גם "ליידי בירד" וגם "אני, טוניה" כיכבו בטקס האוסקר שהתקיים לפני כשבועיים. אבל בין שני הסרטים ישנו חיבור מהותי יותר מעונת הפרסים – שתי הגיבורות הצעירות מגיעות ממשפחות עניות ממעמד הביניים האמריקני, ובמרכז העלילות נמצא הקשר המורכב והמעצב שבין הגיבורות לבין האמהות התובעניות שלהן.
כריסטין "ליידי בירד" מקפירסון היא נערה בת 17 מסקרמנטו שבקליפורניה. היא רוצה לעוף ולפרוח לקולג' רחוק, אך בינתיים עליה לשרוד את שנת הלימודים האחרונה בתיכון הקתולי שלה. שנה שמספקת לה שפע חוויות התבגרות מכוננות. סרטה הראשון של השחקנית והתסריטאית גרטה גרוויג הוא דרמת התבגרות קומית עצמאית ויש בה בדיוק את כל מה שאתם מצפים למצוא בסרט מהסוג הזה.
מקסים וחביב ככל שהוא, לא ממש ברור מדוע החליטו המבקרים והאקדמיה לחבק את הסרט כה חזק עד כי בשלב מסוים לאחר יציאתו הוא היה המתחרה המוביל לזכייה השנה באוסקר. ההסבר היחידי המניח את הדעת הוא שוב האלמנט הפוליטי – העובדה שהסרט נכתב ובוים על ידי אישה, מכיל שתי הופעות מרנינות להפליא של שחקנית צעירה ומבוגרת, והעיקר – עלה בטיימינג מושלם במקביל למפץ תנועת ה־MeToo#. אחרת, כיצד ניתן להסביר את ההתעלמות המוחלטת של האקדמיה מתאומו הזהה שיצא בדיוק שנה קודם – "17 עד הסוף", סרט התבגרות מעולה שנכתב ובוים לראשונה על ידי אישה וגם הגיבורה בת ה־17 שלו נאלצת להתמודד עם כל מה שאתם מצפים ממנה בשנתה האחרונה בתיכון.
קשה להאמין כמה קווי עלילה זהים מופיעים בשני הסרטים ועד כמה הכנוּת והטון הקומי־מלנכולי של שניהם דומה. אם יש משהו שנותן ל"ליידי בירד" יתרון הוא דווקא דמות אמה של הגיבורה, בכיכובה של לורי מטקאלף המעולה. הניסיון שלה לתמרן בין אהבתה לבתה, הרכושנות שלה כלפיה והבושה שהיא חשה כשהיא צופה על חייה שלה דרך עיניה של ליידי בירד, יוצרים בליל רגשות אמביוולנטיים שמהווה הישג של כתיבה ומשחק. אין ספק שמטקאלף הייתה ראויה יותר לזכות בפרס שחקנית המשנה מעמיתתה אליסון ג'אני, שזכתה על תפקידה הדומה כאמה של טוניה הארדינג.
כמו ליידי בירד, גם גיבורת "אני, טוניה" גדלה בבית "בצד הלא נכון של המסילה". אלא שכאן נגמר הדמיון, שכן חייה של טוניה הארדינג היו קשים בהרבה. אמא מתעללת, חבר ואז בעל מכה וסביבה עוינת באופן כללי היו מנת חלקה כל חייה. מזל שהבמאי קרייג גילספי בחר להקל על הצופים ולספר את סיפורה במכחול הקומדיה השחורה. הארדינג הייתה עילוי על רחבת הקרח אבל ב־1994, עת ניסתה להעפיל למשחקים האולימפיים בלילהאמר, שכר בעלה דאז כמה בריונים שיפצעו את מתחרתה העיקרית בקבוצה, ננסי קריגן.
הסרט עוקב אחר חייה של הארדינג מילדותה ועד לתוצאות אותה תקיפה עגומה, שאמנם לא נעשתה בהוראתה של הארדינג אך עדיין הייתה מקובלת עליה. ההברקה של הסרט היא כאמור סגנונו, שמצליח להקהות את הכאב אך לא להעלימו. בכך, מאפשר הסרט לצופה לחוות את החיים מנקודת מבטה של הארדינג המחוספסת שמצליחה להיות חזקה למרות תלאות חייה. יחד עם זאת, הסרט אינו מקל ראש באישיותה הנפיצה ומקיים מהלך צפייה המאזן היטב בין שיפוטיות מחד ואמפתיה מנגד, כלפי הגיבורה. מרגו רובי הפנטסטית קיבלה מועמדות מוצדקת לאוסקר ואין מקום לדאגה – היא עוד תיקח את הפרס שלה בעתיד הקרוב. מי שפחות ראויה לזכייה היא אליסון ג'אני כאִמה. תפקידה הצעקני בהחלט מושך תשומת לב אבל כל הרעש אינו מצליח להסתיר את העובדה שדמותה נותרת לא לגמרי ברורה ובאין פתרונות תסריטאיים, שחקנית טובה יותר הייתה מציעה לצופים תשובות משלה.
ליידי בירד ארה"ב 2017, במאית: גרטה גרוויג 94 ד'
אני, טוניה ארה"ב 2017, במאי: קרייג גילספי 120 ד'
