לפני כחמש שנים עשיתי את הבלתי ייאמן. באופן חד־פעמי הצלחתי לפרסם בעיתון חרדי מרכזי (שבועון "בקהילה") ריאיון חגיגי עם הסופר עמוס עוז שנפטר לפני שנתיים. האיש והאגדה, האהבה והאור. שעה וחצי ישבתי מולו. למרות גילי הצעיר הוא הקשיב, השיב והתעניין בכתיבתי, הרשים מאוד בידענות, באלגנטיות, בטוב הלב וברצון ליצור הידברות אמיתית. כשנפרדנו היה חשוב לו להעניק לי את הספר "יהודים ומילים", המשותף לו ולבתו פניה, ולנסות לספר גם בדיחה יהודית עתיקה. את הבדיחה עצמה כבר אינני זוכר, אבל את הלשון־קוידש שהוא ניסה לדבר ללא הצלחה, לא אשכח. גם לא את הידע הדי מוגבל שלו בארון הספרים התורני, מלבד התנ"ך שבו הפגין בקיאות גדולה משלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל
– "הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון
– ייסורים מחסנים: כך תתמודדו עם תופעות לוואי של המנה השנייה
באותה שיחה דיברנו על ברנר, עגנון, ביאליק ובשביס־זינגר. הסופרים העבריים, שלפחות בעיניי הוא אמור היה להמשיך את דרכם. עוז העדיף לדבר על אמונותיהם – בעיקר של עגנון מ"שתיקת השמים" – אבל אני לא יכולתי שלא למשש את ההבדל המהותי בין הסופרים הללו, ששנו בבית המדרש בטרם פירשו לעסקי כתיבת חולין. שהראשונים נהירים להם שבילי הוויות אביי ורבא, והאחרון, עם מיכאל שלו וארצות התן, כבר סימנו את הדור הבא, שלא למד דף גמרא ולא שמע את שפת היידיש.
לא באבקות רכיל של סופרים באתי לעסוק, אלא במגמה חדשה בספרות הישראלית של זמננו. אני מבקש לשים את האצבע בנקודת זמן זו ולומר שהנה, לנגד עינינו צומחים הסופרים והעורכים החדשים שאיבדו את הזיקה למורשת היהודית המזרח־אירופית של אבותיהם. ומה שיותר עצוב, היא הובדה שהכותבים אפילו לא מודעים לכך.
הסכמה מאת עוז
אני נדרש כאן לעניין זה בעקבות הרומן "בלחש" של דורית זילברמן, שזכה לסקירה מחמיאה במוסף זה מאת פרופ' ניצה בן־דב (בגיליון פרשת מקץ), ושבעיניי הוא סמל מייצג שיבהיר את הנקודה. את הספר פגשתי בדוכן סטימצקי בשדה התעופה. מה שהסב את תשומת ליבי הייתה האות שי"ן בשמו, שעוצבה בקליגרפיה שמזכירה את השי"ן שבתפילין של ראש.
אם בספרות התורנית ה"הסכמה" נמצאת בראש הספר, בספרות החילונית היא מצויה דווקא בגבו. "שר המסכים" הראשון הוא העורך חיים פסח, שמעיד כי מדובר ב"רומן על שושלת מכשפות יהודיות, המבוסס על מחקר שמגלה עד כמה נהגו יהודי אשכנז להשתמש בקמעות, בהשבעות ובלחשים, במקביל לשמירת מצוות. הרומן חושף תת־תרבות של אמונות בנסתר, את החלק ששרד מימי הביניים ושאינו ידוע בהיסטוריה של יהדות אירופה".
ההסכמה העיקרית הגיעה מאת מיודעי, האדמו"ר החילוני המנוח עמוס עוז, שהספר הוקדש לו, ולפי עדות המחברת היה ה"סנדק" של הספר, ואף היה זה כתב היד האחרון שקרא בחייו: "מזמן לא קראתי ספר כה מקורי. בלחש הוא ספר חשוב מפני שהמבנה שלו משוכלל. זהו ספר חתרני על שושלת נשים הלוחשות לחשי כשפים, ובעצם גם את ההיסטוריה האשכנזית של העם היהודי. כן, אשכנזית מנשקת קמעות".
אחרי הבטחות כאלה – "מחקר", "חתרני", "היסטוריה" – חשתי חובה לרכוש את הספר, להצפינו בשקית שחורה ולהעביר איתו את שעות הטיסה לוורשה, ארץ מגורי אבותינו. אך תחושת האכזבה נדפה כבר מן העמוד הראשון. תחושה מובהקת ועמוקה שלא הכותבת, לא העורך וגם לא אף אחד מהמגיהים והקוראים הראשונים, נכנסו אי־פעם לבית המדרש. ודאי שלא אל בית המדרש האשכנזי שבו הספר מתיימר לעסוק.
יוסל ופישל, בר וסיגל
הבעיה הראשונה שמזדקרת לעין המיומנת היא סוגיית השמות. לאורך כל הספר, התחושה היא שאף אחד מאלו שעבדו עליו לא באמת הכיר אנשים עם שמות כאלו. גיבורת הספר היא בלה גרינצווייג, בתה של שרה פרידה, "או כפי שרק אמה הקפידה לקרוא לה: שורה־ביילה". קשה לדעת האם המחברת שמה לב שבעצם היא מעניקה לאם ולבת את אותו שם, דבר שלא קרה באשכנז אלא במקרי מוות חריגים.
אחיה ההרוג של הגיבורה נקרא בהכלאת שמות חריגה מאוד: יוסף־פישל. פישל (מ"פיש" – דג) הוא בדרך כלל כינוי יידי ל"אפרים", שהתברך על ידי יעקב אבינו במילים "וידגו לרוב" (רק כדי לסבר את האוזן: במאגר "אוצר החכמה" מצאתי צירופים בודדים של יוסף פישל – חלקם של אנשים שפישל הוא שם משפחתם, והאחרים נקראו במקור יוסף־אפרים־פישל).
גם שמה של האחות, חיה־פרומה, מופיע לפעמים כ"חיה־פרומן" (אם היה שם כזה, הוא היה של "מן" – גבר). ויש גם אח שנקרא בכל השיחות של בני הבית "צבי־הנרי". אכן, הנרי הוא תרגום מודרני לשם צבי, אלא שבאף משפחה לא השתמשו בשני השמות הללו כצמד. שהרי כל עיקרו של השם "הנרי" בא להחליף או להצניע את השם המקורי היהודי מדי. כך גם המקרה של סימה־אולגה, ריבה, ריבצ'ה ועוד. זה נראה אולי כמו היטפלות לקטנות, אבל כמי שגדל בתוך חברה שעדיין נושאת את השמות והצמדים הללו בגאון, זה נתפס כלא מקצועי, ודאי שלא "מחקרי"; אולי "חתרני", כלומר חותר תחת עצמו.
הכשל המהותי יותר הוא אפיון הדמויות. כאשר צבר, דור שני או שלישי לדוברי ישראלית, מנסה לדובב דמות מהעיירה, האוזן המוזיקלית חשה צרימה. בעוד הדמויות של שלום עליכם ומנדלי, ואפילו עגנון העברי, מדברים בשפה יהודית שורשית (יידיש מתורגמת), הרי שהדמויות ב"בלחש" חושבות ומרגישות כמו נינותיהן בכיכר רבין.
כך למשל, בלה "המכשפה" מבית המרזח בראחוב מדברת על "החיים עצמם", ממש כמו בר וסיגל מקניון עזריאלי. אפילו המכתבים של האח מנוסחים כאילו נכתבו בפייסבוק, ולא למשל "החיים והשלום לזוגתי היקרה שיינא שיינדל". וכשילדי העיירה ראחוב מצחקקים ומגלים זה לזה את סודות חדר המשכבות, הם מספרים בהתפעלות שגם "השוחט הצדיק הקדוש" פרה ורבה. ילד שמדבר יידיש יודע שאין כמעט היתכנות למשפט כזה כלפי שוחט (דער שוחט דער הייליגער צדיק?). מה גם שהשוחט לא תמיד ייצג את "הקדוש".
תפילת צאינה וראינה
ועיקר לא שכחתי, וכאן לטעמי מדובר בשערורייה של ממש: האיות והחיבור החובבני והמרושל של משפטי היידיש, הפזורים לאורך כל הספר כדי להעניק לו ניחוח אותנטי.
כלה היא "א כלה מויד" – ולא "מויעד"! (עמ' 52); "אויך/אויכט" (גם/ גם כן) – ולא "אוייחת"! (עמ' 53); "אז זיין זוהן האט געזאגט" (כאשר הבן שלו אמר) ולא "א זייען זון גזועקט" (עמ' 63); "האק נישט אין טשאייניק" (אל תקשקש בקומקום) ולא "האק ניש אין צאייניק" (עמ' 168); ואם אביה צעק במלעיל "נישטו מוותר" (עמ' 284) – כנראה הוא לא דיבר יידיש. המלמדים הקדמונים היו נוהגים לסנוט בילדים שכתבו בצורה הזו, שהם כותבים "נח מיט זיבען גרייזען" – המילה "נח" עם שבע שגיאות.
בעמוד 235 מופיעה המילה "הנעכטיגערטוק" וגם פירושה בסוגריים ("דומה ל'כלאם פאדי', רק ביידיש"). ובכן האיות הנכון הוא "א נעכטיגער טאג", שתרגומו המילולי: יום האתמול, ומשמעותו: לא קיים, אין לו זכר, "כיום אתמול כי יעבור". לא ממש "כלאם פאדי", שמשמעותו "דברים בטלים".
היידיש נוכחת לכל אורך הספר כעוגן של אותנטיות. אלא שכמעט בכל פעם מתברר שלא רק שהכותבת לא יודעת יידיש, אלא שגם התחקירים שלה בנושא חובבניים. כך למשל, היא שמה בפיה של הגיבורה בלה את המשפט: "גם תפילת ה'צאנה וראינה' תרגמו ליידיש למען בנות ישראל" (עמ' 123). "צאינה וראינה" אכן היה הספר היהודי הנפוץ ביותר לנשים. אלא ש"צאינה וראינה" אינו ספר תפילות וגם לא ספר תרגום, אלא חיבור עצמאי שנכתב במקור ביידיש, ובו הנגשה של סיפורי המקרא ואגדות חז"ל לדוברות השפה.
פסקה אחת נהדרת, ששמה המחברת בפיה של אחת הגיבורות, כדאי היה שתשים בפי עצמה: "ואם כבר מדברים על א־וילדע חייע: הבן שלי חשב, כשהיה בן שלוש, שכל זקן יודע יידיש. כאילו אנשים נולדים עם קפסולה כזאת ולקראת גיל חמישים, נגיד, העטיפה הפלסטית מתמוססת ופתאום הם מדברים ומבינים יידיש. אבל בואו נדייק". אכן, אין קפסולה כזאת. "בלחש" יוכיח.
שטח הפקר
ואם על אי־דיוקים ביידיש ועל הלחמות של שמות אפשר לסלוח, כשאנו נתקלים בבורות בהלכות ובמקורות היהודיים, ודאי בספר שמתיימר להיות מבוסס "מחקר", ואין גם לא אחד בשרשרת העריכה שיודע לזהות ולעצור – קשה לעבור על כך בשתיקה.
לא מדובר רק בפסוקי תנ"ך המצוטטים באופן לא מדויק, כמו "אשרי המפחד תמיד" (עמ' 120; במקור בספר משלי, "אשרי אדם מפחד תמיד"). מי שקורא בעמודים 193־192 את תיאור תפילת ראש חודש, יכול להבין שהכותבת מעולם לא השתתפה במעמד כזה. "הנשים (הדתיות) הסתכלו זו בזו. הבנתי מהתימהון שעל פניהן שזו לא התפילה הרגילה של ראש חודש אלא תוספת שהן לא מכירות". ובכן, התפילה המסתורית הזו היא בעצם תפילת שמונה־עשרה שיהודים בכל העולם נוהגים לומר שלוש פעמים ביום, כולל בראש חודש.
ואם תנ"ך וסידור תפילה לא שימשו ככלים ב"מחקר החתרני" על יהדות אשכנז, לא פלא לקרוא את התיאור הבא, על מכירת חמץ: "חלק מהחצר הוכרז כ'עפרא דארעה' – שטח הפקר, ושם לפני פסח אספו כל החמץ כדי למוכרו לגוי שהיה מגיע כל שנה וקונה אותו במחיר מוזל" (עמ' 29). אז ככה: בארמית תקנית "עפרא דארעא" הוא "עפר הארץ" ולא שטח הפקר. שרבוב המילים הזה בא מטקס אחר, שגם הוא נערך בערב פסח, ביטול חמץ, שם מושווה החמץ המופקר ל"עפר הארץ". בנפרד, קיימת המכירה לגוי. אלא שלא מדובר במכירה במחיר מוזל אלא להפך; הגוי מתחייב על מחיר מופקע, שלא ימומש בפועל.
אחרי בקיאות כזו בגמרא, לא ייפלא שהחכם הארץ־ישראלי שחי בסוף ימי בית שני, יונתן בן עוזיאל, זוכה (בעמ' 189) לכינוי "הרב" – שהוא תואר מאוחר מאוד. ואולי לא רחוק היום שבו יכתבו "הרב אברהם אבינו". יש עוד כמה וכמה דוגמאות מביכות, אבל היריעה קצרה ואני מבקש להגיע אל הדבר עצמו, "המחקר החתרני" שעליו דיברו עמוס עוז וחיים פסח.
ספר קמעות מסתורי
"כן", מפתיע עוז את קוראיו, "אשכנזית ומנשקת קמעות", יש דבר כזה. לא צריך להיות חד עין במיוחד כדי להבחין ברפרנס שעושה כאן עוז לנאומו המפורסם של יאיר גרבוז על מנשקי הקמעות. אם חשבתם שמנשקי הקמעות באים רק ממוצא מסוים, באה דורית זילברמן וגילתה את הסוד הגדול: יש גם אשכנזים כאלו.
מי שקצת מכיר את יהדות אשכנז, יפטיר בבוז למשמע החשיפה הזו. החל ב"ספר חסידים" של רבי יהודה החסיד, וכלה באזורים נרחבים מאוד של אירופה החסידית והקדם־חסידית, יהודים ויהודיות נשאו קמעות, לחשו למחלות ונעזרו במאגיה ובמיסטיקה. הבעל שם טוב ורבים מאדמו"רי החסידות עסקו בלחשים.
כשקוראים בספר על "המטבע שבבא סאלי קשר לרפואה" (עמ' 197), אפשר לראות זאת ביתר בהירות. הכותבת מסיקה כמובן מאליו שבבא סאלי קשר מטבעות, בהנחה שזה מה שחכמים מרוקאים עושים. למרבה הפלא, בבא סאלי כמעט לא כתב קמיעות ולא העניק מטבעות ולחשים. מי שכן עשו זאת היו אדמו"רים מזרח־אירופיים, ופה ושם היו בהחלט גם "רבניות" שכאלו.
משעשע יותר הוא תוכן הלחשים. הכותבת מצאה לחש סודי, רצף אותיות מסתורי עם מצלול יפני, "כוז"ו במוכס"ז כוז"ו", שאותו קיבלה המכשפה־צדקת מפיה של מכשפה־צדקת אחרת, עם זוג שמות מוכלא כדבעי. אין צורך להיות "מנשק מזוזות" בפועל כדי לקחת מזוזה לידיים ולראות שבגב המזוזה מופיע הלחש ה"סודי" הזה, ממנהג שהובא ב"שולחן ערוך" כדי לשנות מכתיבת השם המפורש, על־ידי כתיבת האותיות הבאות בסדר האלף־בית (אפשר לנסות בבית).
כך גם הסגולה המסתורית שמצאה המכשפה בלה (בעמ' 51) "על דעת עצמה ומתוך ניחוש בלבד" – ביצת חרגול למחלה בלתי מוכרת, לפעמים שן שועל "ולפעמים, השם ישמור, למחלות חשוכות מרפא ביקשה שימצאו מסמר מן הצלוב, כי כך אמרה לה המשוגעת וכך קראה בספר יהודי עתיק שעסק בקמיעות". בעוד שמי שלמד משניות שבת, גם בלי להיות מכשף משוגע, זוכר את ה"יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה". אלו סגולות שהיו בשימוש בתקופת המשנה, ולאחר מכן אבד זכרן.
אגב, בכל הספר הארוך הזה, שאמור לעסוק ביהודים אשכנזים, ישנה רק הפניה אחת יחידה. מקור ספרותי מדויק שהמחברת ועורכיה טרחו להפנות אליו את הקורא (עמ' 311): "הבשורה על פי מתי, ו:23". אם אלו המקורות, קשה לבוא בטענות.
עידן ספרותי חדש
כדי שלא ליצור רושם מוטעה, אין במאמר הזה ניסיון להציב מבט מתנשא על העגלה הריקה, אלא לאפיין מצב תרבותי שמתרחש לנגד עינינו. אם עד היום ידענו שגם סופרים חילונים יכולים לכתוב ספרים מצוינים על יהודים ויהדות, ייתכן שהפריווילגיה הזו הסתיימה. מבלי לדבר על הכאב והאכזבה מהאפיקורסים שהפכו לעמי הארצות, חושבני שראוי להכריז על עידן ספרותי חדש. נראה שמלבד בודדים יוצאי דופן, סופר ישראלי בוגר החינוך הממלכתי, שהמקור הכי יהודי שלו הוא עמוס עוז, יתקשה מאוד לדלג על המשוכה הזו.
פה ושם עדיין נותרו שרידים כמו פרופ' דן מירון או פרופ' מנחם פרי, שבכתביהם ניכרת בקיאות מופלאה בספרות היהודית, כמו גם ביידיש ובניואנסים שלה. מסתבר שיש עוד יוצאי דופן, רובם אקדמאים מתחום מדעי הרוח, שהצליחו להתגבר על הפער. אולם אלו הם החריגים היוצאים מן הכלל. אם תקום לנו ספרות חילונית־ישראלית שתשמור על רצף תרבותי יהודי, היא כנראה תצמח בערוגותיהם של היוצאים בשאלה מהחברה החרדית או הציונית־דתית. דוגמת מופת שכזו הוא חיים באר, שספרו החדש "מסע דילוגים" (עם עובד) עינג אותי בטיסה חזור והיווה רוח של נחמה.
בעצם זוהי קריאה לכותבים, לעורכים ולכל מי שמנסה לשמר איזשהו רצף היסטורי בספרות העברית: הנה באו הימים, חלפו הדורות, מפני חטאינו גליתם מבית המדרש ואין אתם יכולים לנסות ולכתוב על התקופה ההיא, אלא אם כן תתאמצו מאוד בתחקיר מקצועי מדויק. כולי האי ואולי (ולא, זה לא לחש).
