חוק מרפי: בחזרה לתקופה בה הספרות הוגדרה

"מרפי נמנה עם יחידי הסגולה שחייבים שכל דבר יזכיר להם דבר אחר כלשהו" (עמ' 55). כך, בין השאר, מאפיין המחזאי והסופר האירי זוכה פרס הנובל סמואל בקט, את האנטי־גיבור של יצירתו "מרפי" שנכתבה ב־1938 ורואה אור עתה, באיחור לא אופנתי של רבבות שנים, בעברית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: פס״ד "ג׳נין ג'נין" הוא ניצחון זמני בקרב על הנרטיב הישראלי
– "עדות לחוסן יהודי": מוזיאון שואה ראשון ייחנך בפורטוגל
– הלבנת מאחזים פלסטינים ללא אישור הקבינט

לאורך כל הספר עוסק בקט בהגדרות פסיכולוגיזמיות של מרפי, שנון ללא הרף, מתנפל על הקורא בגאוניותו התובענית, מאתגר את יכולת הקשב והריכוז במעין מופע זיקוקים של כישרון שמתקשר בממד אחר של רגש ונוירולוגיה מזה המוכר לנו.

כל רגע ברומן הוא טעון ומקודד, מזכיר דבר אחר, מרפרר לסונטות של שייקספיר, לציטוטים מכתבי אריסטו, מהתנ"ך, מהברית החדשה ומגדולי השירה המודרניסטית, מה שהצריך את המתרגם, עמרי אשר, לצלול בתוך האוקיינוס הבלתי נלאה של תרבות המערב ולדלות משם לא מעט מראי מקום והערות שוליים, לעיתים בהתלהבות יתר (כמו בעמוד 69, תה עם חלב), אבל ברוב המקרים פשוט אי אפשר בלעדיהם.

וזה מה שקודם כול מכונן את "מרפי", שהוא באמת יצירה יוצאת דופן. ההבנה שאנו נכנסים לאוקיינוס – לא לבריכה, לא לטבילה, לא לימה – וחלקנו לא בנויים לכך, לא בגלל מוגבלות, אלא פשוט כי אנו לא צוללים. אנו מעדיפים לחפש את היופי שבאמנות בשמיים, ביערות עד, בפרחים, בעזובות אנושיות, בתרבות פופולרית וקומוניקטיבית עשויה לעילא, או בכל דבר אחר, לגיטימי לא פחות. האוקיינוס הספרותי של בקט, על שלל שוניות האלמוגים, ספינות הפראים של תרבויות נכחדות ואוצרות כסף מטאפוריים, הוא רק שומר מסך במובן הזה. משהו המסמל את קצה גבול האופק. את פני השטח שלו בלבד.

קור רוח צרחני

באופן פשוט, מרפי מספר את סיפורו של חצי בטלן חצי ליצן, דמות שקשה להגדיר אותה, למרות שבעצם רוב הספר מוקדש לניסיון, לכישלון המפואר, דווקא כן להגדירו. את כל פרק 6 בספר הפך בקט למעין צלילה בלי יותר מדי בלוני חמצן, כלומר פרופיל נפשי־קיומי־עקרוני של הדמות החמקמקה הזו, שלעיתים דומה כי אינה בשר ודם אלא הולוגרמה.

נסו למשל לפרק ולהרכיב את התיאור הבא: "מוחו של מרפי צייר עצמו כספירה חלולה גדולה, סגורה הרמטית ליקום שבחוץ. זה לא עשה אותו דל, שכן הוא עצמו כבר הכיל כל מה שהודר ממנו. מעולם לא היה בעבר, בהווה, או יוכל להיות בעתיד, דבר מה ביקום שמחוצה לו שלא היה נוכח כבר ביקום שבתוכו, כווירטואלי או כעובדתי, או כווירטואלי המתרומם לעובדתי, או כעובדתי הצונח לווירטואלי" (עמ' 87). בסופו של התיאור, כמו בעוד המון תיאורים בספר, אכן מסתתרת הבנה, מסתתר אפיון, אבל בלא מעט תיאורים דומים מדובר באפיונים המתנגשים אחד בשני וסותרים אחד את השני. ההיגיון שלהם חמקמק, רגעי, כמו דג נדיר. תמצמץ רגע – והוא יקפוץ מבין ידיך וייעלם בחשכת הקרקעית.

בזמן־מרחב של מרפי נעות גם דמויות אחרות, גם הן כמוהו דמויות שוליים שאינן נטועות במשהו מוצק, אם כי הן מפנימות את העובדה שהחיים מחייבים אותן לשלם שכר דירה ולשרוד לפחות עד הארוחה הבאה. גם הן, כמו למשל מיס קרידג', מנהלות יחסים מפוקפקים עם המציאות. בפרק 8, למשל, מיס קרידג' מוצאת דייר שגרונו משוסף, וכך היא חווה את רגע האימה הזה: "היא סקרה את הסצנה ברוגע שהפתיע אותה. המראה תאם בדיוק כה רב את מה שצפתה ולפיכך גם העלתה בדמיונה בזמן כזה או אחר, עד שלא חשה שום הלם, או כמעט לא" (107).

בהמשך הסצנה בקט מתאר אותה הולכת ברחוב וצורחת למשטרה, אבל עדיין "השליטה העצמית שלה הייתה כה מלאה, שהבינה היטב שלא כדאי שיראו שזה כך" (לכן מן הסתם המשיכה לצרוח).

נשאלת השאלה מה בדיוק עובר במערכת הרגשית של מיס קרידג'; האם היא כה קרת דם, או שמא סוציופתית, ומה בסופו של דבר בקט מספר עליה בהתנהלות הזו? מה נותר אחרי המקסם הלשוני, האבק האבסורדי והבלבול המכוון?

אפשר לנסות לפרק ולהרכיב ולהגיע לכלל מסקנה אישית. הבדיקה שלנו היא שתקבע. במקרה הזה, ההחלטה של הקורא לגבי אנושיותה של קרידג' קובעת את אפיונה באותה מידה. במכניקת הקוונטים קוראים לזה "סופרפוזיציה" – חי ומת בו בזמן. כמו החתול של שרדינגר, הוא גם חי וגם מת בו בזמן. מרגיש ולא מרגיש. קיים ולא קיים. אמיתי או כזב. בשר ודם או הולוגרמה.

מיס קרידג' היא אחת מקשת של דמויות שביניהן ניתן למצוא גם את מר קופר, "גבר נמוך קומה, רך למשעי, אפור פנים, חד עיני, תלת אשכי ולא מעשן. הייתה לו הליכה מבוהלת משונה, כמו זו של חולה סוכרת חסר כל בעיר זרה" (עמ' 48), או מר קלי, עוד דמות חידתית, שבהתחלה נוטעת רושם רציני לכאורה, אך מלבד תשוקה ילדית לסיליה, או איזו פטרוניות אמורפית – כי לא ברור בן כמה הוא בכלל ומה מהות היחסים ביניהם – מה שמניע אותו בעולם הוא הצורך להעיף עפיפונים.

אירלנד הקתולית והמתחסדת

בסופו של דבר כל הדמויות, כולל מרפי, הן קריקטורות, ובמקרה של מרפי הדבר מקבל משנה תוקף נוכח אי קורלציה בין יכולתו השכלית לליצנותו הקומית. יחד עם זאת, יש ציר מציאות שבו הוא בכל זאת מתנהל. הוא מנהל מערכת יחסים עם אישה מפוקפקת בשם סיליה. היא דורשת ממנו לעבוד למחייתו. הדבר מסכסך אצלו סדרי בראשית סמי־פילוסופיים. באין לו משהו טוב יותר לעשות עם עצמו, הוא מגיע לסנטוריום. לכאורה כמאושפז, אבל מהר מאוד הוא הופך שם למטפל. בעולם של בקט אין ממש גבול או אבחנה בין מטופל למטפל. שניהם, כמו שאר הדברים, נמצאים בסופרפוזיציה.

יחד עם זאת, הכול בכל זאת מתרחש בסביבה ריאליסטית. לא מתרחשים דברים על־טבעיים, אבל כל רגע טבול במימי המעמקים של הקומדיה הטראגית, כמו "טרור של אי קיום", כפי שהגדיר פעם מבקר את "מחכים לגודו" של בקט. אם מצליחים להתמסר לטמפו ההיפראקטיבי ולהתחכמויות המגיחות מכל עבר, מגלים שאכן מדובר בקומדיה מבריקה, שכמובן טומנת בחובה ממדים מיטיבי קרוא של סאטיריות דקת אבחנה.

הקורבנות הסאטיריים של בקט במובן הזה הם קודם כול אירלנד הקתולית, המתחסדת. הגורמת לחלקיקיה האנושיים, לתיאטרון הבובות של נרטיב העל הלאומי שלה, להשתכשך ואז לשקוע במחוזות של עליבות כלכלית, נהייה אחר ממבו־ג'מבו (אסטרולוגיה וכיו"ב) ואלכוהול בטעם חומר חיטוי. אבל תוך יכולת לספק תחושות אשלייתיות רבות של חופש וזכות בחירה. ובעיקר חופש לאהוב, וכמובן חופש לשבור את הלב.

שרירי קריאה שהתנוונו

בקט הושפע מאוד מהאקזיסטנציאליזם ומ"הפילוסופיה של האבסורד" של אלבר קאמי, שטען כי בסופו של דבר ישנה רק שאלה פילוסופית מהותית אחת, והיא מדוע לא להתאבד. גם במחזהו הבלתי נשכח "מחכים לגודו", גם ביציקת הפרוזה שלו "הטרילוגיה" וגם ב"מרפי", השאלה הזו מרחפת כמעט בכל רגע. אבל זו שאלה שאין לה באמת תשובה חד־משמעית. בקט לרגע לא מעז להציע את המוות כסוג של היוושעות או גאולה. מנגד, הוא גם לא נותן לדמויותיו כמעט קורת רוח או תחושה של משמעות. מקסימום לב שבור. ובהמשך לכך, גם לא לקוראיו. החיים לפי בקט הם קברט טרגי־קומי, כולנו בו ליצנים, כולנו בו קורבנות, והבדיחות הן על חשבוננו.

למעשה, מכל המודרניסטים בשפה האנגלית, יצירתו של בקט מייצגת את ההתקפה הארוכה ביותר על המסורת הריאליסטית. הוא פתח את האפשרות של דרמה ובדיון שנוטשים את העלילה המסורתית, הדמויות והאחדויות של מקום וזמן, על מנת להתמקד במרכיבים החשובים של המצב האנושי לדידו שאינו בהכרח ליניארי או הגיוני, ובעיקר אינו אובייקטיבי.

למרות כל זה, יש כאן משמעות אחרת, חלופית, והיא משמעות אסתטית. "מרפי" מפעים בברק הלשוני שבו, ביכולת הפיגורטיבית, ומחזיר אותנו לתקופה שבה הספרות הייתה מדיה שכל הזמן ניסתה להגדיר את עצמה דרך השפה, לבדוק את הגבולות, לשבור אותם ולהרכיב אותם הפוך מחדש. להחזיר בכל משפט את האבניות בחזרה אל האבן. ע"ע הפורמליזם. הוא מזמין את הקורא לצלילה לעומקים ולאפשרויות של שפה והבעה. הוא מספק רגעים רבים מאוד של התפעמות עד כדי שיתוק, שאפשר לחוש בהן אם באמת מאמצים צורת קריאה איטית, כמו ללמוד ספורט חדש, להפעיל שרירים שהתנוונו ושלא ידענו שקיימים.

אף שהיצירה נכתבה ב־1938, יש משהו בממד השפתי שלה, בטרמינולוגיה, שלרגע לא נשחק. שום דימוי, שום מטבע לשון, לא נכנסו למכונת הכביסה האפילפטית של השפה. במובן הזה בקט הוא עדיין אבן בוהקת שאין עליה שריטה. אפילו "מחט בערמת שחת", ביטוי שהיום מן הסתם היה נמחק בדראפט העריכה הראשון נוכח שימוש יתר, אצל בקט הוא "מחט בערמת שחת של נחשים". הכול אצלו ייחודי, חד־פעמי. כל משפט, כל מבע הוא עולם ומלואו.