"היה לי דייט אחד שעשיתי בקניון. חשבתי שזה סופר־חמוד ובאתי באנרגיות חיוביות. אמרתי לעצמי – נשב באזור של המזון המהיר, זה יהיה כמו פיקניק. העסק התחיל נחמד אבל הצד השני הרגיש שזה מוזר וזה הפך את כל הפגישה למשונה נורא. קשה לייצר רומנטיקה בסיטואציה כזאת". כך מתארת אבישג, בחורה מאזור השרון בשנות השלושים לחייה, את שגרת הדייטים שלה בשנה האחרונה. אבל זה לא הכול – עם הזמן, וככל שהסגרים נמשכו, כבר לא נותרו לה הרבה ברירות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ
– רב, שייח' וראש עיר נגד קניון עזריאלי: לא נסכים למכירת חזיר
– "לעג לרש": 800 יחידות דיור בלבד יאושרו ביו"ש
"בואי נגיד שכתופעה, מתחילת הקורונה, כל אדם שאני מכירה באתרי היכרויות מנסה להגיע אליי הביתה. באופן גורף. בצורה שלא ראיתי לפני כן אף פעם. בחודשיים האחרונים כבר נשברתי ובאמת הזמנתי אליי שניים־שלושה דייטים. נורא מבאס לעשות את זה בדייט ראשון, כי את לא מכירה בן אדם ופתאום הוא נכנס אלייך הביתה. את אף פעם לא יודעת את מי תפגשי. כבר יצא לי להיות בבית עם אנשים שהיו תוקפניים ומפחידים. אני לא יכולה לדעת אם הוא מסוכן או לא, ועכשיו הוא יודע איפה אני גרה והוא יכול להתהפך עליי".
חשבת על האפשרות של מפגש בזום?
"ניסיתי פעם מפגש כזה. היה דווקא נחמד. אבל זה דומה יותר לפגישה עסקית. כמו לדבר עם ידיד טוב. את מפטפטת איתו וכיף ונחמד, אבל שום דבר רומנטי לא קורה ביניכם וזה לא מתקדם".
בין סגר לסגר, בין חל"ת לעוד עסק שקרס, נותרה מאחור קבוצת אנשים די גדולה שעדיין מנסה להמשיך לחלום על אהבה וזוגיות. רווקים ורווקות, גרושים וגרושות, שמציאות החיים ללא בן־זוג גם ככה מאתגרת עבורם, מצאו את עצמם נאלצים להילחם כפליים בדרך אל הדייט המיוחל.
"אני חושבת שזו אחת הקהילות שעברו את הטלטלה הכי גדולה בשנה האחרונה", מנתחת ליאל הראל, מנהלת הדרכה ואירועים ב"חיבורים", מיזם חברתי למציאת זוגיות ומאמנת למציאת זוגיות. "בעצם עצרו להם את החלום. כל השנה הם בעשייה סביב נושא הזוגיות ופתאום הלבד הורגש, פתאום הם יצאו לחל"ת. עכשיו, בחורף, זה עוד יותר מורכב, כי בעצם אין להם כמעט שום מקום שאפשר להיפגש בו. קר מאוד בערב, אז קשה להיפגש בחוץ, ולא פתחו את בתי הקפה המון זמן. אנשים התחילו להיות יצירתיים – שמעתי על זוג שהחליט לעשות דייט בסופרמרקט. פשוט יצאו לקניות משותפות. שזה, אגב, אחלה דייט שבעולם, כי ככה מגלים הרבה על הצד השני. מה הוא אוהב לאכול ומה לא, אם הוא קמצן או פזרן.
"הייתה מישהי שהייתה איתי בקשר לאחרונה. הציעו לה בחור ממש מוצלח והיא יצאה איתו לדייט בערב. לא היה להם מקום לשבת בו, אז הם הלכו לתחנת דלק, קנו שם משהו וישבו בחוץ. היא אמרה שהפגישה הייתה כל כך קצרה שאי אפשר אפילו לקרוא לזה דייט. אחר כך הם נפגשו שוב בחוץ, ושוב היא הרגישה ששניהם סובלים ושהיא לא מצליחה להכיר אותו ככה לעומק. היא החליטה להיות יצירתית והצליחה למצוא איזה מתנ"ס שאפשר להיפגש בו, הביאה לשם גזייה והם הכינו מרק ביחד. זה היה הדייט הראשון שלהם למעשה. אז יש כאלה שמצליחים להיות יצירתיים, ולעומתם יש כאלה שפחות מצליחים".
ספיר וקסלר, סטודנטית בת 23, במקור מקדומים, סירבה לעצור את שטף הדייטים בגלל הקורונה. "לא היה שבוע שלא יצאתי בו לדייט", היא מספרת, "הכרתי מישהו בהתנדבות חקלאית. לא משנה כמה חמור היה הסגר, נפגשנו. היינו קובעים במקומות שאין בהם אכיפה, כלומר בכל נקודות התצפית של כביש 60. ממש חרשנו את הציר הזה – עלי, עופרה, בית־אל. ככה שרדנו חודשיים, עד שמיצינו גם את זה".
ד"ר ארי אנגלברג: "התחושה היא שאין איפה להכיר אנשים חדשים, והרבה חברים שלי מרגישים שזו שנה מבוזבזת. אצל הצעירים זה אולי פחות מורגש, אבל כשאת בת 39 וכל השנה עברה עלייך בלי אירועים זה יכול להיות ממש מייאש"
ומה עושים בדייט עצמו, מורידים מסכה?
"בדייט אני מורידה מסכה, אני יודעת שיש לי חברות שלא הורידו. באופן כללי כל ההתנהלות שלי בקורונה היא שאני לוקחת את הסיכון שאדבק כדי לשמור על השפיות שלי. עד כה לא נדבקתי ולא נכנסתי לבידוד, אבל זה באמת יותר מזל משכל".
יאללה, מיצינו
בתקופות מסוימות האתגר הגדול, באופן כמעט אבסורדי, היה להצליח לצאת בלי לקבל דו"ח. "היינו נפגשים בכל מיני מקומות בירושלים שהם לא ציבוריים", נזכרת ד', רווקה ירושלמית, "למשל באזור של מלחה שיש בו פחות נוכחות של משטרה. בסגר הראשון באמת הרגשתי שיש אכיפה על האזרח הקטן. הכי מוגזם שהיה לי זה שאמרתי לאבא שלי 'תקשיב, אם שוטר מתקשר, אז אתם גרושים ואני בדרך אליך'. ככה אמרתי להורים שלי".
יוסי וורוצ'רנסקי, רווק בן 38 מירושלים, מצא את עצמו עושה דייטים וירטואליים. "יש תסכול גדול", הוא מתאר, "אתה צריך לשבור את הראש, במיוחד בחורף. הייתה מישהי שהיינו בקשר חודשיים בסגר הראשון דרך הזום וזה היה ממש לא קל. אתה מנסה לאלתר וזה בסוף לא עובד. גם כשאתה נפגש זה תחת הגבלות וכל מיני ריחוקים למיניהם.
"אתה פוגש מישהי זרה ויושבים עם מסכות ובמרחק. זה די מבאס שיש מסכה ואי אפשר לראות את הבן־אדם, להתרשם מתווי הפנים שלו, אם הוא מחייך או לא, וזה יוצר סוג של מרחק. מעבר לזה אנחנו משתדלים למצוא מקומות שהם פתוחים או לא המוניים כדי שזה יעמוד בקריטריונים של הקורונה, ואין הרבה מקומות כאלו".
יש בוודאי גם חשש מהדבקה.
"החשש להידבק הוא אמיתי ורציני, במיוחד כשרוב הרווקים וגם אני עוברים בבתים של ההורים, מסתובבים ליד ההורים שלנו שנמצאים בקבוצות סיכון, ככה שזה מאתגר. אני יכול לספר על קשר אחד שבאמת היה אתגר, שגם ההורים שלה היו בקבוצת סיכון, וזה גורם לחשוב מה עושים ואיך עושים והאם אנחנו עושים את זה כמו שצריך. החשש תמיד נמצא באוויר".
בעיצומה של המגפה פתח וורוצ'רנסקי דף פייסבוק בשם "הדרך לדייט", דף שבו פנויים ופנויות חולקים ביניהם רעיונות על מקומות מעניינים שאפשר לצאת אליהם. גן סודי ליד שוק מחנה יהודה, פארק שצמוד לקניון הגדול בפתח־תקווה ואפילו קפסולות סגורות ומחוממות במתחם התחנה שהפכו ללהיט הרשמי עבור זוגות שמחפשים קצת פרטיות בקור הירושלמי.
"הרעיון התחיל מרצון לפתור לאנשים את הבעיה של לאן ללכת, ומשם זה התפתח לקהילה שפעילה גם בווטסאפ. אחת לשבועיים אנחנו מביאים מישהו שנותן כלים איך לפעול בצורה נכונה, באופן שמסייע להתקדם בהיכרות".
עם הזמן התפתח הדף והפך לבמה האולטימטיבית עבור מי שמעוניינים לפרסם "פוסט חשיפה". הכוונה היא לפנויים ופנויות שרוצים להציג את עצמם בשמם ותמונתם, לספר מה הם אוהבים ומה הם מחפשים, בעוד החברים משתפים את הפוסט עבור מתעניינים פוטנציאליים. "הפוסטים האלה זוכים להתעניינות גדולה במיוחד", מספר וורוצ'רנסקי, "היה אחד שקיבל אפילו עשרת אלפים כניסות".
גם באתרים הוותיקים נרשמה עלייה דרסטית בכניסות. "אני נתקל בגידול עצום של כניסות לאתר", מספר אסף נבון, מנהל אתר "שליש גן עדן". "הכניסות גדלו בקרוב ל־50 אחוז, וגם משך השהות של אנשים באתר גדל בצורה משמעותית. הרבה אנשים שהיו און־אנד־אוף, רגל וחצי בהיכרויות, בתקופה של הקורונה ממש התחילו לעבוד בזה, לטוב ולרע".
מה קרה פתאום?
"אפשר להניח שיש חור בלב. לאחוז גבוה של אנשים התפנה הזמן, חלקם גם נמצאים בחל"ת, ואתה מחפש מישהו שימלא לך אותו, שייתן לך משמעות. כל הדברים האלה שאין פתאום בעבודה".
אסף נבון, "שליש גן עדן": "ברבנות אומרים שיש פחות חתונות, אבל אצלנו באתר אנחנו שומעים על הרבה סיפורי חתונות דווקא בתקופה הזו. כמה שזה נשמע קלישאה, אנשים כן הבינו שבסוף המשפחה זה מה שנשאר"
באתר ניסו להתאים את הממשק לעידן הקורונה ופתחו אפשרות לשיחת וידאו או הקלטת וידאו. "דווקא הווידאו לא תופס", מודה נבון, "הבנים אוהבים דווקא הקלטות, אבל הבנות לא. בשונה מהרבה מדינות בעולם ההיכרויות שבהן מקובל להכיר בווידאו, בישראל זה פחות עובד. אני מניח שהסיבה היא המרחקים הקצרים כאן".
מה לגבי אחוז החתונות?
"אני יודע שברבנות אומרים שיש פחות חתונות, אבל אצלנו אנחנו שומעים על הרבה סיפורי חתונות דווקא בתקופה הזו. אני חושב שהקשרים שנכנסים אליהם בתקופה הזאת הם בעצימות גבוהה הרבה יותר. כמה שזה נשמע קלישאה, אנשים כן הבינו שבסוף המשפחה זה מה שנשאר, שזה מה שחשוב בחיים וכל הקלישאות נכונות. אני מדבר איתך על אנשים שממש באים אלינו בוכים ומבקשים שנעזור להם למצוא זוגיות. גם בפוסטים של חשיפה אנחנו מזהים עלייה. פעם לא הרבה היו מסכימים לפרסם את עצמם בפייסבוק, ומאז הקורונה התחילו לעשות את זה בכמויות. אנשים ממש הולכים על זה בכל הכוח, והתחושה היא שכל המגננות השתחררו".
משהו בתפיסה כלפי ההיכרויות גם השתנה?
"אנחנו רואים הרבה יותר ניסיונות לקשר רציני, גם מצד הגברים. מהבחינה הזו הקורונה עשתה טוב, אנשים פתאום תופסים את עצמם".
"אני חושב שהרבה אנשים נכנסו לחשבון נפש בתקופה הזאת", מוסיף וורוצ'רנסקי, "במיוחד החבר'ה שנמצאים בביצה. פתאום כל אחד ישב במקום שלו והבין שדי, הבנו את הקטע של הארוחות והחבר'ה. אחד הדברים שקורים בתקופה הזאת הוא שכל אחד אוכל את מה שהוא בישל. הקורונה משקפת את החיים שבנית לעצמך, ויש אנשים ממש בודדים שנגררו למצוקה. מי שאין לו משפחה חובקת היה בבעיה".
"אני מרגישה שאנשים הרבה יותר בדיכאון", מסכימה אבישג, "הרבה מהם לא עובדים וזה משפיע על הערך העצמי שלהם. פתאום כל מיני בחורים שהכרתי יצאו לחל"ת והם ממש נבוכים להגיד בפגישה שהם לא עובדים. כתוצאה מזה הם גם לא כל כך פעילים בדייט, כי האגו שלהם מאוד פגוע. אני יודעת על הרבה חברים רווקים שחזרו לגור אצל ההורים וזה הפך להיות גורם מכביד עבורם. הם לא מוכנים לצאת לדייט ולספר שהם גרים אצל ההורים כי בגיל 30 פלוס זה מביך. חלק מהם מעדיפים כבר לא לצאת בכלל".
מצד שני, היא מדגישה, "יש כאלה שדווקא מזרזים עניינים בגלל הקורונה. אני מכירה כמה חברים שהתחתנו לא מזמן, כאלו שהכירו ממש בתחילת הקורונה. אלו אנשים שאני מכירה כבר שנים ואני חושבת שאלמלא הקורונה הם לא היו מתחתנים. משהו בתקופה הזאת גרם להם להתמקד. זה מסוג האנשים שרואים את עצמם כרווקים מבוקשים. בימים רגילים כל בחורה היא לא מספיק מרגשת בשבילם, לא מספיק טובה או לא מספיק יפה. פתאום אין הרבה אפשרויות. הם לא יכולים לצאת לדייטים עם אנשים אחרים, אז אם יש להם את הבחורה או הבחור שפגשו בתחילת הקורונה, הם יותר יתמסרו אליו. כשאין לך ריבוי אפשרויות אתה טורח להכיר לעומק".
כמה אפשר להסתובב?
כשהאנתרופולוג ד"ר ארי אנגלברג מהמכללה האקדמית הדסה חיבר את הספר שלו על תופעת הרווקות בציונות הדתית, הוא לא דמיין שיבוא יום והמציאות תכתוב לו פרק נוסף. "רווקות מתמשכת בציונות הדתית: דתיות ואינדיבידואליזציה במודרנה המאוחרת", קוראים לספרו, ונדמה שכעת אפשר להוסיף לו כמה עדכונים.
"אם תלכי למרכז ירושלים, את תראי שם זוגות שמחפשים מקומות לשבת בהם", הוא מתאר את האווירה בעיר. "אתה עושה טייק־אוויי בעמק המצלבה ואז הולך לשבת שם בפארק, זה בהחלט מביא אותך למקומות שלא חשבת עליהם, וזה מביא גם ליותר אינטימיות. כי הולכים בחוץ, בחושך. אני למשל טיילתי עם מישהי בעין־כרם, שהיא עכשיו חשוכה ומסוגרת, ויש שם משהו אינטימי יותר מאשר בית קפה. אז במובן מסוים זה מזרז תהליכים. אני כבר לא מדבר על זה שאחרי שיצאת פעמיים־שלוש בחוץ, כמה אפשר להסתובב? אז אתה מגיע יותר מהר לבית ואז לפעמים גם האינטימיות מגיעה יותר מהר. יש כאלה שיגידו שבקטע לא טוב, אבל זה דווקא יכול לדחוף את הקשר קדימה. אני כבר שמעתי על בחורות שמתלבטות 'מה, אני אזמין אותם הביתה?' – ומצד שני, די, כמה אפשר להסתובב בחוץ?"
ד': "למדתי שלמשל בירושלים באזור של מלחה יש פחות נוכחות של משטרה. הכי מוגזם שהיה לי זה שאמרתי לאבא שלי 'תקשיב, אם שוטר מתקשר, אז אתם גרושים ואני בדרך אליך'"
אבל גם אם הקורונה יצרה הרבה הזדמנויות רומנטיות, טוען אנגלברג, האווירה הכללית היא שהביצה די התייבשה לה פתאום. "למרות שהעניינים יכולים להתקדם מהר יותר, באופן כללי התופעה היא הפוכה. מדברים שאני שומע מידידות וחברים סביבי, התחושה היא שאין איפה להכיר אנשים חדשים, כי אין אירועים, וגם ארוחות השבת הצטמצמו מאוד והפכו להיות כמו ב'סרוגים'. אותה חבורה של ארבעה־חמישה אנשים שמספרים לעצמם שהם קפסולה ונפגשים כל הזמן. אבל מה שהיה ב'סרוגים' לא באמת דומה למציאות – כי במציאות ההרכבים היו משתנים, ככה היו מכירים, ופתאום זה נפסק. גם השיעורים וערבי השירה נפסקו, והרבה חברים שלי מרגישים שזו שנה מבוזבזת. אצל הצעירים זה אולי פחות מורגש, כי כשאתה בן 28 והפכת ל־29 אז בסדר. אבל כשאת בת 39 ופתאום את הופכת ל־40, וכל השנה עברה עלייך בלי אירועים, זה יכול להיות ממש מייאש".
"חלק מהחבר'ה פשוט החליטו שהם מפסיקים את החיפוש", מספרת הראל, "זה גרם לנו לחשוב על פלטפורמות להכיר. התחלנו לעשות זום־דייטים – חילקנו אותם לפי קטגוריות של גיל, השתייכות סקטוריאלית וכו', ועשינו מפגשים קבוצתיים. לפעמים חילקנו אותם לחדרים, אבל מה שחשוב הוא שפתאום הייתה להם פלטפורמה להיפגש ולהכיר ולשתף מה עובר עליהם. עשינו להם פעילויות כיפיות וקהילתיות ובאמת יצאו מהמפגשים האלה כמה היכרויות. נרשמו לאירועים האלה מאות אנשים, יכולת ממש לראות כמה הביקוש לאהבה לא מסתיים גם בקורונה.
"עם הזמן הבנו שאנחנו צריכים בכל זאת להפגיש אותם פנים מול פנים, ואז עלינו על העניין הזה, שבעצם בחקלאות אפשר להתנדב ואז נחשבים לעובד חיוני, ועל הדרך אפשר להכיר ככה אנשים. יצרנו קשר עם כל מיני מקומות שזקוקים לידיים עובדות והתחלנו לארגן מפגשים סביב ההתנדבות".
ויש גם את אלו שפתחו את ביתם וליבם עד הסוף. תהילה פרל מירושלים, אמא עסוקה לילדים קטנטנים, מתחזקת עמוד פייסבוק שוקק בשם "דייטים ביתיים בקורונה", שמקשר בין זוגות שמחפשים מקום לדייט ואנשים שמוכנים לתרום את ביתם למפגש. "אנשים מארחים בבתים, בקליניקות, במרפסות, בחדרי אירוח, בכל מה שאפשר", היא מספרת.
הרעיון הבשיל בעקבות מפגש עם האחיינית שלה. "יום אחד היא נכנסה לפה, וכששאלתי אותה מה נשמע ואיך הולך עם הדייטים היא אמרה לי 'איזה דייטים ואיזה נעליים? לא מספיק שיש סגרים ואי אפשר להיפגש עם אף אחד, גם בין הסגרים את רוצה להיפגש ואין איפה. כמה אפשר לשבת באוטו?'. ממש התביישתי, כי לא חשבתי על זה בכלל. הצעתי לה שתבוא אליי עם הדייט שלה ואנחנו נפנק אותם במרק וקפה, העיקר שתמשיך להכיר. היא כל כך התרגשה, והייתי בהלם מזה כי הייתי בטוחה שהיא תגיד 'מה, נראה לך שאני באה לדודה שלי?'
"מההתרגשות שלה הבנתי את גודל המצוקה והחלטתי לפתוח את הדף הזה. אנשים כותבים שם על הזוגות שהתארחו אצלם, על המכתבים שהשאירו, וזה מחמם את הלב. המארחים מפנקים הרבה מעבר למה שהם חייבים. בכל מקום שהזוגות באים אליו מחכה להם שם קפה או מרק או פינוקים אחרים".
ויש לזה ביקוש?
"הרבה מעבר למה שחשבתי. יום אחרי שפרסמתי את הרעיון, מישהי באיזו גבעה בחור ליד שכם כתבה חצי בצחוק 'מוזמנים אלינו'. אחר כך היא סיפרה שבאותו יום שלושה זוגות ביקשו לבוא אליהם. מישהי אחרת כתבה שמאז שהיא פרסמה בקבוצה לפני חודש וחצי, אין יום שהיא לא מארחת במקביל כמה זוגות – חלק במפלס העליון של הבית וחלק במפלס התחתון שלו. מישהי שגרה בכלל בחו"ל, אבל יש לה בארץ הורים מבוגרים, פרסמה בשמם שהם מוכנים לארח דייטים. היא מספרת ששלושה זוגות ביום מתקשרים לשם ומבקשים לבוא להתארח, וזה החזיר להם את שמחת החיים".
הראל מסכמת: "הייתי אומרת שאמנם קשה יותר להכיר בתקופה הזאת, אבל לאלה שכבר הצליחו להיפגש הקשרים הפכו להיות יותר ממוקדים ומעמיקים. הבדידות פתאום הורגשה יותר, וזה בהחלט יצר שינוי בסדרי עדיפויות אצל הרבה אנשים".
