ענף גלישת הרוח נחשב כבר שנים ארוכות לאחד המצליחים בספורט הישראלי. דור אחרי דור גדלים בארץ גולשים שמגיעים לפסגות הגבוהות ביותר. בראש הפירמידה עומד גל פרידמן, הישראלי היחיד שזכה עד כה במדליית זהב אולימפית, באתונה 2004 (נוסף על מדליית ארד במשחקי אטלנטה 1996 וזהב באליפות העולם ב־2002). שחר צוברי זכה במדליית ארד באולימפיאדת בייג'ינג 2008 ובשתי אליפויות אירופה, לי קורזיץ הוכתרה ארבע פעמים כאלופת העולם, וגם עמית ענבר (פעמיים אלוף אירופה) ונמרוד משיח נחשבו בתקופתם לגולשים ברמה הגבוהה בעולם. לפי כל הסימנים, הבא בתור ברשימה המכובדת הזו הוא יואב כהן, גולש בן 21 שזכה בסוף חודש נובמבר בתואר אלוף אירופה לבוגרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ
– דעה: הפרסונליזציה של הפוליטיקה הישראלית יצאה משליטה
– "הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון
כהן, שהיה הראשון אי פעם שזכה באליפויות העולם לגילי 15, 17 ו־19, זכה בתואר הבוגרים החשוב הראשון שלו באליפות שנערכה בווילאמורה שבפורטוגל. מה שהפך את האירוע למיוחד אפילו יותר הוא העובדה ששחר צוברי סיים כסגן שלו וקטף את מדליית הכסף. "לעמוד עם שחר על הפודיום – כשלצידנו אלוף העולם ההולנדי, קירן בדלו, שהפך כבר לאגדה בענף – זו הייתה ממש הגשמת חלום עבורי. אלו ספורטאים שאתה מסתכל עליהם מלמטה, או רק במחשב בבית. להיות שם מעל שניהם היה פשוט מדהים. תוך כדי שירת 'התקווה' הסתכלתי לצדדים ורק רציתי שמישהו כבר יצבוט אותי כדי שאתעורר", נזכר כהן ברגע השיא עד כה בקריירת הגלישה שלו. "אליפות אירופה זו תחרות של חמישה ימים עם לחץ מצטבר, ואחרי שסיימתי בכל יום במקום הראשון בדירוג הכללי, הלחץ רק גבר. ככה הגעתי לשיוט המדליות. ואז, כשהכול הסתיים, ברגע אחד כל הלחץ ירד ממני, ובמקומו הרגשתי שמחה. זה היה כיף אדיר ותחושה שלא אשכח גם בעוד עשור".
הזכייה העניקה לכהן גם הכרה וחשיפה תקשורתית נרחבת. "אחרי שזכיתי באליפות העולם לנוער הגיעו אליי פניות מהתקשורת, אבל אי אפשר להשוות את זה לזכייה הנוכחית באליפות אירופה", הוא אומר, "ההישג יצר באזז שלא חוויתי בחיים, אנשים ברחוב החלו לפנות אליי וזה משהו שאני לא רגיל אליו ועוד לא החלטתי אם אני אוהב. מבחינת התחושה שלי כבר המשכתי הלאה וכל מה שקרה שייך לעבר".
הזכייה בתואר האירופי היא חותמת עבור כהן, שהשלים בהצלחה, בזמן קצר יחסית, את המעבר המורכב בין התחרויות בגילים הצעירים לעולם הבוגרים. "הרמה הגבוהה שהפגנתי בגילים הצעירים הובילה לכך שלחלק מהתחרויות הגדולות הגעתי כמועמד לניצחון, וגם הצלחתי לעמוד במטרה. בשנה הראשונה שלי בבוגרים, לפני שנתיים וחצי, גלשתי טוב, אבל מהר מאוד גיליתי שאם אתה לא מדייק ברמה הזאת אתה פשוט נשאר מאחור", מנתח כהן, "ההבנה הובילה לסדרת התאמות בעבודה היומיומית שלי. ברמת הבוגרים אתה חייב להשקיע ולהיות טוב בכל אימון בלי יוצא מהכלל, במקביל לעבודה יסודית על החוף – חיזקתי את הגוף, שיניתי הרגלי תזונה, שמרתי על חיים ספורטיביים והתחלתי להתאמן בריכוז מנטלי גבוה יותר, כדי להגיע לתחרויות בפוקוס מקסימלי. העבודה הזו כללה גם מדיטציות, אמבטיות קרח וקריאה של הרבה ספרים בנושא".
לטפס על החרמון בבגד ים
במקביל לעבודה המאומצת כדי להתאים את עצמו לרמה הנדרשת בתחרויות השיט לבוגרים, החל כהן לסבול מקשיים פיזיים. "שבועיים לפני אליפות העולם בשנה שעברה, סבלתי מבעיה רפואית שגרמה לי לכאבים נוראים והובילה אותי לניתוח ולתהליך החלמה. זה גרם לכך שהגעתי לתחרות בכושר לא מספיק טוב. זה קרה לי בגלל לחץ, עומס מנטלי וחוסר תקשורת ביני ובין הגוף שלי. כמה חודשים אחרי הניתוח, הבעיה הרפואית שוב חזרה לפני תחרות, והבנתי שאני חייב לעשות שינוי בחיים. החלטתי לוותר על ניתוח נוסף והתחלתי לחפש דרך אחרת לטפל בבעיה", מספר כהן, "ואז מצאתי את ארי גיטלבנד, ספורטאי בעברו שעובד בשיטת וים הוף (Wim Hof), שהיא שיטת נשימות שמשנה את גלי המוח. במהלך התרגול אתה נושם וחושב על כל מיני דברים, ובסיום אתה נכנס לאמבטיית קרח. המוטו שעומד מאחורי השיטה הוא שזה שכואב לי לא אומר שאני סובל. הכאב עוזר לך לשרוד, אבל זה עדיין לא אומר שאתה חייב לסבול בגללו. בתוך חודש מהרגע שהתחלתי לתרגל את השיטה נרפאתי, ומאז, עם עבודה יומיומית, החיים שלי השתנו לחלוטין. עכשיו בחורף אנחנו מתכננים לטפס את החרמון בבגד ים ובכובע גרב. אלו חוויות שמחזקות מאוד את הגוף ואת הנפש".
"בגיל שבע בן–דוד של אבא שלי לקח אותי לקייטנת גלישה, ומאז כל מה שרציתי זה לגלוש. אני והים זה פשוט אחד, ואם אני נוסע לחופשה ואין חוף בקרבת מקום, אני פשוט משתגע. אני חייב את האקסטרים ואת האדרנלין, והים נותן לי את זה"
גורם נוסף שעוזר לו מבחינה מקצועית היא העובדה שבשנים האחרונות חזר ענף הגלישה המקומי לעבוד בשיטת הנבחרות, שהצליחה בעבר, הופסקה לתקופה ארוכה וחודשה שוב לפני כחמש שנים. "גילי אמיר, שסיים לאחרונה את תפקידו כיושב ראש איגוד השיט, היה זה שהחליט להחזיר אותה אחרי כמה שנים אפורות שעברו על הענף, ואני הצטרפתי אליה לפני שלוש שנים", מסביר כהן, "אנחנו היום חמישה גולשים צעירים ומוכשרים, שזוכים למעטפת כלכלית ועובדים לפי תוכנית עבודה מסודרת עם המסלול שמכוון לדבר אחד – הצלחה. זה עובד טוב, כשכולם רתומים למשימה, אבל זה עדיין שונה מנבחרת של כדורסל או כדורגל, כי בסופו של דבר אנחנו ספורט יחידני – ולכאורה אם גולש כמו צוברי מצליח, אז זה בעצם כישלון שלי. אבל אם מצליחים לבודד את זה מבינים שאם הוא ינצח אותי, אני אנצח אותו וביחד ננצח את כל העולם – זה מצוין, וזה בדיוק מה שקרה באליפות אירופה האחרונה".
מאמן הנבחרת הוא גור שטיינברג, שכבר שנים נחשב לדמות מקצועית דומיננטית בענף, ובין השאר הוביל את גל פרידמן להישגיו הגדולים. "לשטיינברג יש רזומה מרשים מאוד. הוא לא מאמן שהעבודה איתו קלה ולא כזה שיגיד לך את מה שאתה רוצה לשמוע. הוא האדם הכי תחרותי והישגי שאני מכיר, והוא לא יפחד ללכת איתך ראש בראש", מתאר כהן את העבודה המשותפת, "ההצלחה שלי היא ההצלחה שלו. ברגע שאתה יודע שמבחינתו המדליה היא הדבר החשוב ביותר, קל יותר ללכת אחריו ולסמוך עליו".
בסוף פברואר שעבר נקבע שצוברי יהיה שוב הנציג שלנו במשחקים האולימפיים בטוקיו – אבל דחיית האולימפיאדה בצל משבר הקורונה הובילה את איגוד השיט לפתוח מחדש את המאבק על הכרטיס היחיד למשחקים. צוברי עדיין מוביל בבטחה במרוץ. "הופתעתי מאוד שדחו את האולימפיאדה ופחות הופתעתי מההחלטה לפתוח את המרוץ להשגת הקריטריון מחדש, כי הגישה של גור היא תחרותית וקשוחה, והייתה לי הרגשה שהוא ישאף לזה שהנבחרת תשמר עוד שנה במתח תחרותי כך שכולם ירצו לנצח", אומר כהן, "יומיים אחרי החזרה מאליפות אירופה כבר חזרתי להתאמן, כי בעוד שלושה חודשים תתקיים שוב אליפות אירופה, התחרות החשובה ביותר שהייתה לי עד היום, שתקבע באופן סופי מי יהיה זה שייצג אותנו בטוקיו".
אתה מאמין שיש לך סיכוי לעבור את צוברי ולנסוע לטוקיו?
"מבחינתי הכול מתחיל באמונה. המטרה שלי היא לנצח באליפות הבאה, בתקווה שזה יספיק לי כדי להעפיל למשחקים, ופחות משנה לי מה צוברי יעשה. חשוב לי להמשיך במומנטום, ואין לי שום כוונה להיכנס לאופוריה בעקבות ההישג שלי. זה אכזרי שיש רק נציג אחד למדינה במשחקים האולימפיים, אבל בכל שנה יש גם אליפויות אירופה ואליפויות עולם ומספיק הזדמנויות להראות את היכולת של כל אחד".
בעבר היה דם רע בין שני הגולשים שהתמודדו על הכרטיס הבודד. איך הקשר שלך עם צוברי?
"בהתחלה היה מוזר לי לעבוד איתו, כי הוא דמות לחיקוי עבורי מגיל 11. אבל אני חייב להגיד שמהרגע הראשון הוא הסתכל לכולנו בגובה העיניים והיום הוא כמו אח גדול שלי. בארץ, אם יש סערה אנחנו הולכים לגלוש יחד, ובחוץ לארץ אנחנו ישנים באותה דירה, אוכלים יחד ויוצאים למסיבות בימי שגרה. אנחנו חברים טובים, אין שום דם רע. הקשר בינינו מדהים ואני אוהב מאוד שזה ככה. שחר נמצא בשלב אחר בחיים ויכול להיות שפער הגילים עוזר, אבל אני לא יודע איך הייתי מרגיש אם הייתי מתחרה מול גולשים שצעירים ממני ב־12 שנים, בטח כאלה שהיו בני עשר בערך כשזכיתי במדליה אולימפית".
עד כמה משבר הקורונה הפריע לעבודה השוטפת שלך?
"השביתו אותנו רק בשבוע וחצי הראשונים, אבל אחרי זה קיבלנו אישורים ושקט תעשייתי לעבוד קשה. ידענו שזה הזמן שלנו לדחוף קדימה, בזמן שבאירופה רבים מהגולשים מושבתים".
מאוהב בים
יואב כהן נולד באוגוסט 1999 והוא בנם המשותף היחיד של חננאל, בעל חברת בנייה, ואיזבל שעבדה בעבר כעיתונאית בצרפת. עד גיל שנתיים הוא חי עם הוריו בקרוון בגני־יהודה. לצידו גדלה אחותו הגדולה עדי, בתה של איזבל מנישואיה הראשונים, והיום אם לשלושה ילדים. בגיל שנתיים עברה המשפחה לטובת בית קבע ביישוב קדימה. "כבר בתור ילד צעיר אהבתי מאוד את הים והייתי מחובר לטבע. אהבתי ללכת יחף ולטפס על עצים. חיפשתי צבים בחולות ונהניתי מאוד לטייל, ובמקביל הלכתי לחוג קראטה ושיחקתי כדורגל", הוא נזכר, "בגיל שבע בן־דוד של אבא שלי לקח אותי לקייטנת גלישה, ומאז כל מה שרציתי זה לגלוש. גלישת רוח מתחילים בדרך כלל רק מגיל עשר, הייתי קטן וצנום וכולם המליצו לי לעזוב את זה, אבל אני התעקשתי וקיבלתי אישור מיוחד להתחיל להתאמן. אני לא באמת יודע מה חיבר אותי לזה כל כך, אבל מבחינתי אלו החיים שלי.
"עד שהתחלתי להשיג תוצאות ונכנסתי לסגל האולימפי, עיקר ההוצאה נפלה על ההורים שלי. אם אתה רוצה להיות אלוף עולם אתה צריך להשקיע כסף פרטי. אין לי כוונה להתעשר מהמקצוע שלי, אני עושה את זה כי זה מה שאני אוהב"
"אני והים זה פשוט אחד, ואם אני נוסע לחופשה ואין חוף בקרבת מקום, אני פשוט משתגע. לא כיף לי. אני חייב את האקסטרים ואת האדרנלין, והים נותן לי את זה. אני אוהב גלישת גלים וגלישת רוח, וכל מה שקשור למים הוא מהנה עבורי. אני מניח שגם העובדה שגיליתי שאני טוב ותחרותי תרמה לכל זה, ומשלב מסוים היה ברור שאלו החיים שאני רוצה".
כהן התאמן בהפועל שדות־ים וכבר בגיל צעיר בלט בתחרויות שבהן השתתף. "יצאתי בפעם הראשונה לתחרות בחו"ל כשהייתי בן 12 וחצי, זו הייתה אליפות אירופה עד גיל 15 בספרד וסיימתי במקום השני. שנה אחר כך כבר זכיתי בפולין באליפות העולם עד גיל 15. כבר אז הייתה לי מטרה לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין בצבא, בהבנה שזה מה שאני רוצה להמשיך לעשות", הוא מספר, "במשך שנים, אבא שלי שעבד בתל־אביב היה צריך לצאת מהמשרד מוקדם ארבע פעמים בשבוע כדי להסיע אותי לשדות־ים, לחכות שלוש שעות כשאני במים, ואז להחזיר אותי הביתה. בשלב מסוים הבנו שזה לא עובד ככה, וכשהייתי בן 14 שכנעתי את כל המשפחה לעבור מקדימה לקיסריה. מאז כל היום הייתי בים".
ההשקעה הגדולה באימונים ובמסעות לחו"ל הקשתה על כהן לשלב בין הגלישה ללימודים. "היה לי מחנך מיוחד במינו, שאמר לי שהחלום שלי צריך להיות בעדיפות ראשונה ורק אחרי זה הלימודים. הוא אמר שתעודת בגרות תמיד אפשר להשלים, ושלא ארגיש רע בגלל זה ואסבול", הוא מספר, "לאורך השנים פספסתי המון ימים בבית הספר, ובשנה האחרונה בתיכון לא הייתי בחלק מהבגרויות ובאף אחת ממסיבות הסיום. בגילים האלה מבחינתך הלימודים הם החיים עצמם, והמחנך עזר לי לקבל פרופורציות ולהבין שמה שאני עושה הוא מיוחד. בפועל שמעתי לעצתו ועשיתי את המיטב שיכולתי. לא סיימתי עם בגרות מלאה, אבל אני לא מתחרט על כלום, ואשלים את זה בהמשך".
ההישגים של כהן סייעו לו לקבל את המעמד של ספורטאי מצטיין, ואת שירותו הצבאי העביר בחיל הים. "התפקיד שלי היה לתקן את סירות הגומי של החובלים", הוא צוחק, "גם כאן זכיתי למפקד נהדר, שהבין את מה שאני עושה ונתן לי את החופש שהייתי צריך. אתה לא באמת תורם לצה"ל כספורטאי מצטיין, זה עומס למערכת ועומס בשבילך, אבל הגענו לעמק השווה".
הוא הוכתר כאמור כאלוף העולם בגילי 15 ו־17, אבל מה שחשף אותו לראשונה לעין הציבורית הייתה הזכייה באליפות העולם לנוער בסין ב־2017. "זה נחשב להישג איכותי כי גלשנו על דגם יוקרתי, כמעט זהה לזה של הבוגרים, רק טיפה קטן יותר", הוא מסביר, "האמת היא שבכלל לא הייתי אמור לנסוע לתחרות הזו, כי מישהו אחר עבר את המבחנים כדי לנסוע לשם, בזמן שהתגייסתי ועשיתי טירונות. בסוף הוא ויתר על הנסיעה, עשיתי את המבחנים בלי להתאמן כמעט חודש, ניצחתי ויצאתי לאליפות. זו הייתה תחרות כיפית ושמחתי מאוד לנצח בה".
מאה אלף שקל בשנה
ההשקעה לאורך השנים כרוכה גם בהוצאה כספית לא מבוטלת. "מדובר בסדר גודל של מאה אלף שקל לשנה, ועד שהתחלתי להשיג תוצאות ונכנסתי לסגל האולימפי, עיקר ההוצאה נפלה על ההורים שלי", הוא מספר, "אם אני משווה את עצמי לשאר גולשי הרוח בעולם, הדרך שלי לא הייתה קשה יותר מבחינה כלכלית. בכל מקום יש מועדון שעוזר מעט, איגוד ששולח לשתי תחרויות בשנה בעולם, ואם אתה רוצה להיות אלוף עולם אתה צריך להשקיע כסף פרטי. ענף הגלישה לא דומה לכדורסל או לכדורגל, שם הכוכבים מרוויחים המון. אין לי כוונה להתעשר מהמקצוע שלי, אני עושה את זה כי זה מה שאני אוהב".
יש לך היום את כל המעטפת המקצועית שאתה צריך כדי להצליח?
"אני מקבל היום את כל מה שאני צריך כדי לעבוד בשקט, וחשוב לי שאיגוד השיט, הוועד האולימפי ובנק פועלים שמסייעים לי יוזכרו בהקשר הזה. אין ספק שספונסר נוסף היה מאפשר לי לקנות עוד ציוד ולצאת לעוד מחנות אימון, אבל כרגע אני מסודר אז אין לי סיבה לקטר".
עד כמה היה לך קשה לוותר לאורך השנים על חיים רגילים של צעירים כדי להצליח כגולש?
"החיים שלי באמת שונים משל החברים שלי, אבל על כל מה שאני מוותר מכיוון אחד, אני מרוויח מכיוון אחר. אני מתאמן ועובד קשה, אבל בשבילי זה משחק שאני מקבל עבורו כסף וחשיפה, ואין לי סיבה להתלונן. כשחבר שלי מתאמן בצבא במשך חצי שנה על מבצע שבו יסכן את עצמו במדינה זרה, הוא חוזר הביתה והוא לא יכול לספר אפילו לאמא שלו. כשאני מתאמן לתחרות במשך אותו זמן אני נוסע לחו"ל, גולש בים ואוכל במסעדות, וכשאני זוכה בתחרות כל המדינה חוגגת איתי".
לאחר אולימפיאדת טוקיו יוחלף הניל פרייד, הדגם שעליו גולשים כהן וחבריו ב־15 השנה האחרונות, בדגם חדש בשם Starboard ifoil. "הדגמים שונים לחלוטין, אחד על המים והחדש מרחף באוויר, וגם מי שלא מבין בתחום יבחין בהבדל בקלות. כרגע באימונים, כמו בתקופת טרום עונה, אני משלב בין הגלשן הנוכחי לחדש, שעליו אתחרה לקראת משחקי פריז 2024".
על מה אתה חולם?
"החלום שלי הוא לזכות במדליית זהב אולימפית. זו הסיבה לכך שאני קם כל בוקר בשש ומתאמן פעמיים ביום, חמש פעמים בשבוע. התבגרתי מאוד בשנים האחרונות, מאז שעברתי לתחרויות הבוגרים, וזו המטרה הגדולה והעיקרית שלי בקריירה".
"בהתחלה היה מוזר לי לעבוד עם שחר צוברי (למעלה), כי הוא דמות לחיקוי עבורי מגיל 11. היום הוא כמו אח גדול שלי. אנחנו חברים טובים, אין שום דם רע. הקשר בינינו מדהים ואני אוהב מאוד שזה ככה. שחר נמצא בשלב אחר בחיים ויכול להיות שפער הגילים עוזר"
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אם היה אפשר הייתי בוחר בשש. הגשמתי חלום בזכייה באליפות אירופה, ואני מאמין שברגע שאתה לוקח דברים בפרופורציות ויש לך פרספקטיבה נכונה, הגדולה היא להיות שמח כמה שאפשר. צריך להסתכל על התמונה הגדולה, להכיר תודה על הרגע, וגם אם לא הייתי מסיים ראשון באליפות אירופה כנראה הייתי אומר לך את אותו הדבר".
