אחת השאיפות הגדולות של כל מוזיקאי היא להצליח לעשות משהו שעוד לא עשו לפניו במגרש המשחקים המסובך של אולפן ההקלטות. זה נכון לכל סגנון, החל מרוקנרול ועד לאנשי הטכנו שחופרים את דרכם בדרך לטראק הבא.
אמנים רבים הצליחו ועוד יצליחו לפצח קודים מוזיקליים שיגרמו לשירים שלהם לקלוע, להתרומם ולהצליח. אבל לא רבים הם המוזיקאים שיכולים להתהדר בטביעות אצבע ייחודיות, בחותם משמעותי, כך שברגע שאתה מתחיל לשמוע משהו שהם הוציאו – אתה מיד יודע לזהות שמה שנכנס לך לאוזן באותו הרגע הוא עבודה שלהם, גם אם היא קיבלה אחר כך עוד שכבות של הפקה מוזיקלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל
פס״ד "ג׳נין ג'נין" הוא ניצחון זמני בקרב על הנרטיב הישראלי
בלי פשרה: בג"ץ התיר שוב את הכנסת החמץ בפסח לבית החולים
הקיור, ניו אורדר, לד זפלין, פרינס, סנופ דוג ועוד רשימה ארוכה ומנעד רחב של הרכבים ואמנים שקצרה היריעה מלפרט פה עשו סאונד שהפך לדי־אן־איי, והשפיע לימים על מאות אלפי אמנים שניסו לחקות את מה שהם עשו.
הדי־אן־איי הזה משמעותי כל כך, שגם אם ייקחו את הסאונד של כל אחד מהשירים שלהם ויצמידו לו סולן אחר, המאזין הממוצע ידע להגיד בדיוק מי נמצא שם מאחורי הקלעים. וזה עוד לפני שאנחנו מגיעים לדבר על חותמת קול של זמר, שהיא כבר פונקציה אחרת. רצה הגורל וההרכבים שציינתי גם העמידו אנשי פרונט נדירים על הבמה, אבל זה כאמור עניין אחר.
נאמר בזהירות שעטר מיינר – עוד לא בן שלושים ועם אלבום שני בסך הכול, שיצא בחודש האחרון – כבר יכול לרשום לעצמו הישג דומה בזירה הישראלית. האסימון נפל כשצפיתי בשלוש הדקות הראשונות של הסדרה המצוינת והמדוברת "הטבח", והיה ברור לי לפי הביטים ולפי הסאבטקסט שבקע מבין הצלילים שברקע, שמיינר הוא זה שישב מאחורי הקלעים כדי לייצר את הפסקול של הסדרה.
מיינר הצליח בזמן קצר יחסית לייצר שפה מוזיקלית חדשה שנקשרת אסוציאטיבית אליו. כבר באלבום הראשון שלו שנקרא על שמו היה ברור שיש כאן משהו שגם עולם ההיפ־הופ – שהוא הפורה ביותר בשנים האחרונים בתעשיית המוזיקה בישראל – לא ממש ראה קודם לכן.
כמי שמרגיש רק אורח במחוזות ההיפ־הופ, מיינר מזכיר לי בתעוזה ובגישה הכללית שלו לטקסט ולסאונד את מייק סקינר ואת העבודה שלו ב־Streets. עובדה משמעותית לא פחות: כששומעים את "לילה טוב" וגם את החומרים הקודמים, ברור לנו שמיינר לא בורח לרגע מהישראליות בשום קומה של הבית המוזיקלי שבנה.
הטקסטים של מיינר אישיים, והם מדברים על דיכאון, על שינה, על שיפוצים וגם על רגעים אינטימיים מאוד, אבל כאלה שאי אפשר לתהות האם הם קוסמופוליטיים ומדברים על מישהו בארה"ב או בישראל. נדבך מרתק אצלו שבא לידי ביטוי בכתיבה קשור לעובדה שבשנים האחרונות הוא עובר תהליך משמעותי של התקרבות לעולם הדתי והאמוני. כמו בהרבה היבטים אחרים באלבום, התפנית הזאת נוכחת מאוד ושזורה כמעט בכל שיר בו, ופניות לקדוש ברוך הוא הן עניין תדיר שם.
יש להניח שמי שלא חי את עולם התוכן שמיינר מדבר עליו, הן ביומיום והן בזה האמוני, פחות ימצא עניין במה שמסתתר מאחורי כל שורה ושורה. אבל המשקל של ההפקה המוזיקלית של האלבום משמעותי כל כך, שהוא לבדו עושה את העבודה ויצליח ללכוד את כל מי שמחפש עניין במוזיקה. מיינר משחק הרבה מאוד עם סמפולים, עם ביטים לא ממש צפויים, מבקר במוזיקה עם אוריינטציה מזרחית מובהקת ומצד שני לא בוחל גם בצד המערבי של הגלובוס. התוצאה בהרבה מהשירים באלבום החדש היא משחק של גבולות שבאמת קשה להתעלם ממנו.
את הביטוי לוורסטיליות הזאת אפשר לשמוע בכל רצועה מהרצועות באלבום, אבל שום דבר – גם לא הטקסט הזה – לא מכין את המאזינים ל־1:47 הדקות המהפנטות של "רבי שלמה", הרצועה הפותחת של האלבום. מעטפת סאונד שמיימית שעוטפת סמפול וורט של הרב שלמה קרליבך כשהוא מדבר בקולו. מסוג הרצועות שמגלמות בתוכן גם שמחה וגם עצב, גם עומק וגם פשטות, ושרמות הדיוק בביצוע שלהן מעוררות קנאה ודחף עז להפיץ את הבשורה לכל עבר.
// הערה אישית //
בימים האחרונים התפרסמה האשמה מצד המוזיקאית נטלי מוזס המתגוררת בארה"ב שלפיה מיינר נהג בה באלימות פיזית ונפשית. מיינר עצמו הכחיש לחלוטין את הטענות בפוסט בחשבון הפייסבוק שלו והבהיר שהוא מתכוון להילחם על האמת שלו. בלי קשר לביקורת על האלבום, אני מקווה שהמקרה יתברר עד תומו, באופן שמכבד את המתלוננת, וכי האמת תצא לאור.
