לִוִּית אוֹתִי, אַרְצִי, בְּלֹבֶן שְׁקֵדִיָּה/ בְּזֹהַר חַמָּתֵךְ וּמֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ/ וְשִׁיר נָתַתְּ בְּפִי, הוּא שִׁיר הַהוֹדָיָה/ לְהַשְׁמִיעוֹ הַרְחֵק, הַרְחֵק מִגְּבוּלוֹתַיִךְ./ וְהוּא שָׁמוּר בַּלֵּב, זֶה שִׁיר הָרְגָבִים/ וּבְרַחֲבֵי נֵכָר מוֹלֶדֶת יַעַטְפֶנּוּ/ וְרִבְבוֹת אַחַי, בָּנַיִךְ הַטּוֹבִים/ יַקְשִׁיבוּ לוֹ דּוּמָם וְיִרְגְּעוּ מִמֶּנּוּ./ וְעֵת נָשׁוּב, אַרְצִי, שְׂבֵעֵי גַּעְגּוּעִים/ צְמֵאִים לְחַמָּתֵךְ, לְשֶׁפַע טוֹבוֹתַיִךְ/ יֻחְזַר לָךְ אָז הַשִּׁיר מִלֵּב בָּנִים גֵּאִים/ וְטוֹב יִהְיֶה לִצְעֹד בְּרַחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ ("שיר הודיה", מרדכי זעירא)
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דור משופר: מדען או גיבור על?
– השלום בין רבני איחוד האמירויות מתרחק
– נתניהו כופר באישומים: לא נחקרתי על האירועים
יום אחד בעיצומו של החורף זה קורה. העצים הצנועים שבצידי הדרכים, עצי השקד, שכלל לא הבחנו בהם, ממהרים להנץ. הם מדליקים המוני פנסים לבנים־ורדרדים, ממלאים את הלב שמחה ומבשרים את בוא החג.
פריחת השקד המתרחשת בעיצומו של החורף, לפני פריחת שאר עצי הפרי הנשירים, הפכה להיות סמל של ט"ו בשבט, החג הארץ־ישראלי המחודש. במקורות המסורתיים נזכר ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן", אחד מארבעה ראשי שנים הנמנים במשנה (ראש השנה א, א). למועד זה ישנן השלכות הלכתיות לגבי המצוות התלויות בארץ, אך הוא מעולם לא נכלל בין החגים המרכזיים. ביום זה נהגו להרבות באכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. מקובלי צפת תיקנו במאה ה־17 סדר ט"ו בשבט, הדומה בתבניתו, אך לא בתכניו, לסדר פסח.
ט"ו בשבט עלה לגדולה בד בבד עם שיבת עם ישראל לארצו. החלוצים רצו לייסד בארץ חיים בעלי זיקה יהודית ברוח תנ"כית. כלומר, לרופף את הקשר למצוות ולתורה שבעל פה שסימלו את רוח הגלות, ולחזק את הקשר לארץ, להיסטוריה ולעבודת האדמה. ברוח זו עיצבו מחדש את המסורת. כך הפך חג מתן תורה לחג הביכורים, חוּדש טקס הנפת העומר בפסח ועוד.
ט"ו בשבט נפל לידיהם כפרי בשל – מועד בודד בחודש שבט, שאינו עמוס במצוות ובמנהגים, ושמתקשר מעצם טבעו לעבודת האדמה ולאהבת הארץ. החל מסוף המאה ה־19 התחדשו מנהגים מתוקים, כמו נטיעות המוניות. מדי שנה יצאו הילדים לטעת עצים, אף שהעצים סבורים שזה אינו המועד המתאים בשנה, וגם המורות והאימהות יודעות שהוא מוּעד לגשמים ולבוץ. "כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים: רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד, מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר, מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר – בְּט"וּ בִּשְׁבָט! בְּט"וּ בִּשְׁבָט!"… (מילים: יצחק שנהר, לחן: ידידיה אדמון). כך שרנו בילדותנו, והיטיב להגדיר עלי מוהר: "כך זה היה, פשטות רכה/ זה הצטייר בילדותנו/ שהייתה יפה".
עץ השקד היה למייצג הרשמי של ט"ו בשבט. הכינוי "שקדייה" שדבק בו חודש כנראה על ידי לוין קיפניס, הסופר ומשורר הילדים הפורה, חתן פרס ישראל. משנת תרע"ט (1919) ועד היום שבים ילדי הגן ובידם פיסת קרטון שעליה מודבקים אניצי כותנה ("צמר גפן") ובכך ממלאים מצווה נוספת ממצוות החג. כמאמר השיר הנצחי: "השקדיה פורחת/ ושמש פז זורחת,/ צפורים מראש כל גג/ מבשרות את בוא החג/ ט"ו בשבט הגיע/ חג לאילנות" (מילים: י. דושמן, לחן: מ. רבינא).
העצים מתבוננים בי
וינסנט ואן גוך (1890־1853) היה אחד האמנים האהובים ביותר ביישוב העברי. יצירתו השפיעה על אמנים ארץ־ישראלים ובהם ראובן רובין, משה קסטל, אריה ארוך ורבים אחרים. ואן גוך היה אהוב לא רק על אמנים אלא גם על הציבור הרחב, במיוחד על בני ההתיישבות העובדת. ציורי האיכרים שלו התאימו לאווירה הסוציאליסטית. הזדהותו של האמן עם העניים וסבלו האישי קיבלו בעיניהם משמעות יהודית. ציורי הנוף דיברו אל החלוצים הרומנטיקנים, והדיוקנאות העצמיים שלו נכנסו ללבבות.
הד נרחב לאהבה זו משוקע בעשרות רבות של יצירות ספרותיות, כפי שהרחיב חוקר הספרות אבנר הולצמן לתאר בספרו "מלאכת מחשבת: תחיית האומה". הולצמן מונה למעלה משמונים אזכורים לאמן וליצירתו בספרות ובשירה העברית, החל משנות העשרים המאוחרות של המאה הקודמת. הולצמן מדגים את מקומו של ואן גוך בתרבות הישראלית:
ברשימה שפורסמה לרגל תערוכת ואן גוך שהתקיימה בתל אביב ב־1963, צוטט הפרופ' א.מ. האמאכר, מנהל מוזיאון קרולר־מילר באוטרלו ומגדולי המומחים ליצירת ואן גוך שאמר כי "בשום מדינה בעולם… אין מספר כה גדול של העתקים מודפסים מתמונות ואן גוך; לא בצרפת, אף לא בהולנד, בהשוואה למספר האוכלוסין… יכולת לפגוש בכל קיבוץ את 'החמניות' בחדרו של כל זוג צעיר…וכן את 'האישה מארל' ואת 'השקדייה הפורחת' (עמ' 240).
מי שראה אחד מציורי פריחת השקד של ואן גוך, זכה לפתוח בליבו צוהר לשמיים. האמן בחר בזווית ציור מפתיעה. הצופה לא רואה את העץ בזווית מקובלת, אנכית, כשהוא צומח מן האדמה על רקע הנוף הכפרי. העץ של ואן גוך שט בשמיים והוא אינסופי, כמו השמיים עצמם. נדמה שניתן להמשיך את הענפים והגזע לכל העברים. את צבע השמיים לא ניתן לתאר במילים. תכלת מעורבת בירוק ובצהוב היוצרים יחד תחושת אור מופלאה. דומה שגם חז"ל התקשו לתאר את הצבע המופלא הזה, והסבירו:
מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד (סוטה יז, א).
ואן גוך יצר את סדרת ציורי השקד באַרְל ובסן־רמי דה־פרובנס אשר בדרום צרפת, בשנים 1888 ו־1890. האלכסונים החריפים, קווי המתאר הגסים והתיאור המקוטע מושפעים מאמנות ההדפס היפנית. ואן גוך, שעקר מפריז לארל שבדרום צרפת בעקבות השמש, הוקסם מהטבע העשיר שסביבו והרבה לתאר את השדות המניבים ואת העצים המלבלבים. בשנת 1888, שהייתה אחת השנים הפוריות בחיי היצירה שלו, השלים האמן ארבעה־עשר ציורים של עצי פרי. דומה שפריחת עצי הפרי העניקה מנה של אופטימיות והתחדשות לנפשו הדואבת.
ובמילותיה של רחל המשוררת (שאמנם התייחסה לעץ אגס ולא לשקד):
יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה/ וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ/ עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב./ וּבִן־רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב/ הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ./ הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ/ עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ/ בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר -/ אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ/ זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
הפילוסוף והפסיכולוג מוריס מרלו־פונטי כותב על פעולת הראייה על נפש האמן, ומצטט בספרו "העין והרוח" את הצייר הצרפתי אנדרה מרשאן (עמ' 43):
בהיותי ביער, חשתי פעמים רבות שאין זה אני המתבונן ביער. חשתי, בימים מסוימים, שאלה העצים המתבוננים בי, המדברים אליי… אני הייתי שם, מאזין… אני מאמין שהצייר צריך להיחדר על ידי היקום ולא לרצות לחדור אותו… אני מחכה שאהיה מוצף מבפנים, קבור. ייתכן שאני מצייר כדי להגיח.
סמל ללידה מחדש
בסוף אפריל כתב וינסנט לאחיו תיאו שעליו למצוא מקור השראה אחר, מפני שפריחות העצים הגיעו לסיומן. תיאו ואן גוך היה סוחר אמנות, שתמך ברגישות ובנחישות בקריירה האמנותית הלא מזהירה של אחיו. תיאו חי בפריז, וּוינסנט בדרום צרפת, והם הרבו להתכתב. במכתבו מ־31 בינואר 1890 מביע תיאו את דאגתו ממצב בריאותו של הצייר, ואומר שדאגה זו היא הדבר היחיד המעיב על אושרו הגדול, הנובע מהולדת בנו ש"אמנם מרבה לבכות אך נראה בריא". תיאו מוסיף שהוא קרא לילד וינסנט על שם אחיו, ושהוא "מאחל לו שיהיה נחוש ואמיץ כמו דודו". הצייר הנרגש החליט להקדיש את הציור הזה לאחיינו.
בתנ"ך מתקשר עץ השקד עם דבר ה' שמתקיים במהירות. כך פורח מטה אהרן במחלוקת קורח ועדתו (במדבר יז, כג), וכך גם בנבואת ההקדשה של הנביא ירמיהו, שבה מראה לו האל ענף עץ שקד המשמש סמל לצמיחה מהירה. העץ הצנוע בממדיו אינו רק סמל מקראי אלא גם ציוני, סמל ללידה מחדש. הוא עומד בעירומו כל שנות "החורף הלאומי", ופתאום העם מקיץ משנתו, מתחיל ללכת ומוצא מולו עץ מלבלב. וההר של אלפי שנות גלות כמעט בן רגע מתפורר ואינו.
החלוצים ובוני הארץ אימצו במעשיהם את אמירתו של רבן יוחנן בן זכאי, שחי בדור החורבן:
הוא היה אומר: אם היתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו (אבות דרבי נתן, פרק לא).
נטיעת עצים הייתה ליום חג. גם אם המשיח עדיין לא הגיע, אנחנו מתבוננים בשקד של ואן גוך, הצף על גבי יריעת התכלת הדומה לים, וכותב עבורנו בקולמוס שמיימי דברים שאין לשערם.
