הפער בין השקט לרעש

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי נעזר באתר נהדר בשם all poetry. האתר מציע שירים של אלפי משוררים, עם דגש אמריקני. אחד המרחבים המעניינים באתר הוא אסופה של אנתולוגיה נצברת, שערך המשורר טד קוסר בעת שפעל כמשורר הקונגרס. באסופה, הנקראת "חיים אמריקנים בשירה", מופיעים מאות משוררות ומשוררים. קריאה בשירים מעלה נתון מרשים: לפחות בתשעים אחוז מהם ישנו ציון מקום והתרחשות בודדה, המתוארת בפירוט קונקרטי ומבקשת, בסופה, להעמיד התבוננות אנושית בעלת מאפיינים בולטים של הזדהות וחמלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מצא את ההבדלים: לאכול אוכל של מסעדה אבל בבית
– פרצה קוראת לגנב: המחסום ביציאה מרמאללה לא מאויש
– רומן רפאים: תעלומת הכפר האנגלי הנטוש

בחינה של השירה העברית תגלה משוואה הפוכה. בתשעים אחוז מהמקרים, המקום והזמן, כמו גם הממד הקונקרטי, יעורפלו על ידי המיתי, המיסטי, הסוציולוגי, הפוליטי או הדתי. השיר ירחף לו באותו אוויר מעובה, מואר על ידי אסוציאציות, הרמזים, קצב לעיתים, צעקות שבר חברתיות ופוליטיות, אבל ללא מחויבות ביחס למקום, ובוודאי ללא מאמץ לעגן את השיר בהתרחשות; מאמץ השייך לשליטת מה בבוטניקה, בגיאולוגיה, באדריכלות, ולרגישות לאקלים, לאור, לחושים. ואולי מעל כל זה – מלא בריכוז כמו מדיטטיבי, העובר דרך השעמום והרעב הגדול של התודעה לדרמה, ונשאר עד הופעת הקיים כשלעצמו.

השירה האקו־פואטית היא עבורי שם קוד להצעה רחבה, להחלפה של הלך רוח. שירה זו, היונקת ממקורות רבים – הנרי דיוויד ת'ורו, ויטמן, גארי סניידר ורבים אחרים – היא ניסיון עיקש להפוך את נקודת המוצא של השירה להתבוננות. כעת, עם צאת אסופת "קומפוסט", המאגדת שירים שהוגשו לתחרות "כליל" לאקו־פואטיקה ביוזמתה ובעריכתה של המשוררת סבינה מסג – הדוברת הראשית של האקו־פואטיקה בשירה העברית ומי שעובדת מזה שנים ללא לאות כדי להביא את בשורתה לארץ –  ניתן להתחיל ולשרטט קווי מתאר לשירה אקו־פואטית בעברית.

שירה מחנכת אדם

השירה האקו־פואטית, או במונח שאני מעדיף שירת התבוננות, אינה חטיבה אחת. היא מורכבת משירה בעלת פיקחון אקטואלי ובה רגישות לשינויי האקלים, אסון יחסי האדם והסביבה וחרדה מפני השתלטות הטכנולוגי על האנושי. שירה זו נוטה לשימוש ישיר בשפה, לתחושת געגוע עזה ואימה עזה לא פחות. בין המשוררות והמשוררים באסופה ניתן למנות את דפנה שמשוני, דרור שקולניק, מירלה אלבו, נועה וכטנברג ויובל ששון. "בְּשׁוּלֵי הַפַּרְדֵּס/ לְצַד הַכְּבִישׁ/הֵם נִפְגְּשׁוּ לַקְּרָב/ וְנוֹדַע כִּי בָּעֵת הַזּוֹ/ חָזָק הַטְּרַקְטוֹר מִן הָעֵץ", כותב למשל דרור שקולניק על המאבק שבעצם הוכרע כבר, ואילו נועה וכטנברג מגלה את השורה התחתונה של גלי ההכחדה העצומים של האדם: "הָאָדָם חָזָק מִן הַוֶּרֶד/ וְלָכֵן יִשְׂרֹד עַל פָּנָיו".

אפשר למצוא בשירת ההתבוננות גם שירה לירית יותר, ובמובן זה אינדיווידואלית יותר. בחטיבה זו, הקרובה יותר לליבי, לא מתרחשת רק מודעות ערה ביחס להווה, אלא גם, ואולי בעיקר, תיאור ההווה עצמו. במגמה זו אפשר למנות באסופה משוררות ומשוררים דוגמת נעם דרומי, יעל ליפשיץ, עמנואל הר ומיכל זק.

ליפשיץ, לדוגמה, כותבת על העץ הפלאי מכולם: "נְדִיבוּת פְּשׁוּטָה/ אֲנִי לוֹמֶדֶת מֵעֵץ הַתְּאֵנָה/ בִּזְרוֹעוֹת דַּקּוֹת/ שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְאוֹשְׁשׁוּ/ מִן הַמַּחֲלָה/ הִיא מַגִּישָׁה תְּאֵנִים בַּשְׂרָנִיּוֹת", ועמנואל הר מתאים לאקלים הנוכחי בחוץ: "סְעָרָה הִיא הַנְּשָׁמָה הַיְּתֵרָה שֶׁל הָרוּחַ/ עַנְפֵי עֵץ מְטֹרָפִים מִתְּנוּעָה/עֵירֻמִּים וְחַסְרֵי כֹּל הֵם פּוֹנִים כְּלַפֵּי מַעְלָה/אִישׁ אֵינוֹ בַּחוּץ וְהַחַלּוֹנוֹת מוּאָרִים/ בַּחֲזָרָה אֵין סוֹפִית עַל הַמִּלָּה מַחֲסֶה". אם כי, כמובן, אצל כלל המשוררות והמשוררים באסופה יש מזה וגם מזה.

אם לחזור לשירה האמריקאית – גוף השירה המרכזי ביותר ביחס לשירת התבוננות – נמצא את שיריהם של רובינסון ג'פרס, רוברט בליי, ג'יימס רייט, אליזבת בישופ ועוד. סדרה ארוכה של משוררות ומשוררים, המגלים את כוחה הסמוי, אך המרכזי, של האקו־פואטיקה לתרום לחינוך האדם להיות בעולם.

מה? חינוך האדם? הרי זמנן של המילים הגדולות עבר מזה זמן, ובן האנוש החשדן של העידן הזה מסתובב עם זכוכית מגדלת ואירוניה; אך כאן מזדהרת כוחה של מגמה זו, שכן היא אינה מפעילה נחרצות יתר, אינה מכריזה על עצמה בטון נוקשה. אין אלו אודן או אליוט ואותה סמכות הנובעת מאינטלקט חריף. כדי להתבונן נחוץ רק זוג עיניים, ואת זה יש לרובנו. מה כולל אותו חינוך? אם נרצה להשיב בפשטות: ההכרה כי מבט בטבע, בטבעי, יגלה לאדם את המערכים הטבועים גם בו: הקצב, חלופיות הזמן, יכולת הצמיחה ובעיקר תודעת הקמילה, שהיא מענה לשאלה האחת שמניעה אותנו, שאלת המוות. מערכים ראשוניים, שזה מכבר כוסו על ידי ריבוי חומרים סינטטיים, פיזיים כמו רוחניים.

רוחב היד של הזמן

קריאה באסופה תגלה כמה שיעורים רבי משמעות. ראשית, היחס לזמן. הזמן הוא המשאב הדמוקרטי היחיד, וככזה, השימוש בו הוא אבן הבוחן המרכזית לתפיסת האדם את עצמו ואת סביבתו. השינויים בסביבה הטבעית עומדים אל מול השינויים בסביבה האנושית.

קצב הפעילות של הגינה שמול ביתי הוא בלתי משתנה ומהורהר. עץ האורן נע כמה פעמים ברוח ירושלמית ומשיל מחטים. אלו נחים על שביל הגישה ואינם זזים עד לצעדי הילדים השבים מהגנים. הקצב על מסך המחשב שבו אני כותב, לעומת זאת, תזזיתי. אני שומע בספוטיפיי קטעי מוזיקה בזה אחר זה, מיילים נכנסים, היד מגרדת מתשוקה לפתוח את דפי הרשת החברתית. מה קורה במפגש בין זמן ההתבוננות לזמן מסך? על פי שירי הקובץ, התופעה העיקרית היא התעוררות התדהמה לנוכח רוחב היד של הזמן הטבעי, תדהמה השבה אל הדובר או הדוברת כשאלה נוקבת – כיצד זה שכחתי את השפע והמרתי אותו במטבעות ספורים? עושר ועוני, כפי שלימדו אותנו חכמינו, הם בראש ובראשונה משוואות נפשיות, אם כי היום קשה מאי פעם לזכור זאת.

שאלה אחרת העולה בחדות באסופה, מצויה בפער בין הנפש ובין – בהיעדר מילים טובות יותר בעברית – הנשמה. העידן הפסיכולוגי, לפחות עבורי, כשאני עוצם את עיניי, עשוי מנוף אורבני צפוף; זה אשר בו מערכות היחסים, הנעדרות או הקיימות, נעות מכל עבר. זה אשר בו האני נדחף ונדחק על ידי בני מינו הזזים בבהלת הכוורת אחרי מזון, מענה וממון. זה אשר בו מכל עבר נעים לעבר האדם דימויי הגוף והמעמד. האם יש קשר בין הנוף למערך הפנימי? האם האדם בתל אביב והאדם בכליל מתקיימים באותו עידן?

באסופה חוזרת שוב ושוב ההכרה כי ישנו פער מרכזי אחד בין הנוף שהרכיב האדם ובין זה שניתן לו – הפער שבין שקט לרעש. האם יש מקום שבו הרעש צומח מהר יותר מאשר בתודעה? האם, אולי, טיפול נפשי אפשרי הוא מנוחה לעיניים, מנוחה לאוזניים, מרחק מהעודף הצורני, המילולי והטכנולוגי המעביר את האדם על דעתו? האם ריבוי האוכלוסייה אינו בראש ובראשונה הפרה הולכת וגוברת של מארג הצלילים בעולם, איזון אקולוגי שברירי נוסף? יתר על כן, ייתכן מאוד כי זו ההפרה התוקפנית ביותר ביחס לנפש.

תנועה במרחב הארצי

אסיים בשיעור אחרון שחילצתי עבור עצמי מן הספר, ואחרים ודאי יחלצו עוד: העמדת התנועה ככלי מרכזי בהעמקת המפגש עם המציאות. בקריאת הקובץ נזכרתי בשנותיי בישיבה התיכונית. במגזר שבו חייתי בשנים ההן, צורת בילוי מועדפת עלינו הייתה מסעות ברחבי הארץ. קיץ אחד הלכנו במשך שלושה ימים מחוף לחוף, מהים התיכון לכנרת. אני מנסה לבדוק את הביוגרפיה שלי ואת יחסה למקום על ציר הגוף: ככל שפחתו הצעדים בארץ פחת היחס שלי למקום, על הנגזרות התודעתיות, הפוליטיות והחברתיות שלו. איננו הולכים עוד את הנגב והגליל אלא אומרים "נגב", "גליל", ואין במילים הללו דבר.

אם אינך הולך, בסיכומו של דבר אינך חי במרחב, ודאי לא בחבל ארץ, שלא לדבר על "הים התיכון". אתה קשור לכמה רחובות, לכל היותר עיר, וגם בהם התנועה היא לרוב בתוך כלים מבודדים. הפעולה המרכזית באסופה היא הליכה־תנועה במרחב כדי להפעיל את הקשר היחיד האפשרי בינינו ובין המציאות: החושים. המשוררות והמשוררים הולכים, הם נתקלים בדבר, מתבוננים בו, ממשיכים ללכת, מתבוננים שוב. הם קושרים את עצמם ליש, ותופרים אותו על הבד הפנימי. תבונה והתבוננות. דווקא בימים אלו, שהרי כל השיעורים הללו נוכחים גם בתוך אלף מטר.