ברשימות הקודמות הבאתי בפניכם שתי גישות בפירוש המילה "ופסחתי" שבתיאור יציאת מצרים: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם". ניסיתי להראות שהמחלוקת בפירוש המילה "ופסחתי" נוגעת במחלוקת עקרונית בין שתי גישות: בין בית מדרשו של רבי ישמעאל ובית מדרשו של רבי עקיבא. בבית המדרש של ר' ישמעאל הולכים לפירושים המרחיקים כל סימן של תיאורים גשמיים ביחס לקב"ה, המזכירים חלילה את האלילות. לכן "ופסחתי", המתאר כביכול תנועה, יפורש בצורות שונות אך לא כפשוטו. לעומת זאת בבית מדרשו של ר' עקיבא חוששים פחות מהתיאורים הגשמיים, וכך המילה "פסחתי" מפורשת יותר קרוב לפשט – מלשון "ופסעתי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ
– דעה: עודד, אם אתה לא רוצה להקשיב, בשביל מה לראיין?
– למרות הקמפיין החדש: האיחוד הלאומי לא שינתה את שמה
כעת מבקש אני להמשיך ולבחון תיאוריה זו במקום נוסף. הבה נחזור פסוק אחד אחורה, ונראה כיצד מתפרשת מילה מאנישה נוספת, "ועברתי", בכל אחד מבתי המדרש:
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱ־לוֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'.
במכילתא דרבי ישמעאל מובאת מחלוקת זו:
"ועברתי בארץ מצרים". רבי יהודה אומר, כמלך שעובר ממקום למקום. דבר אחר: נותן אני עברתי במצרים, ואין עברה אלא זעם שנאמר יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה. ואומר הִנֵּה יוֹם ה' בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף.
המכילתא מביאה את דברי רבי יהודה, אליהם נתייחס עוד מעט, ולאחר מכן מביאה המכילתא את דעתה, דעתו של ר' ישמעאל, האומר ש"עברתי" הוא מלשון "זעמתי", כעסתי. הדרשה היא לפי המבנה "אין… אלא", שכפי שהזכרתי ברשימה קודמת, החוקרים טוענים שזה סוג של דרשות קדומות המנסות לתת פרשנות מילולית לכתובים, דעה שאני מתנגד לה.
קשה לחשוב על סיבה מדוע יסטה ר' ישמעאל מהפשט הברור, ויפרש "ועברתי" באופן שהוא רחוק מהפשט. אלא אם כן ר' ישמעאל שוב לא רוצה שנייחס לקב"ה מושגים גשמיים כמו מעבר ממקום למקום (מעניין שתרגום אונקלוס ותרגום יונתן מפרשים "ועברתי" – "וְאֶתְגְּלֵי", מלשון התגלות. גם הם מתרחקים, כמו ר' ישמעאל, ממשמעות הפשט ונראה שבדיוק מאותה הסיבה).
כמלך או כאבא
נחזור כעת לפירושו של ר' יהודה. הוא נשאר צמוד יותר לפשט, ואינו חושש מייחוס מושגים כמו "ועברתי" לקב"ה. ר' יהודה היה תלמידו של ר' עקיבא, שבבית מדרשו, כאמור, לא חוששים מתיאורים כאלו.
מה כותב רש"י על "ועברתי"? "כמלך העובר ממקום למקום, ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין". רש"י מצטט כאן את רבי יהודה, ולדעתי מפרש אותו: כשם שמלך שהולך ממקום למקום שום דבר לא מפריע לו ושום מוכס לא עוצר אותו, והשיירה שלו נוסעת מהר בכבישים בלי לעצור באור אדום – כך גם רצון ה' לא ייעצר על ידי שום דבר, ולפיכך בהעברה אחת כולן לוקין.
דברי רש"י מהדהדים במחלוקת נוספת המובאת במכילתא דר' שמעון בר יוחאי, על פירוש המילה "ופסחתי":
"ופסחתי עליכם". לולי דבר כתוב, לא היה אפשר לאומרו. "ופסחתי" – כאב שמביא לבן, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: כמלך שדוחק פסיעותיו ברגליו.
הפירוש הראשון, "אב שמביא לבן", משמעותו, לדעתי, דימוי לאב המתאים את עצמו לקצב של הבן. הפירוש השני, "כמלך שדוחק פסיעותיו ברגליו", משמעותו שהמלך קובע את הקצב וכולם צריכים להתאים עצמם אליו. כשנשיא ארה"ב רץ מרתון, המאבטחים צריכים לרוץ בקצב שלו.
מה המשמעות של מחלוקת זו? קודם נשים לב לכך ששני הפירושים מבוססים על ההבנה של "ופסחתי" – ופסעתי, הפירוש מבית מדרשו של ר' עקיבא. יכול להיות שמאחורי המחלוקת מסתתרות שתי השקפות על הגאולה, האם הגאולה היא פתאומית, או הדרגתית. אך אפשר לפרש גם באופנים אחרים. מכל מקום, פירושים אלו דומים מאוד לר' יהודה, תלמידו של ר' עקיבא, שמפרש "ועברתי – כמלך העובר ממקום למקום".
בפסיקתא דרב כהנא (לפי כ"י ילקוט כורדיסטאן), ישנה תוספת דרשנית מעניינת בפסוק: "ועברתי במצרים – והקב"ה מלא כל הארץ כבודו". מה מפריע למדרש שהוא מוסיף זאת? אין לי ספק שזה הד נוסף לתורתו של ר' ישמעאל. אין שום משמעות לדבר על מושגים כמו מקום ו"מעבר" ביחס לקב"ה, שכבודו ממלא את כל הארץ. זוהי עמדתו של ר' ישמעאל. לעומת זאת, ר' עקיבא מדבר על השכינה, וביחס לשכינה הוא מוכן להשתמש במושגים מסוימים של לוקליזציה ומקום.
זוהי לדעתי מחלוקת תיאולוגית עמוקה, שאפשר לתאר אותה כך: כשהמקרא משתמש במושגים גשמיים ביחס לקב"ה, הדבר מעמיד אותנו לכאורה בפני קושי תיאולוגי פרשני. ר' ישמעאל ותלמידיו יפרשו את הטקסט על סמך פסוקים אחרים, ויראו שלמושגים הבעייתים כמו "ופסחתי" ו"ועברתי", יש בעצם משמעות שנייה. לעומת זאת ר' עקיבא רואה בטקסט ביטוי לחוויות מיסטיות שאנשים מסוימים יכולים לחוות, לחוש ולראות בנבואה וחזון. לכן המקרא משתמש במילים וביטויים בעלי משמעות גרפית המתקשרים לחוויות כאלו. רעיון זה מתקשר לתורת רוזנצווייג שהבאתי בפניכם לא מזמן, הטוען שהתיאורים המקראיים הנבואיים מהווים עדות אמיתית לחוויות מיסטיות של הכותבים.
מקיץ אל חלום
ישנן שתי אפשריות לכתיבת אלגוריה. מודל אחד הוא מודל השירה: אנו מבטאים רעיונות בצורת שירה או משל, ומשתמשים לשם כך בדימויים. זה הדגם של ר' ישמעאל. המקרא משתמש במילים המהוות משל, ולכן צריך לפרשן בצורה אחרת. המודל השני הוא מודל החלום. בחלום האדם יוצר אלגוריה שצריך לפענח. את החלום הולכים לפענח אצל איש רוח בירושלים או אצל פסיכיאטר בווינה. כך או כך, הדימויים הם תיאור חוויה ריאלית שחווינו. דימויים כמו "ופסחתי" ו"ועברתי" מתאימים לחוויות ולרשמים שרואים בחזון, לא רק שירה ומשל. מובן שאין הכוונה שהם באמת מתארים את הקב"ה, וזו הסיבה שצריך להוסיף לפירוש הסתייגויות בסגנון "אלמלי הדבר כתוב לא הייתי אומר".
לדעתי, הכיוון הפרשני האנטי־אנתרופומורפי מבית מדרשו של ר' ישמעאל הוא זרם נסתר קדום מאוד, שהביא כבר את המדרשים הקדומים לפרש דימויים אלו אחרת מהפשט. את הגישה הזו הביא הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" עד לקצה. ומנגד ניצב ר' עקיבא, שהחוויות המיסטיות שלו מביאות אותו לקרוא את הטקסט המקראי כפי שהוא.
אך ישנו מדרש מיסטי שבו ר' עקיבא מסתייג ואומר: "כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תגידו מים מים". לדעתי כוונתו היא: אל תלכו שולל אחרי החזון. החזון איננו בדיוק האמת, הוא מסתיר רעיונות ועלול גם להיות מלכודת. אכן, עומדים אנחנו כאן בפני ר' עקיבא הקדוש, שעסק במיסטיקה וראה חזונות.
