק. הפגישות מתקיימות בזום, שם אני גם צופה באימונים של הקבוצה. אני רואה הרבה משחקים מוקלטים ומשחקים בצפייה ברשת, ומדבר בטלפון עם אנשי מקצוע שונים".
קנדי, היום בן 55, נולד וגדל בקינגסטון בירת ג'מייקה, וחי כבר שנים ארוכות בשיקגו. "הייתה לי ילדות מאוד לא פשוטה. להורים שלי לא היה חינוך אקדמי, ולמרות שהם היו אנשים נהדרים שעבדו קשה מאוד סבלנו ממחסור בכסף, ברמה שלפעמים לא היה לנו מספיק אוכל", הוא מספר, "הספורט היה מקום מפלט עבורי והענפים הראשונים שעסקתי בהם היו כדורגל, אתלטיקה ובעיקר טניס שולחן, שבו הצטיינתי מאוד, ייצגתי את נבחרת ג'מייקה בגילים הצעירים והייתי הקפטן של נבחרת התיכון שלי".
ענף הכדורסל, שלא שודר בטלוויזיה בג'מייקה בשנות ה־70, כמעט לא היה מוכר באותם ימים במדינה. "אחי הגדול מייקל, ששיחק בארץ שנתיים במדי הפועל חיפה ומכבי ראשון־לציון, היה זה שהכיר לי את הענף", לדבריו. מהר מאוד גילה קנדי שגם בכדורסל הוא מפגין כישורים מיוחדים. "הובלתי את הנבחרת הצעירה שלנו, וכבר בגילי הנוער עליתי לנבחרת הבוגרת של ג'מייקה", הוא אומר, "בתחילת שנות ה־80 ראיתי את המשחק הראשון שלי, עם האקים אולאג'ואן ורלף סימפסון, 'תאומי המגדל', ששיחקו יוסטון מול פטריק יואינג. יואינג גם הוא ממוצא ג'מייקני, הוא שיחק בניו־יורק ניקס וזה הדהים אותי. התחלתי לקרוא כתבות עליו ועל הדרך שהוא עבר עד ל־NBA.
"במקביל אליי, אחי מייקל קיבל מלגה לקולג' קטן בטקסס והיה דומיננטי מאוד בקבוצה שלו. אחרי אחד המשחקים, מאמן יריב מקולג' בשם אמרילו בטקסס ניגש אליו וביקש לקבל לדעת מיהו והאם יש עוד שחקנים ברמתו בג'מייקה. הוא סיפר לו עליי ואמר שהוא מאמין שאהיה טוב ממנו. הם יצרו איתי קשר ופשוט נתנו לי הצעה למלגה באופן מיידי, בלי שראו אותי משחק".
בגיל 17, כשהוא כמעט חסר כול, בלי מעיל לחורף או נעלי כדורסל ראויות, עבר קנדי לטקסס והצטרף לג'וניור קולג' שהעניק לו מלגת לימודים. "כל מה שרציתי אז זו הזדמנות לקבל חינוך ראוי, לא חשבתי אז אפילו לרגע על האפשרות להפוך למקצוען", הוא מודה.
ההתאקלמות של קנדי, בעיקר מבחינה מקצועית, הייתה מאוד לא פשוטה. "לא הבנתי אז שהמאמן שלי רואה בי גדוּלה, ככה הוא הגדיר את זה בהמשך. זה גרם לו להפוך אותי לדוגמה בכל אימון שערכנו, הוא דחף אותי חזק והעביר אותי דברים שגבלו בהתעללות", חושף קנדי, "בסופו של דבר זה היה שיעור טוב עבורי, שהפך אותי לקשוח יותר. היה לי הרבה יותר דרייב להצליח, למדתי לא להקשיב לרעשים מיותרים והפכתי לשחקן טוב יותר. מבחינה אקדמית לא הייתה לי שום בעיה והצטיינתי בלימודים".
קנדי הפך לכוכב של קבוצת הקולג' והחל לעורר עניין בקרב מכללות גדולות מהדרג הבכיר. "הייתי נאיבי מאוד, וגם כשהתחלתי לקבל המון מכתבים ממכללות גדולות ברחבי ארצות־הברית שרצו לגייס אותי, עדיין לא הבנתי על מה המהומה. אני זוכר ששותפיי לחדר התלהבו יותר ממני ואמרו לי שאגיע ל־NBA, אבל מבחינתי עדיין הכדורסל היה אמצעי ללמוד בקולג' ולא יותר מזה".
התפנית התרחשה במהלך טורניר סיום העונה בשנתו השנייה באמרילו. "נציגים ממכללת וירג'יניה באו לצפות בשחקן בשם מייקל פורטר, שהבן שלו משחק היום בדנבר נאגטס. היה לי משחק מצוין ובסיום הם החלו לברר בנוגע אליי, ובסופו של דבר גייסו אותי במקומו. כל פעם שאני פוגש אותו הוא מזכיר לי את זה", צוחק קנדי, "זו הייתה הפעם הראשונה שמכללת וירג'יניה צרפה שחקן מהג'וניור קולג'. הגעתי לשם בלי ציפיות גדולות מצד הקבוצה, שהאמינה שאהפוך לשחקן משלים, אבל כבר במחנה האימון בקיץ הבינו שיש לי פוטנציאל גדול להצליח והפכתי לאחד המובילים. היו לי שם שנתיים נהדרות, שבמהלכן התחלתי להפנים שיש לי סיכוי לקחת את הקריירה שלי קדימה".
בסיום הלימודים ב־1987 ניגש קנדי לדראפט ה־NBA, שם נבחר בסיבוב השני במקום ה־43 על ידי פילדלפיה. "הייתי גאה מאוד שנבחרתי בדראפט הזה, גם אם זה היה בסיבוב השני. זה היה דראפט איכותי מאוד שנבחרו בו בין השאר דיוויד רובינסון, סקוטי פיפן, הוראס גרנט ורג'י מילר", הוא מסביר, "האכזבה מבחינתי הייתה שלא קיבלתי הזדמנות אמיתית בפילדלפיה שבחרה אותי. הייתה לי אז בעיית ויזה, במקביל הייתה שביתה בליגה, ולא היה לי כסף. אחרי תקופה מוצלחת בליגת המשנה, חתמתי בקבוצה בפיליפינים, משם המשכתי לספרד והתחלתי בקריירה האירופית שלי".
חשבת פעם להפוך למאמן אחרי הפרישה?
"אימנתי את נבחרת ג'מייקה במשך שנה ויש לי גם הופעה אחת כמאמן במכבי רמת־גן, אחרי שארז אדלשטיין התפטר, אבל תמיד עניין אותי יותר להיות חלק מהצוות המקצועי שמחליט בנוגע לסגל השחקנים".
מעבר למשבר הקורונה והמהומות סביב החלפת השלטון התמודדה ארצות־הברית בחודשים האחרונים, מאז רציחתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר, גם עם מתיחות גדולה על רקע גזעי, ופעולות מחאה נרחבות של תנועת Black Lives Matter. "לאורך השנים סבלתי מיחס עוין על רגע גזעני. הרבה פעמים אפילו טענו בפניי שאני לא שחור, אלא מג'מייקה, שזו טענה מגוחכת", מספר קנדי, "פעם קניתי לעצמי רכב ב־מ־וו ונסעתי לוושינגטון כדי להסיע חבר שגר שם. כשהגעתי, משום מקום, שוטר עצר אותי, ביקש שאצא החוצה ואניח את הידיים על הרכב עם הגב אליו. הוא התחיל לחקור אותי של מי הרכב שבו אני נוסע, והייתי צריך להוכיח לו שהוא שלי. זה מקרה שחזר על עצמו כמה פעמים".
אתה מאמין שיש סיכוי לשינוי אמיתי?
"אני לא אופטימי לגבי הסיכוי שהמצב ישתנה, בטח אחרי כל מה שקרה בשנים של טראמפ כנשיא. הבן שלי אנדרו בן שמונה, וקשה להסביר בגיל הזה את כל הפרטים, אבל כשהזמן יגיע, אצטרך לדבר איתו ולהסביר לו שאדם שחור באמריקה נמצא בסיטואציה שונה במקרה ששוטר פונה אליו, וצריך לדעת איך להתנהל נכון. לא כל השוטרים מתנהגים ככה, אבל אתה אף פעם לא יודע מה יקרה. אחת הבעיות היא ששוטרים רבים מעולם לא פגשו אדם שחור או דיברו איתו, מה שמוביל לחוסר הבנה גדול וחוסר תקשורת מובנה. אני גאה בכך ששתי הבנות שלי, אריאנה וליאה, מאוד מודעות מבחינה חברתית ומעורבות בכל פעולות המחאה בחודשים האחרונים, ואני מקווה שהן יהיו חלק מדור שיוכל להוביל לשינוי כלשהו".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני נמצא כרגע בתקופה מורכבת מאחר שאני נמצא בהליכי גירושין, וקשה להיפרד ממישהו שהיה חלק מרכזי בחייך במשך עשרים שנה. אני מודאג בנוגע לשאלה איך זה ישפיע עליי ועל הילדים, למרות שיש סביבי הרבה אנשים תומכים. יש ימים שבהם אני פחות שמח כרגע, ואני מקווה שבסוף אצא מחוזק מכל זה. יש לי קבוצת חברים שהם דתיים ורוחניים יותר ממני, שמאמינים שמחכה לי משהו משמעותי אחרי שהסערה הזו תחלוף, אז נחכה ונראה. חוץ מזה החיים שלי בהחלט טובים. אני בין שתיים וחצי לשלוש". 
