מסילות אל הגוף: כך נייצר שיח עם הנוער של היום

רבות נאמר ונכתב על הצורך הגובר בדורנו בשיח עם הנוער על מיניות בריאה. בין שפע האינפורמציה המינית המוזרמת למכשירי הסלולר ולערוצים נוספים שהמתבגרים מצויים בהם, ובין הקושי המובן של הורים ומבוגרים רבים להיות לכתובת בנושאים הללו – נוצר חלל. כדי ללמוד את התחום רבים הם הפוקדים הרצאות, סדנאות והדרכות, העוסקות במה להגיד וכיצד לדבר עם ילדיהם ותלמידיהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פלוגת ברק: מדוע טילי חמאס משוגרים בלילות סוערים
– דעה: כשחיילים יוצאים למסע התנצלות, הטרור הופך למעשה גבורה
– ההתעוררות ההיסטורית והחיים החדשים בכפר התימנים

אך הכלים הניתנים אינם מספיקים ללא עיסוק בדבר החשוב באמת, והוא – הקשר. קשר מיטיב בינינו ובין המתבגר הוא אבן יסוד ביכולת לגדול באופן בריא בתחום הזה, והוא משליך על הקשר שבין המתבגר לעצמו, לגופו, לזולתו ולקונו. איננו צריכים להיות "אנשי מקצוע" בתחומי החינוך למיניות, איננו צריכים בהכרח "לדעת". אנו צריכים לשמש כתובת נוכחת ונגישה.

שינויי ההתבגרות, היחס אל הגוף, היכולת להיות חבר, קשר בריא עם המין השני, נורות אדומות, מגע אינטימי, תכנים מיניים ברשת, נטייה מינית, פגיעות מיניות ועוד – אלו חלק מהנושאים המסעירים את גופם ואת נפשם של בני הנוער. כיצד נייצר קשר שיהווה ברית של אמת, יעניק אלטרנטיבה ל"כתובות" מעורערות אחרות ויבנה בסיס למיניות בריאה?

ברצוני לנסח שלוש תפיסות שהתגבשו בי במשך שנות עבודתי עם בני נוער, הורים ומורים. אני תקווה שהן יעניקו כלים נוספים ליצירת קשר איתן שכזה.

א. תפיסת המאה של דפנה

אתמול לפני חמש שנים בדיוק, בח' בשבט, נקטפה מאיתנו דפנה מאיר הי"ד. לכתה הותיר חלל עמוק בקרב כל מי שהכיר אותה, וגם בקרב מי שלא הכיר אותה אך הושפע מהד נשמתה. נדמה שמאז הירצחה כוח השפעתה הולך וגובר, ורבים המקבלים השראה מדמותה להיות בעלי אור, נוכחות, עוצמה ואומץ.

אחד המקומות שאני זוכה לעבוד בהם השנה הוא פנימיית "אמונה – אחוזת שרה", שדפנה גדלה בה כילדה. זוהי פנימייה מופלאה, המאכלסת ילדים ובני נוער שהוצאו מהבית. קשה לתאר את השקיקה שבה שותות נערות הפנימייה את הסיפור על דפנה שהצליחה בכוחות־על לרפא את עצמה ממאורעות החיים, ולהיעשות לדמות המשפיעה על רבבות אנשים. "אם אין אני לי מי לי" היה המוטו של דפנה, שמהותו: לא להעביר את החיים בתחושת קורבן של הנסיבות, ולקחת אחריות על תהליכי הריפוי וההתפתחות.

אחד הטקסטים העוצמתיים שכתבה דפנה ושנועד לאישה מסוימת, נוגע בשורש תהליך הריפוי. בחמש השנים שחלפו מאז הרצח הוא מלווה אותי בדרכי, ואני פותחת איתו כל שיחה במסגרת עבודתי. הנה הוא, בקיצור:

ההבדל הגדול ביני לבינך אינו טמון בסיפורי המקרה שלנו, עם ההבדלים והדמיון ביניהם. ההבדל הגדול בין שתינו הוא איך אנחנו מתייחסות לחיים שלנו ולהחלטות שלנו. עד כמה אנחנו מקבלות את עצמנו, סולחות לעצמנו ואוהבות את עצמנו כמו שאנחנו. עד כמה אנחנו מאמינות שכל מה שקרה וקורה ויקרה איתנו נמצא בהשגחה אלוקית עליונה. כזו שנמצאת מעל לזמן ומעל לכל בן אנוש שאומר לנו דברים ומחלק לנו ציונים.

אני יודעת שאני בציון 100. ואני רוצה לשכנע אותך שגם את 100. כי אם תהיי אפס, הממוצע של שתינו יהיה 50… ואני לא רואה את עצמי לבד באולימפוס… כבר אמרתי לך שאני נגד הלקאה עצמית. אני חושבת שזו גישה נוצרית. ביהדות רק לשמוח (בעצמנו) יש.

דפנה ראתה בתוכה, מעבר ליתרונות ולחסרונות שלה, מקום שכולו טוב. טוב גמור. מאה. מקום נשמתי, לא נגוע ולא פגוע, ולא משנה מה עברה בחיים ואיזה ציון נותן לה בן אנוש כזה או אחר. היא האמינה שזהו השורש של כולנו, ושכולנו קשורים דרכו זה לזה.

"תפיסת המאה" של דפנה, כפי שאני מכנה אותה, רואה בכל אחד מאיתנו חלק קטן מתוך תוכנית גדולה. חלק שנברא בצלם ושעומק שאיפתו היא לריפוי ולטוב, הן בגוף והן בנפש. גם אם אנחנו כושלים ומועדים, גם אם אנו נופלים שוב ושוב ל"בורות" של טעות וחטא, גם אם אנו שבויים בדפוסי התנהגות אוטומטיים, גם אם אנו בוחרים בדרכים עקומות או פוגעות חלילה – יש בתוכנו את ה"מאה" שממנו אנו יוצאים ואליו אנו יכולים לחזור. "א־לוהי נשמה שנתת בי טהורה היא" – זהו השורש, והכרה בו היא תחילתו של הריפוי.

בתוך כך ניתן להכיר שמאחורי התנהגויות רבות שלנו מסתתרת סיבה. הסיבה יכולה להיות צורך לשמור על עצמנו מלחוות שוב כאב שנגרם לנו אי־אז בחיים ולא עבר עיבוד או ריפוי; לקבל הכרה ברגשות שלנו ולחוש שיש לנו מקום בעולם; לחוות תחושת שליטה; להרגיש בעלי השפעה על המציאות ועוד. איננו צריכים בהכרח לדעת מהי הסיבה או להסכים עם תוצאותיה, אך עלינו להכיר בכך שהיא קיימת. נתינת תוקף לכך שיש סיבה, היא משמעותית ביותר למערכת היחסים שלנו עם עצמנו ועם האחר.

הדבר מתכתב עם התפיסה היהודית שכל מהותה היא חזרה בתשובה, חזרה הביתה אל עצמנו. היכולת ליפול ולקום, להתבונן פנימה, לקחת אחריות ולנסות לתקן, מתאפשרת רק אם מתקיימת מערכת יחסים של חמלה בין האדם לעצמו. "מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". זוהי קריאה המכריזה כל בוקר מחדש שהקב"ה נותן לנו הזדמנות, חיות וקיום מתוך חמלה, ומתוך כך – רבה האמונה שלו בנו שאנו יכולים לגדול. לולא האמון הזה, לולא ההבנה שבשורש שלנו אנחנו טוב גמור, איננו יכולים להתקיים ולעמוד לפניו, לעמוד לפנינו.

אין בתפיסת המאה משום הקטנה של מעשי פגיעה, נבלה או רשעות. בוודאי שיש צורך בגבולות ברורים. עלינו כחברה לרדוף צדק ועל כל אדם לתת את הדין. אך התפיסה הזו מגישה הבנה נוספת, שמאפשרת לנו לראות את האדם בענווה, מעבר להתנהגות שלו; לראות לעיתים בסימפטומים שלו חלק מבקשת הריפוי; לחבור לשורש הטוב שלו ועל ידי כך להעצים את הקשר.

מספרים על שבט אפריקאי מסוים, שאם אחד החברים מתנהג בצורה לא הולמת, מעמידים אותו במרכז המעגל וכל אנשי השבט מזכירים את הדברים הטובים שעשה מאז ומעולם. זהו טקס ארוך שבסופו האדם מתקבל בחזרה אל הקהילה. אף שאסטרטגיה זו עשויה להיראות מופרכת, תמימה ולא מספיקה כדי להביא לשינוי התנהגותי, התיאור הזה שובה לב ומעביר את מסר האמון והריפוי שיכול להתאפשר בתוך קשר.

אתמול לפני חמש שנים בדיוק, בח' בשבט, נקטפה מאיתנו דפנה מאיר הי"ד. "אם אין אני לי מי לי" היה המוטו של דפנה, שמהותו: לא להעביר את החיים בתחושת קורבן של הנסיבות, ולקחת אחריות על תהליכי הריפוי וההתפתחות

וכיצד כל זה קשור בחינוך למיניות בריאה? חלק מבני הנוער שאני פוגשת מתארים בפניי תחושות של אשמה ושיפוטיות, תחושה שהם לא מספיק טובים. "איך אני יכול לאהוב את עצמי יותר?"; "אם אני צופה בפורנוגרפיה, זה אומר שאני רעה?"; "אם אני שמנה, זה אומר שמישהו ירצה אותי?"; אלו שאלות נפוצות מאוד.

תחושות אלו של "הלקאה עצמית" – כפי שכתבה דפנה – מתלוות ל"ציונים" שבני הנוער מוקפים בהם לטוב ולרע. ציונים על האופן שבו הם מתנהגים, מתלבשים, לומדים. בתקופתנו הצטרפו לכך ציונים ברשתות החברתיות, והאם קיבלו או לא קיבלו לייק על כל תמונה. לא פשוט להיות היום נוער מתבגר. קיומו של קשר שרואה את ה"מאה" מעבר לסימפטום, קשר נוכח ולא שיפוטי, שנותן תוקף והכרה ברגשות יחד עם הצבת גבולות בריאים – מהווה קרקע לבריאות נפשית.

תפיסת המאה יכולה להתבטא גם בתגובות יומיומיות של הורים, שנותנות תוקף לכוונה הטובה של הילד במקום אסטרטגיית האשמה המקטינה אותו. כך, במקום לומר "תצא כבר מהפלאפון! לא עשית כלום כל היום!", אפשר לומר: "אני יודע שכיף לך לגלוש, ובטח אתה רואה משהו מאוד מעניין. אבל כעת בוא תעשה דברים אחרים, ונחשוב יחד כמה זמן עוד נותר להיום"; ובמקום "את לא יוצאת ככה מהבית!", אפשר לומר "את יפהפייה ואני בטוחה שאת אוהבת את הבגד הזה. אני מצטערת, אבל אני מבקשת ממך לא ללבוש אותו. בואי נדבר שוב על קו הגבול, ונקנה לך משהו שבעיני שתינו הוא יותר מכבד".

לא בכדי התחום המיני גואה בדור הזה, לטוב ולרע, כי מהותו העמוקה היא קשר וחיבור. נדמה שהדור הזה, על ריבוי המסכים והמיסוכים שלו, מבקש מעומקא דליבא: תהיו איתנו בקשר. גם אם נדמה שאנחנו מסתדרים מצוין. הביטו לנו בעיניים, ודרך העיניים שלכם נלמד לראות את המאה שלנו.

ב. תפיסת המדרגות

אחד הכלים המרכזיים בעיניי ליצירת קשר כן ובונה עם בני נוער, הוא היכולת לייצר עבורם מדרגות הנעות בין הרצוי למצוי ובין האסור והמותר. מדרגות אלו יוצרות היררכיה ומציבות בראש הסולם את הערכים האישיים, החברתיים, ההלכתיים והמוסריים, אך לוקחות בחשבון גם מצבים אנושיים אחרים המופיעים במציאות של הנער והנערה. גישה זו מציגה בפניהם את החוכמה שמאחורי ערך מסוים ומעודדת אותם לשמור עליו, אך גם מושיטה יד למקום שבו הם נמצאים כעת. תפיסת המדרגות היא פרקטית, ועוסקת בשאלה: "מה אם ערך לא מתממש? מה כן לעשות? כיצד לקחת אחריות?"

אנו חיים בעידן שבו בכל תחום ישנה התפרטות לאינסוף פיקסלים של אפשרויות. נשים לב כמה סוגים של בתי ספר, מניינים, התמחויות ברפואה, אתרים, ערוצי טלוויזיה, בגדים, סוגי קפה ועוד יש בדור שלנו, לעומת הדורות הקודמים. התפרטות זו מובילה את האדם לצורך לבחור בכל רגע ורגע, להבין מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש, מה לא מתאים ומה כן. נתבונן אפילו ברגע שגרתי שבו אדם פותח מחשב כדי לכתוב מייל או להגיב להודעת וואטסאפ, והנה הוא מוצף בעשרות הודעות חדשות שמסיחות את דעתו: למי יבחר לענות כעת? מה חשוב יותר ומה סובל דיחוי? באותו רגע הוא לפעמים מתבלבל ולא זוכר לשם מה פתח את המסך.

הבחירה היא אבן יסוד בעולם האנושי בכלל והיהודי בפרט. אך היכולת לבחור ולקדש את הבחירה, כשיש כל כך הרבה אפשרויות ואליהן מתלווה הפחד לפספס ולהפסיד – מאתגרת. מול הדור הצעיר, דומני שאין מנוס מלייצר שיח המתייחס ליותר אפשרויות. עלינו להקנות להם כלים לקחת אחריות על תהליך הבחירה ולהכניס לשיח מושגים העוסקים ברצון, היגיון, רגש, גוף, קול פנימי, ערכים ואמונות, גבולות וסדרי עדיפויות.

שיח שעוסק רק בקצוות ושמדבר בשפה של "שחור לבן" המקדשת את האידיאלים בלבד – אמנם שומר עלינו כמבוגרים מהצורך להכיל מצבי ביניים ו"לשתף איתם פעולה", אך הוא מתסכל את הנער ועלול לפגום בקשר איתו. עלינו להציב גבולות ברורים ולהתוות ערכים, אך רק אחרי שהבהרנו שהקשר הוא במקום הראשון.

לשדר ציפייה לציונים גבוהים בלבד, לומר לנער שאם הוא שותה אלכוהול אין לו מה לחפש בבית, להגיד לנערה שאנחנו מרשים חבר רק אחרי גיל התיכון, או שאצלנו בבית יש מקום רק למשיכה למין השני – זה לעיתים "פשוט" יותר. אך מה אם בפועל קורה אחרת? האם הם יראו בנו כתובת? האכזבה הסמויה או הגלויה מהנער, או של הנער מעצמו, עלולה להפיל אותו למקום של אשמה ושנאה עצמית, ללא כלים שיעזרו לו לקום. שיח כזה מרחיק אותו, או לחילופין גורם לו להיכנס לדינמיקה של ריצוי – ושני המצבים האלה אינם בריאים.

הדברים נכונים במיוחד כשאנו עוסקים בשיח ערכי, דתי, הלכתי. הפחד מפני המדרון החלקלק הוא דומיננטי בקרב הורים ואנשי חינוך שומרי מצוות. בשנות נעוריי הלכתי להתייעץ עם מורה אהובה אודות הקושי לשמור נגיעה אחרי זמן רב של שמירה. המלצתה הייתה שנפסיק להיפגש כליל, ושאם נרצה נתחיל להתכתב (בדואר). אני זוכרת שהבטתי בה כלא מאמינה. ההמלצה שלה לא הייתה רלוונטית כלל לעולמי. לא שבתי אליה עוד. לימים, אגב, התחתנתי עם הבחור.

בתחילת דרכי המקצועית התבקשתי באולפנות שהגעתי אליהן שלא להעלות את הנושא של מגע בתוך קשר, כדי לא לעודד את הבנות לכך. כשליחה של בית הספר כיבדתי את הבקשה, אך התור שהשתרך אחרי ההרצאה, של בנות שהתלוננו מדוע לא שוחחנו על השאלות שהן עסוקות בהם – היה ארוך מאוד.

בסייעתא דשמיא, בשנים שחלפו בניתי את תפיסת המדרגות. קטונתי, אינני תלמידת חכמים, אינני רואה בתפיסה הזו מוסכמה הלכתית ואינני מציגה אותה ככזו. אני אישה דתייה העוסקת בחינוך וטיפול, ומניסיוני התפיסה הזו מקרבת לחוכמת המצוות בכך שהיא נותנת עוד מדרגות לפסוע עליהן מתוך לקיחת אחריות בעבודת ה', במקום "הכול או כלום". ואם במגע בין בנים ובנות עסקינן, אדגים את הדבר.

לעיתים נדמה שמושג שמירת הנגיעה מאתגר בדור הזה יותר מבעבר. הצפת התחום המיני, היחלשות הסמכויות והמחויבות, קצב החיים המהיר והקושי לדחות סיפוקים, מקשים על חלק מבני הנוער הדתי לשמור נגיעה. האם המשמעות היא שעלינו לוותר על הערך הזה? לא ולא. בגיל התיכון חשוב לדעתי להציב בראש הסולם את הזרקור שאליו אנו מכוונים. נסביר על המחויבות למצוות, נסביר על החוכמה העומדת מאחורי הציווי, ונשאל אותם לדעתם. בנוסף, אפשר לדבר על כוח המגע ככוח מרפא מחד, וככוח שעלול לפגוע מאידך. עד כמה הוא טבעי, אך מעביר את הקשר לתדר אחר. עד כמה הוא נוגע ברבדים שמעבר למילים. עד כמה, כשהוא נוגע עמוק, הוא מחבר בין אנשים באופן לא מודע, לפעמים גם בין אנשים לא מתאימים. אמירות כאלה מייצרות דיון חשוב ויקר ערך.

לאחר השיח הזה, ניתן לפנות למדרגה הבאה, ולשאול: "ומה אם בדיעבד יש כאלה שלא שומרים נגיעה? האם יקפצו מאפס למאה? או הכול או כלום?" בדיון הזה נחדד שרצוי לא "להתגלגל" מקצה אחד לקצה השני, אלא לבחון שלב שלב ולקחת אחריות. ונוסיף שהקב"ה לא מחפש רק את הצדיקים, אלא רואה את המקומות האנושיים. נשוחח עם הזקוקים לכך על שלבי המגע והאטת הקצב, על חשיבות השיח הרגשי בינו לבינה, על פערים שעשויים להיות בין המציאות ובין מה שרואים בסרטים, על הצבת גבולות ועוד. מהיכרותי עם השטח, בסופו של דיון (ואגב, גם בציבור חילוני) יהיו כאלה שיכריזו "מעכשיו אני שומר/ת נגיעה", ויהיו שיאמרו שהם יעשו ככל שניתן כדי לשמור בתקופה הראשונה של הקשר.

ניתן להמשיך את שיח המדרגות גם לשלבים הבאים. נוכל לשאול: "מהי החוכמה שבקיום יחסים רק אחרי החתונה? מדוע התורה מכוונת לשם?" ולפרוט את ההסברים ואת הערכים הניצבים מאחוריהם. המדרגה הבאה היא מדרגה כבדת משקל, ויש לשקול האם, כיצד ובאיזה פורמט משוחחים עליה. אך מניסיוני יש לה מקום במציאות של ימינו, הרבה מעבר למשוער בציבור הדתי. מדרגה זו תהיה מכוונת למי שכבר נמצא באזורים של פעילות מינית וזקוק להדרכה, שהיא בבחינת דיני נפשות. כל משפחה או מסגרת תפעיל שיקול דעת כיצד ליישם את השיח הזה; הכלים לכך קיימים.

ג. תפיסת המיניות כגוף־נפש

כדי ליצור קשר המכבד את הנער והנערה, עליהם להרגיש שאנו רואים אותם במלואם ומכוונים אותם למקום גבוה. שיח המיניות כגוף־נפש מדגיש שהגוף מכיל איברים, רגש, שכל ורוח, השזורים זה בזה ומקיימים מערכת גומלין, ושעלינו להכיר את הממדים הללו ולדעת לעבוד איתם. אנחנו לא פיזיולוגיה בלבד.

לעיתים קרובות, המיניות המוגשת בטלוויזיה ובפרסומות, ברשתות החברתיות ובוודאי באתרים פורנוגרפיים, היא הצגה מבוימת שכל מהותה עיסוק במראה החיצוני, הדגשת האובייקט ולא הסובייקט, עירור או סיפוק יצרים עצמי, דגש על איברים אינטימיים (לעיתים ערוכים בפוטושופ) או "ביצועים" כאלה ואחרים. איננו רואים את האדם בכללותו, איננו רואים מהו קשר אמיתי, איננו רואים תהליכים, איננו רואים שיח על מה מתאים ומה לא.

הדבר משפיע עמוקות על תפיסת הגוף והמיניות של בני הנוער כיום, וההשלכות מתבטאות בהפחתת האמפתיה לעצמם ולאחר, בהתנהגויות מיניות לא בריאות, בדימוי גוף נמוך ובקישור מין עם כוח ולא עם רגש, קשר ואינטימיות. כשעוסקים בחינוך למיניות בריאה, יש לנו אפשרות לרומם את השיח למקום אחר ולתת לו פרשנות ומטען מחודש. זהו שיח שבני הנוער זקוקים לו והוא משיב להם את הכוח ואת הרוח.

אחת הדרכים היא לחבר את בני הנוער למשמעות הרגשית או הרוחנית של מעשיהם, גם אם הם בוטים. לגרום להם, למשל, להבין שהצורך לגלוש בתוכן מיני ברשת מגיע בין היתר מבדידות ומצורך בקשר ובאינטימיות; שהצורך בפתיינות עשוי להגיע משאיפה לנראות, להכרה, למקום בעולם; שמשחק מיני לא מותאם מגיע לפעמים מהצורך להחזיר תחושת שליטה בחיים, או להרגיש בעלי כוח להפעיל את המציאות; שכניסה לקשרים מקטינים עשויה להגיע מהערכה עצמית נמוכה ומתחושה שאני לא ראוי/ה לקשר אחר. המניעים של כל אדם הם סובייקטיביים כמובן, והשיח לא מתיימר להחליף תהליך טיפולי, אך הוא מאפשר להם לראות את עצמם ממקום שלם יותר ולהתחיל לקחת אחריות על שינוי ועל ריפוי.

בכיוון אחר, שיח עם בני נוער על ניתוחים פלסטיים או על הסרת שיער מכל הגוף יכול להישאר ברמת המתאים/לא מתאים, או במישור הפרקטי של מתן מידע. אך הוא יכול גם להתרומם לשיח על מדוע נבראנו כפי שאנחנו, על בריאות מול טיפוח, על השפעות תרבותיות־חברתיות והשפעות הרשת על העולם הרגשי שלנו, על דימוי עצמי, על איך מקבלים החלטות ועוד. שיח כזה, יחד עם ההבנה שאין בהכרח תשובה אחת נכונה לכולם או דרך אחת לחיות, פותח את לב הנוער.

באותו אופן, שיח על העלאת תמונות חושפניות לאינסטגרם יכול להישאר ברמת הסכנות הטמונות בדבר, אך גם להתרומם לשיח שבמרכזו האמירה או השאלה: "ברור שיש צורך, בוודאי בגיל ההתבגרות, להיות מקובל/ת, להיראות טוב ולקבל פידבק חיובי ולייקים. אך האם שדר מיני זו הדרך היחידה לגרום לאנשים לרצות להיות לידינו? האם יש עוד דרכים? האם אנחנו אוהבים שמתייחסים אלינו רק כגוף פיזי, או שנעדיף שיתייחסו אלינו כמכלול האומר – יש לנו גוף אך יש לנו גם אישיות, צרכים, רגשות ועוד?"

ודוגמה אחרונה, אינטימית, אך חשובה ומלמדת על תפיסת המיניות כגוף־נפש. בשנים האחרונות, כשאני משוחחת עם נערות בוגרות על גוף האישה או על נושא הפגיעות המיניות, אני בוחרת להגדיר שתקיפה מינית אינה יחסי מין, היא אפילו לא "יחסֵי". היא אקט אלים ובוטה המנתק את גופו של הנפגע מנפשו, והיא גם מגיעה ממקום מנותק של הפוגע. זו לא הגדרה משפטית או הלכתית, ונכון שיש בעולמנו הכול, אך בשיח החינוכי־טיפולי מול בני הנוער חשוב לעשות את ההבחנות.

אחת המשמעויות של האמירה הזו נוגעת לכאבן של נפגעות תקיפה מינית מסוימות, עם אובדן קרום הבתולין. מאחר שהוא אבד, הן לא רואות בעצמן בתולות והדבר קשה להן מאוד. בתגובה לכך, תפיסת המיניות כגוף־נפש מציעה להפריד בין המונח "קרום הבתולין" ובין המושג "בתולה". חשוב להבהיר לבנות שהן לא פיזיולוגיה בלבד, ושאם מישהי עברה תקיפה חלילה, היא עדיין בתולה. השיח הזה מרומם את המושג "בתולה" למקום של רוח ושל בחירה.

לא אשכח נערה שניגשה אלי בתום שיחה על הנושא, ושיתפה אותי שעברה בילדותה אונס. אחרי שחיבקתי אותה, שאלתי: "האם קיימת איתו יחסים?" "לא!" ענתה. "אז בעיניי את עדיין בתולה… הוא הותיר בך פגיעה עמוקה, אך לא לקח לך את יכולת הבחירה על חייך. כשאנחנו מדברות על יחסים אינטימיים ועל בתולין, אנחנו מדברות על בחירה". אותה נערה הביטה בי במבט שלא אשכח לעולם. עיניה התמלאו בכוח ובעוצמה. ועיניי, כשאני כותבת שורות אלו, מתמלאות בדמעות.