כי מחיפה תצא שירה?

בספרו האוטופי "אלטנוילנד", שנכתב בשנת 1902 ומתרחש בזמן עתידי בעיר חיפה, מעניק בנימין זאב הרצל לעיירה הנחשלת, שהייתה אז בדמדומי השלטון העות'מאני ולפני שלטון המנדט, חשיבות גדולה בהרבה מכפי שהייתה לה בפועל, ומתאר אותה כעיר הנמל המרכזית במזרח התיכון. חיפה אכן זוהתה בעבר כעיר הפועלים ולא כעיר התרבות, אך ראש העיר האגדי שלה אבא חושי, שכיהן בתפקיד כמעט כשני עשורים, לאורך שנות החמישים והשישים, ניסה לשנות את הדימוי העמלני שלה ולמשוך אליה גם סופרים ומשוררים, כדי שיצירותיהם יאזנו במקצת את העשן המיתמר מארובות בתי הזיקוק.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מפלה לבנט, הישג לנתניהו: השלכות ניצחון חגית משה
– השלום בין רבני איחוד האמירויות מתרחק
– הו גאולה: מהנחשים בפוליטיקה לחיים עצמם

הרעיון נולד בפגישה בין חושי למשורר ש' שלום, שקונן באוזניו על מצבם הקשה של היוצרים העבריים שהגיעו עד פת לחם ומתקשים למצוא מקום מגורים הולם. ש' שלום הבטיח לחושי כי אם תוצע לו דירת חדר בחיפה, יעבור לגור בעיר. ראש העיר אכן סייע לשלום ברכישת דירת חדר, ובהמשך, ב־22 ביולי 1953, הונחה אבן הפינה של "בית הסופרים" ברחוב חנה סנש בחיפה, שהכיל דירות מגורים עבור סופרים. בן־לילה שינתה עיר הפועלים את פניה, והפכה לאבן שואבת לסופרים שהשתוקקו להתגורר בה. העיקרון המרכזי שעמד בבסיס חלוקת הדירות היה שסופרים ומשוררים במצב כלכלי רעוע יוכלו לקבל דירה בעיר.

בין היוצרים שקיבלו לבסוף דירה בעיר היו יעקב אורלנד, שעקר לחיפה בשנת 1954 ונשאר לחיות בה עד פטירתו בשנת 2002; גרשון שופמן, שעקר אף הוא לחיפה באותה שנה ולימים זכה באזרחות כבוד של העיר; יהודה בורלא, שזכה אף הוא בפרס ישראל; אברהם קריב, שעל שמו נקרא רחוב בחיפה, כמו על שם כמה מיוצרי עבר אחרים; שמשון מלצר, יצחק עקביהו וכאמור ש' שלום עצמו, שאחיו יצחק שפירא היה מנהל בית הספר הריאלי במשך עשרים ושמונה שנים. גם האמן צבי ברגר, יליד חיפה, שב לעיר בעקבות הזמנתו של חושי ולרשותו הועמד סטודיו רחב ידיים.

היוזמה של חושי נשמעת כיום אולי אנכרוניסטית, אך באותה עת היא בהחלט נחשבה למקורית. עיריית חיפה תפקדה כמעין פילנתרופית של סופרים, דבר שבימינו נשמע כמו חלום באספמיה. כך או כך, ירח הדבש של הסופרים שהזמין אבא חושי לא נמשך זמן רב. מהר מן הצפוי רוב היוצרים הללו התאכזבו או השתעממו, איבדו עניין ועזבו את חיפה, משאירים אותה שוב רק עם מפעלי התעשייה האפרוריים והמזהמים ולא עם מפעלות השירה והספרות שלהם. חיפה המשיכה להיות מזוהה עם הפועלים בגופיות האפורות, ולא עם יושבי בתי הקפה הבוהמיים בתל־אביב.

העול המתוח והמישור החסום

ממרחק השנים, הטענה שבחיפה לא הייתה בוהמה נשמעת כמו אגדה אורבנית. גדלתי בשכונת הדר בחיפה, לא הרחק מביתו של אבא חושי ברחוב ירושלים פינת בלפור, וכילד ראיתיו לא פעם; בתו, רות לין, הייתה המורה שלי. עם זאת, כנער וכעלם ראיתי גם חיי אמנות, ספרות ותיאטרון בחיפה. כשהוקמה אוניברסיטת חיפה החליטו לעקור לעיר יוצרים בולטים רבים ובהם א"ב יהושע ונתן זך, שהוצעו להם משרות מפתות כמרצים והם נשארו לחיות בה למשך שנים רבות.

בחיפה נולדו עוד קודם לכן, וגם בהמשך, יוצרים חשובים שחלקם אמנם עזבו אותה בבגרותם, אולם כידוע לכול, ערש הולדתו של הסופר הוא משמעותי מאין כמוהו ליצירתו. יהודית קציר, למשל, כתבה את אחד מסיפוריה היפים ביותר, "סוגרים את הים", על חיפה. והעובדה שהיא כתבה אותו מהמרחק התל־אביבי מהדהדת את קביעתו של חוקר ומבקר הספרות עמרי הרצוג, שבמאמר שכתב על הסופרת החיפאית אריאלה גולדמינץ הדגיש את ההומור בכתיבתה, לעומת מה שכינה "העול ההיסטורי המתוח של ירושלים והמישור החסום המהביל של תל אביב".

ואולי זה מה שמאפיין את הכתיבה החיפאית? שהסופרים והסופרות שלה לוקחים את עצמם קצת יותר בהומור לעומת הירושלמים המתאפיינים בחרדת קודש, או היוצרים התל־אביבים הסובלים מפומפוזיות מסוימת?

צריך לשאול את א"ב יהושע כיצד המעבר מירושלים לחיפה השפיע על כתיבתו ושחרר אותו מצל כתיבתו הירושלמית המובהקת של אביו, יעקב יהושע. וצריך היה לשאול גם את יהודית הנדל – שנולדה בוורשה, עלתה ארצה בגיל תשע וגדלה בנשר ובחיפה, שם למדה בבית הספר הריאלי והתגוררה בעיר שנים רבות – על ספריה "רחוב המדרגות" ו"החצר של מומו הגדולה", וכיצד השפיעה חיפה, שאליה שבה מתל־אביב לאחר פטירת בעלה, על כתיבתה.

את נתן זך, שהתגורר שנים רבות בשדרות הציונות בחיפה, איש לא שאל כיצד השפיעה העלייה התלולה של השדרה על כתיבתו, והאם שמע בחיפה ציפורים רבות יופי המצייצות בחלונו יותר מאשר בלונדון או בתל־אביב, שאליה עקר בהמשך. העיר השפיעה גם על כתיבתו של אמיר גוטפרוינד, מהיוצרים המוערכים בישראל, שנולד בשכונת נווה־שאנן בחיפה להורים ניצולי שואה, וספרו "שואה שלנו" מתאר את חייהם של ניצולי שואה בקריית־חיים, קריה חיפאית. חיפה לבטח השפיעה על כתיבתו של הסופר הוותיק סמי מיכאל, ש"חצוצרה בוואדי", "חסות" וספרים נוספים שלו מתרחשים בעיר. את אמיל חביבי, כמובן, לא היה צריך לשאול דבר. הוא ביקש לחקוק על המצבה שלו את צמד המילים "נשאר בחיפה", שאומרות דרשני.

הסופרת אריאלה גולדמינץ, שפרסמה שני רומנים, "מרוץ שליחים" ו"ככל שיתיר הזמן" (שניהם בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר), הסבירה בריאיון לאתר ynet את הבחירה להתמקד דווקא בעיר חיפה: "זו עיר שאין בה עיסוק רב בספרות העברית… בעיר הזו, הדי מנומנמת, יש להודות, קיים משהו שמסעיר את 'הדמיון הכותב', גם בגלל המבנה הטופוגרפי שלה, אבל לא רק. הרי כל התהלכות פשוטה ברחובותיה היא גם חתירה־נגד. נגד ההר… מראש ההר ניתן גם להשקיף למרחקים, מעט בדומה לעבודת הכותב המקיף במבטו החובק חלקים של המציאות, מפרק ומחבר אותם מחדש ביצירתו".

להסתובב במקומות הנכונים

האם התגבשה אסכולת כתיבה חיפאית המאפיינת אותה? לטעמי הדבר טרם קרה, או שהוא רק בתהליכי התגבשות. מכל מקום, בוודאי שלא מדובר באסכולה מובהקת כמו זו הירושלמית של פעם. אך אם אכן קיימת אסכולה חיפאית, המשורר מרדכי הרטל הוא ללא ספק מייצגה המובהק בשני ספרי השירה האחרונים שפרסם, "למעלה ולמטה מזה" ו"ארץ שני האגמים", שניהם ראו אור בהוצאת עיתון 77. הרטל אף מייצג באופן מובהק את הבעיה שממנה סובלים לא פעם היוצרים החיפאים. מעצם היותו חיפאי ולא מקושר, שירתו של הרטל קופחה ולא זכתה להכרה מספקת, אף שבצעירותו זכה לפרסים אחדים.

ואם הרטל, שעלה ארצה כילד מרומניה, קופח, הרי זה לא מעט משום שהביקורת הספרותית מדלגת לעיתים על היוצרים החיפאים, כאילו אנחנו חיים עדיין בימי אבא חושי, וכמדומה שעליהם לעקור כמו יהודית קציר לתל־אביב כדי להפוך לסופרים מהשורה הראשונה. מדוע בלתי אפשרי שיוצר שנולד וחי בחיפה יהפוך לידוע ובכיר גם מבלי שיעזוב את עיר הולדתו? או שמא גם בתחום הספרות, הבדיחות שרווחו בעבר כמו "חיפה, חיפה, תל־אביב" ו"הדבר הכי טוב בחיפה הוא הכביש לתל־אביב", כבר אינן נכונות, ולחיפה, עיר הפועלים לשעבר, בכל זאת נשקף עתיד ספרותי?

ואולי הרטל מוכר פחות כיוון שמתוקף היותו חיפאי אינו מסתובב בחוגים הנכונים בבתי הקפה התל־אביביים, והתרחק מעשן הסיגריות המיתמר מעל "כסית" ומוסדות הבוהמה שבאו לאחר מכן. ומי שהתרחק בשעתו מ"כסית" נגזר עליו להישאר קצת בשוליים של עולם הספרות, ורק יודעי חן זכו להכירו. הרטל כבר בן 66 פלוס, ואולי עוד לא מאוחר לתקן את המעוות.

בשני ספרי שיריו האחרונים של הרטל, לחיפה יש נוכחות מוגברת. ספרו "למעלה ולמטה מזה" כולל פואמה ארוכה במיוחד על חיפה בשם "תמונות חיפאיות", ששמה מזכיר את שם ספרו הפופולרי בשעתו של מנחם תלמי "תמונות יפואיות", אך בין היצירות אין שום זיקה. בפואמה זו כותב הרטל: "מרחוב העצמאות הר הכרמל נראה/ כמו מטפחת מבושמת בכיס של מקטורן" (עמ' 70).

הרטל מתאר את העיר משער הנמל ועד מעלה ההר, המפרץ והשכונות בעיקר של מישור החוף, אלו הקרובות לים. זו לא חיפה רבתי אלא חיפה של הרטל, קילומטר מרובע שנפתח אל הים. הרטל כותב על המשאיות הכבדות, הרכבל, הכרמלית, בתי החרושת שמספרם עולה על מספר בתי הכנסת, ארובות בתי הזיקוק שפולטות עשן, "וצעירי העיר… עוזבים ועוזבים" (שם). ואולי מבין צעירי הצאן העוזבים עוד יצמחו בעתיד סופרים ומשוררים חדשים ומפתיעים.